הפנתרים, ברחוב או בכנסת - איזי כהן

10 בינואר 1973

in גיליון-67: ינואר 1973, מאמרים

הקמת אירגון הפנתרים השחורים לפני כשנתיים היוותה ניסיון ראשון בישראל להתארגנות עצמאית, מלמטה, של הדפוקים מקרב צעירי עדות-המזרח. התארגנות הפנתרים ומאבקם הוכיחו שהפוטנציאל קיים, הכוח מצוי ברחוב. חסר היה הגפרור שידליק את צעירי השכונות.

‏הפנתרים דיברו אל אלה שנשבר להם; אהדה ותמיכה בקרב שכבות נרחבות של צעירים דפוקים – רובם הגדול מקרב עדות-המזרח – באה לידי ביטוי בהפגנות המוניות שערכו הפנתרים. איש לא ידע לאן בדיוק יוביל המאבק. לפנתרים עצמם לא היה הדבר ברור. הדינמיקה הפנימית של המאבק הכתיבה את כיוון הפעולה לעתיד. לעומת זאת, בנקל ניתן היה לנחש לאן מאבק פנתרים מתעצם והולך ­מסוגל להוביל. מאבק המוני של המדוכאים מקרב עדות-המזרח עשוי להביא סידרת זעזועים אדירים במימסד הציוני; בטווח רחוק יותר: שיתוף פעולה עם קבוצות מדוכאות אחרות (בראש ובראשונה הערבים הפלשתינאים) עשוי להוביל לעימות גורלי עם המשטר הציוני עצמו.

‏כוחם של הפנתרים התעצם וגדל מהפגנה להפגנה. "תופעת הפנתרים" נדונה מעל דפי העיתונים, ברדיו ובטלביזיה. התייחסות הכנסת והממשלה העידה גם היא על הרצינות בה רואה המשטר את העניין. "יש לעשות הכל כדי לפתור את בעיית העוני", "יש לצמצם את הפער החברתי" – הכריזו דוברי השלטון. שיטת הטיפול של השלטון בפנתרים היתה אופיינית: זוהי הטקטיקה הידועה של המקל והגזר, אמצעי יעיל לשבירת התארגנות רדיקלית. פגישה על כוס תה עם גולדה מאיר בצד דיכוי ברוטאלי של הפגנות, מעצרים ומשפטים.

‏במאי השנה, לאחר הפגנת-שיא של הפנתרים ששיתקה את מרכז ירושלים, השתלטה לפתע ההרגשה כי תנועת הפנתרים דועכת. נראה שהפגנות המוניות בלבד לא יכולות להמשיך ולהוות את צורת הפעולה היחידה של הפנתרים. החוליה היחידה שחיברה בין האירגון לבין המוני אוהדיו ותומכיו נותקה ברגע שלא נערכו הפגנות נוספות, שהרי הקשר בין האירגון לבין השכבה הרחבה של אוהדיו בא לידי ביטוי בהפגנות בלבד. בתקופה שבין הפגנה להפגנה לא נעשתה שום פעולה רצינית לשמירת הקשר החיוני הזה. חסר היה אלמנט בסיסי למאבק פוליטי מוצלח: חסרה היתה המשכיות. לא חושל קשר אורגני בין האירגון לבין המוני הדפוקים בגטאות, בשכונות ובעיירות הפיתוח.

* * *

לפעילי הפנתרים ברור כיום כי האירגון נמצא בנסיגה. רבים אחרים אף מרחיקים לכת ורואים את אירגון הפנתרים השחורים כנתון בשלבי התפוררות. הפנתרים עלו בתנופה אדירה, ומיד לאחר השיא החלה השקיעה. איך יוצאים מזה? רמת הפעילות וסיכויי ההצלחה במאבק אינם תלויים במקרה הנדון בעיקרם בתנאים אובייקטיביים, תנאים חיצוניים של המציאות בישראל, אלא דווקא בנושא עצמו, באירגון הפנתרים ובדרך פעולתו.

‏הוצאת עיתון בקביעות מטעם הפנתרים היא ללא ספק צעד בכיוון הנכון. עיתון שיופץ בקביעות בשכונות עשוי להוות חוליית קשר ראשונית בין האירגון לבין ציבור אוהדיו ותומכיו בכל רחבי הארץ. עיתון מהווה מכשיר אדיר להפצת רעיונות וגיוס אוהדים ותומכים. עיתון קבוע יסייע לפנתרים לרכוש אחיזה ממשית בקרב צעירי עדות המזרח.

‏שני הגליונות הראשונים של העיתון "הפנתר השחור" כללו קטעים מצוינים (ראו, למשל, מכתב לחייל). שום סוציאליסט מהפכן לא יכול לבטל עיתונים אלה ולעבור עליהם לסדר-היום, אפילו יש בהם דברים הראויים לביקורת וגם אם הם כוללים מאמרים ורשימות הרוויים עדיין אשליות פטריוטיות ורפורמיסטיות.

‏כדאי להשקיע מאמצים רבים יותר בהפצת העיתון, בעיקר בשכונות. הדפסת עיתון טוב כשלעצמו, ללא הפצה המונית ואינטנסיבית, היא חסרת ערך. יש לשאוף למצב בו בירושלים, למשל, יגיע עותק של העיתון לכל משפחה המתגוררת במוסררה, בקטמונים, בנחלאות, בקרית-יובל וכו'.

‏בחודשים האחרונים הרקיעה ההיסטריה הציונית שחקים חדשים, בגלל יהודי רוסיה. היחס המיוחד, ההטבות הכלכליות ו"החום היהודי" בו מתקבלים יהודים אלה מנקר את העיניים ומעורר זעם בקרב בני עדות-המזרח בארץ. אפליית יהודי המזרח נעשית שקופה יותר וברורה יותר. הציונות אמנם טוענת לזכויות כל יהודי העולם באשר הם יהודים, אך כשם שמפרידה היא בין זכויותיו של יהודי לזכויותיו של לא-יהודי (ראה דבר נישולם ודיכויים של בני העם הערבי הפלשתינאי!) כך היא מפרידה – בתחומה היא, בחצרה היהודית-האקסקלוסיבית – בין זכויותיו של יהודי מרוסיה ומאמריקה לבין זכויותיו של יהודי ‏מעיראק וממרוקו.

הזעם והמרירות של עדות-המזרח כלפי היהודים מרוסיה – שרירים וקיימים. בידי הפנתרים האפשרות לתעל אנרגיה זו לאפיקים פוליטיים. ואילו אנו – הסוציאליסטים המהפכנים – חייבים להיאבק על כך שאפיקים פוליטיים אלה יפרצו אל מחוץ למסגרת היהודית, לכיוון המאבק המעמדי המשותף של יהודים וערבים.

* * *

תחום פעולה נרחב נוסף, המזמין ממש התארגנות פנתרית, הינו עולם בתי-הסוהר: עצירים, אסירים ואסירים-לשעבר. יושבי בתי-הסוהר הינם קורבנות ישירים של משטר הדיכוי בישראל. בידי הפנתרים לסייע לגיוס והתארגנות אסירים על בסיס תביעות לשיפור תנאי המעצר והמאסר, הגנת זכויות העציר והאסיר וכד', לדוגמה: תביעה למתן שכר עבודה לאסיר השווה לשכר העבודה הנהוג בשוק. והרי האסיר חייב לעבוד – למה שלא יקבל את השכר הנהוג בשוק? השכר שיצטבר לחשבונו במשך שנות מאסרו יקל עליו בעת השיחרור.

‏האסיר חש על בשרו את טעם הדיכוי הישיר מצד המשטרה, בתי-המשפט, בתי-המעצר ובתי-הסוהר – כל אלה מכשיריו של השלטון. התארגנות פוליטית עצמאית של אסירים ואסירים-לשעבר היא רבת- סיכוי לניהול מאבק יעיל כנגד מנגנון הדיכוי של המדינה.

‏קיים נימוק נוסף המבהיר את חשיבותה של התארגנות כזו: בתי הכלא הישראליים מאוכלסים ברובם הגדול על-ידי שתי קבוצות אוכלוסיה – ערבים ובני עדות-המזרח. שתי השכבות המדוכאות ביותר בחברה הישראלית נפגשות ב"מוסדות הסגורים". לכן, אירגון עצמאי של אסירים ואסירים-לשעבר טומן בחובו סיכוי רציני לשיתוף פעולה יהודי-ערבי בנושא. שכן על אף היחס האפלייתי מצד שלטונות בתי-הסוהר כלפי אסירים ערביים לעומת אסירים יהודיים, הרי שנוצרת תחושת שיתוף בגורל והרגשה משותפת של זעם ושנאה כלפי האויב המיידי: ‏המשטרה ושלטונות בתי-הסוהר (כעת אפשר להוסיף גם את יחידות משמר הגבול). התארגנות אסירים עשויה להוות חוליית חיבור ראשונית בכיוון מאבק משותף של יהודים וערבים. "כל האסירים הם אסירים פוליטיים!" – תחת סיסמה זו, למשל, ניתן לפעול בכיוון התארגנות פוליטית של עצירים, אסירים ואסירים-לשעבר.

‏לאחרונה נודע, כי הפנתרים מבררים את האפשרות להשתתף בבחירות לכנסת כרשימה עצמאית. הרעיון עלה בתקופה בה נתון אירגון הפנתרים בשפל עמוק. כאשר רמת הפעילות נמוכה ביותר, מאמינים רבים מפעילי הפנתרים שהשתתפות בפסטיבל הבחירות תסייע "להוציא את האירגון מהבוץ". התייחסות רצינית לבחירות – התייחסות פרלמנטרית – כאמצעי להחדיר פנתר אחד או שניים לכנסת, טומנת בחובה סכנה לעצם קיומו של אירגון הפנתרים כאירגון עצמאי הפועל מחוץ למימסד. חשיבותם והשפעתם של הפנתרים נעוצה בעובדה שצמחו ברחוב. הם צמחו מלמטה ונלחמו במימסד מבחוץ. נציגות פנתרים בפרלמנט עלולה להעתיק את זירת המאבק מן הרחוב אל קרקס הכנסת. מבחינת השלטון – אין ספק שהוא יברך על השתתפות הפנתרים בבחירות, שכן האפשרות להשמיע את קול הפנתרים בכנסת תחזק את עמדת אלה הרוצים לנטרלם ברחוב. קיימת סכנה של שיתוק מוחלט של אירגון הפנתרים בין תקופת בחירות אחת לשנייה (תנועת "העולם הזה" מהווה דוגמה קלאסית לתנועה שהיא אירגון בחירות!).

* * *

‏באם יחליטו הפנתרים לרוץ בבחירות, חייב יעדם העיקרי להיות ניצול מערכת הבחירות עצמה להתארגנות מחודשת, לתעמולה ולהרחבת המאבק תוך הידוק הקשר עם המוני האוהדים – ולאו דווקא החדרת נציג לכנסת. חוט השדרה של האירגון חייב להישאר ברחוב. "הצלחה" בבחירות אסור שתביא להיעלמות הפנתרים ברחוב. הניסיון ההיסטורי של מפלגות קטנות בארץ ובארצות אחרות בהן קיימת "דמוקרטיה" פרלמנטרית מחזק את הצורך להתריע נגד הסכנה הטמונה בייצוג פרלמנטרי.

‏ההחלטה בדבר השתתפות בבחירות נתונה בידי הפנתרים. ואין זו הכרעה פשוטה. על כן חשוב שיהיו הפנתרים מודעים לא רק ליתרונות ולסיכויים הכרוכים בצעד זה, אלא גם למגרעות ולסיכונים הטמונים בו. אם יחליטו הפנתרים, בסופו של דבר, להקים רשימה עצמאית לבחירות, אינני רואה כל סיבה שתמנע מ"מצפן", לאחר ניתוח המצע והסיסמאות, מלהירתם במלוא המרץ לתמיכה וסיוע מירבי למאבק הפנתרים.

הפוסט הקודם:

הפוסט הבא: