[תשובה ליגאל לביב, על מאמרו "החיים המתוקים של אנשי מצפן"]
ראשית, הערה טרמינולוגית. יגאל לביב משתמש במונחים "עם" ו"אומה" כאילו היו מונחים נרדפים. אנו, לעומת זאת, מבדילים ביניהם, כפי שמקובל ברוב השפות הלועזיות. משתמשים אנו במונח "אומה" כתרגומו העברי של nation, ואילו "עם" משמש אצלנו כתרגום המלה האנגלית people. מבין שני אלה, "אומה" הוא המונח המצומצם והמוגדר יותר; ואילו "עם" הוא רחב ורופף הרבה יותר. עם אינו בדרך כלל יחידה לאומית נבדלת ונפרדת; הוא יכול להיות חלק מאומה, או מורכב מבני אומות אחדות. לדוגמה: אפשר לדבר על העם הבאווארי שהוא חלק מהאומה הגרמנית, ומצד שני על העם הבריטי המכיל בתוכו (בין השאר) את האומה האנגלית. מושגים כמו לאומיות, ובייחוד הגדרה עצמית לאומית מתייחסים לאומות ולאו דווקא לעמים.
בהתאם למינוח זה, מדברים אנו לפעמים על העם הערבי הפלשתינאי (בערבית: الشعب العربي الفلسطيني – אלשעב אלערבי אלפלסטיני; באנגלית: the Palestinian Arab people), מבלי שנתכוון לומר בכך כי ערביי פלשתינה מהווים אומה בפני עצמה. להיפך, סבורים אנו כי מהווים הם חלק מהאומה הערבית, יחד עם שאר ערביי המזרח הערבי.
אין אנו יחידים בדעה זאת. אותה מסקנה עצמה (אם כי במינוח אחר, הדומה למינוחו של לביב ומזהה "עם" ("אומה") מביא יוסף ושיץ בספרו החשוב "הערבים בארץ ישראל" (הוצאת ספריית פועלים, 1947, עמוד 134):
"קשה לדבר על עם ערבי ארצישראלי. ההפרדה בין ערביי הארץ וערביי עבר הירדן או סוריה היא הפרדה מלאכותית. ערביי הארץ הם חלק אינטגרלי של העם הערבי, הכולל – בתוך מרכזים בעלי אופי שונה – את כל דוברי שפת ערב ונוהגים מנהג ערבי. קיימים ביניהם הבדלים מבחינת ההרכב הגזעי והדתי, ואולם עם גבור ההתקדמות הרכושנית וטיפוח הקשרים הכלכליים, גוברת גם האינטגרציה של החלקים השונים על בסיס לאומי ערבי.
"ההבדלים הבולטים ביותר אינם בין הארצות אלא בתוך הארצות הערביות: מבחינה אתנית, לשונית והמנהגים, גדול ההבדל בין ערבי ירושלמי וכפרי מסביבתו, מההבדל שבין ירושלמי ודמשקאי.
"ערביי הארץ הם חלק של העם הערבי. גם ביניהם קיימים הבדלים דתיים ואתניים-גזעיים. אך הגורם הקובע והמכריע היא האחידות הלאומית, ההולכת ומתחזקת, שבתוכה נעלמים ושוקעים ההבדלים הדתיים".
חשוב לציין כי זוהי הדעה השוררת גם בקרב רוב המוני המזרח הערבי עצמם. למרות כל ההבדלים הלוקאליים, רואים הם את עצמם כבני אומה ערבית אחת.
אך כאן בא לביב וטוען, שאם אין הערבים הפלשתינאים מהווים אומה בפני עצמה, הרי שאין גם אפשרות לדבר על הבעיה הפלשתינאית, שהיא בעיה לאומית.
הטענה מופרכת מעיקרה. ניקח דוגמה דמיונית: נניח כי צרפת פתחה במלחמה על איטליה, כבשה את סיציליה, סיפחה אותה לצרפת ודיכאה דיכוי לאומי את האיטלקים בני המקום. בתנאים כאלה היה נכון לדבר על "בעיה סיציאליאנית" ובעיה זאת היתה ללא ספק בעיה לאומית. אך מכאן לא נובע כי בזאת היו הסיציליאנים הופכים לאומה בפני עצמה, נבדלת מהאומה האיטלקית. גם דיכוי חלק מאומה אחת על ידי אומה אחרת מהווה בעיה לאומית.
הערבים הפלשתינאים סובלים מדיכוי ומשלילת זכויותיהם בידי אומה זרה להם (האומה העברית, כלומר היהודית-ישראלית); יתר על כן: הם סובלים כך בתוקף היותם ערבים, כלומר מסיבת השתייכותם הלאומית. לכן הבעיה הפלשתינאית היא לאומית. הערבים הפלשתינאים מהווים חלק מהאומה הערבית – חלק הסובל במישרין מדיכוי בידי זרים.
הדיון בשאלת היותם או אי-היותם של ערביי פלשתינה אומה נפרדת ממלא תפקיד קצת מוזר בטיעוניו של לביב. לפי דבריו יוצא כי לערביי פלשתינה יש זכות לשבת בתחום ארץ ישראל רק אם הם מהווים אומה נפרדת, בצד אומות ערביות אחרות – סורית, לבנונית, ירדנית וכו'. לעומת זאת, אם מהווים הם חלק מאומה ערבית גדולה אחת, אזי "מדוע עליהם לשבת דווקא בתחום ארץ ישראל"?
השאלה הנכונה היא כמובן לא אם "עליהם לשבת דווקא בתחום ארץ ישראל", אלא אם עליהם לשבת דווקא מחוץ לתחום הארץ, כפי שרוצה הציונות, או אם יש להם זכות לשבת בארץ, כפי שסבורים אנחנו. לשאלה זאת אין כל קשר עם היותם או אי-היותם אומה נפרדת. הבה נחזור שוב לדוגמה הסיציליאנית. נניח לרגע שהצרפתים היו מגרשים את רוב האיטלקים מסיציליה. לפי הגיונו של לביב יוצא כאילו היתה לאלה האחרונים זכות לחזור ולשבת באי רק אם יצליחו להוכיח שהם אומה נפרדת בצד שבע אומות איטלקיות אחרות. אם לא יצליחו להוכיח זאת, יהיה עלינו לשלוח אותם לצפון איטליה להתיישב שם למרות רצונם…
בקיצור, יוצא כאילו אסור לגרש אומה שלמה מכל ארצה; אבל לגרש חלק מאומה ולקחת ממנה "רק" חלק מארצה – זה מותר, ולחלק המגורש אין זכות לשוב למקום שממנו גורש. מעניין.
לפי אותו היגיון יוצא גם כי ישראל אינה חייבת להחזיר את רמת הגולן לסוריה, וכי לפליטים הסורים שהיו תושבי הרמה אין עליה שום זכויות. שהרי (לדעתו של לביב) מהווים הם חלק מן "האומה הסורית", ומדוע עליהם לשבת דווקא בגולן ולא בסביבת חלבּ? הרי למולדת הסורית "אין גבולות בתוך עצמה"!
כמובן, לכשיוקם האיחוד הערבי הסוציאליסטי, יוכלו ערביי פלשתינה – ממש כערביי מצרים – להגר לאזורים דלילי האוכלוסייה בסוריה. יוכלו ולא יוכרחו. ובוודאי שלא לישראלים תהיה הזכות לקבוע כמה פלשתינאים יהגרו ולאן.
יש להוסיף עוד, כי תביעתנו, המופנית כלפי ישראל, למתן זכות ההגדרה העצמית לערבים הנמצאים בשלטונה (ובכללם כמובן גם ערביי ישראל), אין לה שום קשר שהוא לשאלה אם מהווים הם אומה בפני עצמה או רק חלק מהאומה הערבית. בין כך ובין כך אין לישראל שום זכות לכפות את שלטונה עליהם, ואין לה גם שום זכות להכתיב להם אם עליהם להקים מדינה פלשתינאית נבדלת או לצרף את האזורים שבהם מרוכזים הם למדינה ערבית מאוחדת.
לביב טוען כי טעינו בקובענו שהערבים הפלשתינאים הם החלק היחיד מן האומה הערבית הנמצא תחת שלטון זר. כדוגמאות נגדיות הוא מביא את הדרוזים, הצ'רקסים, האשורים, הקופטים, הנוצרים והארמנים. רשימת עדות אלה (בתוספת המארוניטים והעלווים, שאותם משום מה שכח לביב) חביבה מאוד על תועמלני הציונות, המתאמצים להוכיח בעזרתה כי המזרח הערבי בעצם אינו ערבי כלל אלא מהווה "פסיפס של מיעוטים לא ערביים", והערבים עצמם אינם אלא מיעוט בין המיעוטים. אבל לביב רוצה להשתמש בעדות אלה בכיוון הפוך, כדוגמאות של ערבים הנתונים לשלטון זר. בין כך ובין כך אין הניסיון עולה יפה.
הדרוזים הם אמנם ערבים (ונוסיף עוד, אם כי אין הדבר חשוב לענייננו: הם ערבים שבערבים לא רק מבחינה לאומית, אלא גם מבחינת מוצאם האתני, בהיותם צאצאי שבטים מדרום חצי האי הערבי) והם נבדלים משאר הערבים רק בדתם, שהתפתחה מן האיסלאם השיעי והפכה לבסוף לכפירה באיסלאם עצמו. המעשייה כי הדרוזים מהווים לאום נבדל היא אחת מאגדות הציונות. אבל אם כך, הרי אינם נתונים תחת שלטון זר – חוץ מאשר הדרוזים הנמצאים תחת שלטון ישראלי, יחד עם ערבים פלשתינאים אחרים. דברים דומים ניתנים להיאמר גם לגבי הערבים בני הכיתות הנוצריות השונות (ובכללם הקופטים), שאינם נבדלים מבחינה לאומית (אלא רק מבחינה דתית) מיתר הערבים. כל אלה אינם מיעוטים לאומיים אלא דתיים בלבד; בחלקם היו נתונים לרדיפות, אבל לכך אין קשר ישיר לבעיה שאנו דנים בה – הבעיה הלאומית. ביחס אליהם אין כל מקום לדבר (כפי שמנסה לביב לעשות) על הגדרה עצמית, שהיא מושג המתייחס לאומה, אלא רק על מתן שוויון זכויות דתי.
הצ'רקסים והאשורים אינם ערבים ואינם "קרובים אליהם" במוצאם יותר מכפי שהם קרובים במוצאם ליהדות רומניה. מהווים הם מיעוטים אתניים (קטנים מאוד במספרם) ולכן אין הם יכולים לשמש בידי לביב כדוגמאות של "ערבים הנמצאים תחת שלטון זר". מצד שני, אין הם עצמם מעלים את הדרישה להגדרה עצמית (האשורים אינם חולמים להקים מחדש את מדינת אשור…). בהתחשב עם מספרם הקטן והעובדה שאינם מהווים רוב בשום שטח ניכר, אין גם כל בסיס לדיבור על הגדרה עצמית לבני עדות אלה.
הארמנים הם בני אומה שארצה נמצאת מחוץ למזרח הערבי. אין הם ערבים ואינם קרובים לערבים במוצאם. הדיבורים על הגדרה עצמית ביחס אליהם אינם מוצדקים יותר מאשר ביחס לערבים היושבים בארגנטינה.
קצת היסטוריה
לפי טענתו של לביב "כל ההיסטוריה מראה כי המזרח היה מפוצל לפי עמים שונים המנוגדים זה לזה, ותקופת האיחוד נכפתה על ידי הכיבוש הערבי וגם היא לא ארכה זמן רב". הבה נבדוק טענה זאת.
למזלנו אין לנו צורך להתחיל מימי אדם הראשון, כי עוסקים אנו רק בערבים, ולא בארמים, בבבלים, בחיתים, בכנענים ובפלישתים. התקופה המעניינת אותנו היא איפוא תקופת השלטון המוסלמי, שנמשכה מאז הערביזציה של האזור במחצית המאה השביעית ועד תחילת המאה שלנו. זוהי איפוא תקופה של יותר מאלף ומאתיים שנה. במשך רובה של תקופה זאת היה המזרח הערבי רובו ככולו נמצא (לפחות מבחינה רשמית) במסגרת מדינית אחת. שליטי מחוזותיו השונים הודו בריבונות עליונה של שליט עליון אחד, הח'ליף, ואף העלו לו מס.
שתי התקופות היוצאות מהכלל, שבהן לא היה המזרח התיכון כולו במסגרת אימפריה אחת, הן: ראשית, תקופת שלטון הח'ליפים הפ'אטמים במצרים מ-969 ועד 1171. בתקופה זאת התחלק המזרח הערבי בין הפ'אטמים לבין הח'ליפות שבבגדאד. התקופה השנייה נמשכה ממחצית המאה ה-13, כאשר כבשו הטטרים את מזרחו של האזור (ונעצרו בעין חרוד) עד אמצע המאה ה-16, כאשר אוחד האזור שוב תחת השלטון העות'מאני. אכן, גם כאשר היה המזרח הערבי מאוחד לכאורה, לא תמיד היה הוא מאוחד למעשה תחת שלטון ריכוזי. בדרך כלל השיגו השליטים המקומיים מידה מסוימת (לפעמים מידה רבה) של עצמאות-למעשה. עובדה זאת אינה מוכיחה כי הערבים אינם מהווים היום אומה אחת. בנדון זה אין המזרח הערבי שונה מגרמניה (עד לאיחודה בידי ביסמארק) או מאיטליה (עד לאיחודה בידי גריבאלדי). פיצולן המדיני של שתי ארצות אלה עדיין אינו מוכיח כי הגרמנים והאיטלקים לא היוו אומות עד המאה ה-19.
אולם טענתו של לביב היא שהחלוקה הפנימית במזרח הערבי היתה "לפי עמים שונים המנוגדים זה לזה", כלומר: לפי קווים לאומיים. יתר על כן, בכדי להוכיח את קיומן כביכול של אומות ערביות כגון האומה הפלשתינאית, האומה העיראקית, האומה הירדנית או האומה הלבנונית, עליו להראות כי החלוקה הפוליטית של האזור במשך כל מאות השנים האלה היתה דווקא לפי קווים "לאומיים" אלה.
אך האמת שונה לגמרי. החלוקה המדינית הפנימית של המזרח הערבי השתנתה פעמים רבות במשך כל התקופה, אבל לא היתה דומה מעולם לחלוקה הנוכחית, שלפיה מבקש לביב להבדיל בין ה"אומות הערביות".
פלשתינה, ירדן ולבנון לא היו קיימות כלל, אפילו כמחוזות. הן נכללו פשוט בסוריה. סוריה רבתי זאת, שהיתה גדולה בהרבה מסוריה דהיום, לא היתה יחידה מדינית נפרדת, אלא היתה בדרך כלל באותה מסגרת מדינית עם מצרים או עם עיראק (או עם שתיהן). גם חצי האי ערב לא היה נפרד מבחינה מדינית.
לעומת זאת, עיראק דהיום גדולה במידה ניכרת מעיראק ההיסטורית. עיראק ההיסטורית (שמרכזה בבגדאד) כללה רק את חלקה התחתון של עיראק דהיום. האזור בין הנהריים, שבו רחוקים הם זה מזה, נקרא "אל ג'זירה", ועיר בירתו היתה מוצול. החלק שממזרח לפרת נכלל בסוריה.
כל אחד ממחוזות אלה (עיראק, אל ג'זירה, סוריה וכו') התחלק לעתים בחלוקות משנה שונות ומשונות – הכל לפי תקיפות השלטון המרכזי ולפי כוח המושלים המקומיים וחוצפתם.
ובכן, במשך כל התקופה הארוכה הזאת היה המזרח הערבי לעתים מאוחד ולעתים מפוצל לפי קווים שאין להם שום קשר עם חלוקה "לאומית" כלשהי, אלא רק עם יחסי הכוחות שהלכו והשתנו.
החלוקה הפוליטית הנוכחית ראשיתה בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר חילקו המעצמות האימפריאליסטיות את האזור בהתאם לאינטרסים שלהן, וללא כל קשר עם הבדלים לאומיים כלשהם.
מה יותר צודק?
בסופו של דבר, לנו הסוציאליסטים קובע לא המצב שהיה לפני 500 שנה, אלא רק שני דברים: האם האיחוד הלאומי הוא, מבחינה אובייקטיבית, בהתאם לאינטרסים החיוניים של ההמונים הערביים; והאם מכירים המונים אלה בנחיצותו של איחוד מדיני ושואפים אליו. התשובה על שאלות אלה היא חיובית.
ההיסטוריה, התרבות והלשון המשותפות מהוות רק את הרקע היוצר את האפשרות לאיחוד ומקל עליו מבחינה פסיכולוגית.
על הצורך האובייקטיבי באיחוד עמדנו כבר במאמרנו שעליו הגיב לביב. אשר לרצונם של ההמונים הערביים באיחוד לאומי – לנו אין בו ספק. לביב טועה לחלוטין בטענתו, שעניין האיחוד אינו אלא סיסמה שמעלים המעמדות השליטים "כמכשיר לדיכוי הדדי של מהפכות". האמת היא כי האוליגרכיות השליטות בארצות ערב נאלצות לשלם מס שפתיים לרעיון האיחוד דווקא משום שההמונים לוחצים עליהן בכיוון זה. בפיהן זוהי באמת רק סיסמה – אבל לא הן המציאו אותה. למעשה אין השליטים מסוגלים לבצע את האיחוד, והם אף מונעים אותו, משום שהאינטרסים שלהם מנוגדים זה לזה – ולא משום שהאינטרסים של העמים הערביים מנוגדים זה לזה, כפי שטוען לביב.
לכן אין שום הצדקה לבוא ולטעון כלפינו כאילו "נפלנו בפח הדמגוגיה האיחודית" של השליטים. להיפך, הננו מוקיעים את אי-יכולתם של השליטים לבצע איחוד ואת חבלתם במגמת האיחוד; לעומת האיחוד המדומה שלהם הננו מציבים את האיחוד המהפכני, הסוציאליסטי.
אגב, גם ביחס לאירופה המצב דומה: המעמדות השליטים אינם מסוגלים ואינם רוצים לבצע איחוד ממש. הם רק מעוניינים בשוק משותף (נא לשים לב לביטוי הבורגני המובהק!) בכדי לקדם את האינטרסים המעמדיים שלהם. אבל מכאן רחוקה הדרך עד הטענה כאילו איחוד מהפכני סוציאליסטי של אירופה אינו מהווה מטרה רצויה; ההיפך הוא הנכון! מול האיחוד הבורגני הכוזב מעמידים הסוציאליסטים את הרעיון המתקדם של "ארצות הברית הסוציאליסטיות של אירופה".
אכן, הציונים אינם מעוניינים באיחוד הערבי, משום שהם מבחינים יפה כי סכנת מוות הוא לציונות. לכן ממציאים הם נגדו כל מיני נימוקים, וללא ספק יפעילו נגדו, במקרה שיתחיל להתממש, לא רק נימוקים… אבל לנו, כסוציאליסטים, אין שום סיבה לפחוד ממנו. יפה יעשה לביב אם יפשפש במחשבותיו, שמא נובעת התנגדותו לאיחוד ערבי מתוך פחד ציוני.
לביב מעלה את השאלה: אם תפרוץ מחר מהפכה בירדן, האם נתמוך בה? נראה כי סבור הוא שתפישתנו בדבר מהפכה סוציאליסטית באזור כולו מובילה אותנו להתנגד למהפכה שתפרוץ בארץ אחת.
מנקודת ראותנו, מוטעה מיסודו האופן שבו מציג לביב את השאלה עצמה. לגבינו השאלה אינה האם לתמוך במהפכה סוציאליסטית שתפרוץ בזירה חלקית. בוודאי שנתמוך. נתמוך אפילו במהפכה סוציאליסטית שתפרוץ בפתח-תקווה, למרות שאין אנו מאמינים ביכולתה של מהפכה להחזיק מעמד לאורך זמן בעיר מבודדת. השאלה בדבר "תמיכה" איננה עבורנו השאלה המרכזית. זוהי שאלה של משקיף מהצד, השואל את עצמו אם למחוא כפיים למחזה המוצג על ידי אחרים. אנו איננו משקיפים על המהפכה, אלא מהפכנים. בשבילנו השאלה המעניינת אינה אם לתמוך במהפכה, אלא כיצד לבצע אותה. המאמר שעליו מגיב לביב היה מיועד לליבון בעיה זאת, שהיא חיונית לנו – בעיית הסטרטגיה המהפכנית.
ברור שכל מהפכה – בארץ אחת או באזור שלם – מוכרחה להתחיל באיזה שהוא מקום. אפילו בעיר אחת. המשקיפים למיניהם יתמכו או לא יתמכו – הכל לפי טעמם. אבל אנחנו חייבים לחשוב מראש: "ומה יהיה הלאה?" האם יכולה המהפכה לנצח ולהתבסס כהלכה, לפתור את הבעיות היסודיות שבגללן היא פרצה – מבלי שתתפשט הלאה?
הניתוח שלנו מביא אותנו למסקנה כי המסגרת המינימלית שבה תוכל מהפכה סוציאליסטית להצליח ולהחזיק מעמד היא המסגרת של אזור המשרק כולו ("המשרק", או "המזרח הערבי" – מונח המציין את האזור דובר הערבית ממזרח ללוב; אזור זה כולל את כל ארצות המשרק במובן ההיסטורי הישן של המילה, ומלבדן עוד את מצרים). מסקנה זאת היא בעלת חשיבות רבה בשבילנו, משום שממנה נובע שעלינו לנהל את פעילותנו המהפכנית כך, שמהפכה שתפרוץ בירדן, למשל, לא תישאר מבודדת שם.
זהו עניין של סטרטגיה, הקובע את אופן הפעולה המהפכנית. זה גם עניין של סיסמאות. אחת הדרכים שבהן יכולה מהפכה שתפרוץ בירדן לעודד התלקחות מהפכה בארצות אחרות היא – לא להכריז על עצמה כעל מהפכה ירדנית גרידא, המיועדת לפתור בעיות ירדניות פנימיות בלבד, אלא להזדהות בגלוי כחוליה ראשונה של המהפכה הערבית.
לביב מאשים אותנו בכך שהתפישה הסטרטגית שלנו מובילה אותנו כביכול לנהל חיים מתוקים עד לניצחון המהפכה בכל הארצות. האשמה זאת אינה מופנה לכתובת הנכונה. לא אנו רואים את המהפכה כעניין של "עוד אלפיים שנה"; לא אנו ממליצים על כל מיני פתרונות מדומים רפורמיסטיים על בסיס המשטרים הקיימים. אנו פועלים (כבר היום) כמיטב יכולתנו למען הפלתם של משטרים אלה. רק שוטה יכול לקוות שמהפכה אזורית תוכל להתממש על ידי כך שהמהפכנים בכל ארץ ימתינו להצלחת המהפכה בכל הארצות. הדרך היחידה היא לפעול – לפעול בצורה כזאת שהמהפכה לא תישאר מוגבלת לארץ אחת.
האם הבעיה היא שבישראל עומדת לפרוץ מחר מהפכה ואנחנו משתדלים לדחותה ולעכבה עד לפריצת מהפכה בארצות ערב? ההיפך הוא הנכון: הבעיה המעסיקה אותנו היא בדיוק הפוכה – כיצד לתרום לכך שהמהפכה בישראל לא תפגר אחרי התהליך המהפכני בעולם הערבי.
פתרון הבעיה הפלשתינאית – כיצד?
לדעתו של לביב ניתנת הבעיה הפלשתינאית להיפתר באמצעות הסדר בין המשטרים הקיימים – המשטר הציוני ומשטרי הדיכוי של מדינות ערב.
אנחנו איננו מאמינים כלל באפשרות כזאת. הציונות והמשטר הציוני מבוססים במהותם על שלילת זכויותיהם של ערביי פלשתינה. לא רק זכויותיהם הלאומיות (כחלק מהאומה הערבית, או כאומה נפרדת כביכול), אלא גם זכויותיהם האנושיות האלמנטריות. ללא שלילת זכויותיהם אין ולא תיתכן הצלחה לציונות.
את זה הבין הרצל: "עם רכישת הארץ הננו מביאים מיד תועלת חומרית למדינה המקבלת אותנו. את הקרקעות הפרטיים בתוך חבלי הארץ הנמסרים לנו עלינו להוציא לאט לאט מידי בעליהם. את האוכלוסים העניים משתדלים אנו להעביר בלי רעש מחוץ לגבול על ידי נתינת עבודה בארצות המעבר, ואולם בארצנו שלנו הננו מונעים מהם כל עבודה" (מבחר כתבי הרצל, הוצאת ניומן, כרך 7 ספר א').
את זה הבין רופין: "בכל מקום שבו רוכשים אנו אדמה ומיישבים אנשים, מנושלים בהכרח עובדיה הנוכחיים של האדמה". "הערבים אינם מסכימים למפעלנו. אם ברצוננו להמשיך את עבודתנו בארץ ישראל נגד רצונם, אין ברירה אלא שיאבדו חיים. גורלנו הוא להיות במצב מלחמה מתמיד עם הערבים" (מצוטט לפי נאומו של דיין בסיום מחזור פו"ם, ראה שבועון "ג'רוסלם פוסט", 30.9.68).
את זה הבינו יוסף ויץ, ברל כצנלסון, אוסישקין וי. וולקני: "בינינו לבין עצמנו צריך להיות ברור, שאין מקום בארץ לשני העמים גם יחד… עם הערבים לא נגיע למטרתנו להיות עם עצמאי בארץ הקטנה הזאת. הפתרון היחידי הוא ארץ ישראל, לפחות ארץ ישראל המערבית, בלי ערבים… ואין דרך אחרת אלא להעביר מכאן את הערבים לארצות השכנות. להעביר את כולם; אין להשאיר אף כפר אחד, אף שבט אחד… למטרה זאת יימצאו כספים, וכספים מרובים. ורק עם העברה זאת תוכל הארץ לקלוט מיליונים מאחינו" (יומנו של יוסף ויץ מ-1940. מצוטט על ידי המחבר במאמר ב"דבר", 29,9,67. להלן מוסיף ויץ במאמרו כי "מתוך ראייה זאת הועלה אז מוצא בצורת 'טרנספר', העברת אוכלוסין, בו דגלו ב. כצנלסון, י. וולקני, מ. אוסישקין, כולם ז"ל, וגם נעשו גישושים לממש הלכה זאת למעשה").
את הרשימה הזאת אפשר להמשיך עד זרא, כלומר עד דיין ועד בכלל. נעדרים ברשימה זאת רק הציונים הצבועים ביותר והציונים התמימים ביותר (לפעמים קצת קשה להבדיל).
המשטרים הערביים, מצידם, מעוניינים בגורל הפלשתינאים כבשלג שלא ירד אשתקד בקהיר. הם מעוניינים רק להציל את עורם ולדפוק את המוני העם הערבי.
הסדר בין המשטר הציוני לבין המשטרים הערביים יכול להתבצע רק בחסות האימפריאליזם, כלומר רק באופן שיגביר ויבצר את השליטה האימפריאליסטית באזור.
לקוות שהסדר בין המשטר הציוני למשטרים הערביים, בחסות האימפריאליזם, יוכל להבטיח את זכויותיהם הלאומיות של הערבים הפלשתינאים, הרי זאת נאיביות גמורה, ממש כמו לקוות שהסדר בין הזאב לבין חולדת הבר, בחסותו האדיבה של הנמר, יוכל להבטיח את זכויות הגדי.
ברור, אפשר – ואף צריך – לפנות למשטר הציוני בתביעה שיכיר בזכותם של הערבים הפלשתינאים להגדרה עצמית. צריך לעשות זאת כדי לחשוף את פרצופו. אבל להאמין שמשטר זה ייעתר להפצרות ויסכים להביא לפתרון אמת של הבעיה הפלשתינאית – הרי זאת אמונה בניסים.
מאמרנו עליו חולק יגאל לביב היה מופנה אל מהפכני האזור, ובעיקר אל המהפכנים בעולם הערבי. גם לנו, כותבי המאמר, וגם לקוראים שאליהם היה מיועד, אין שום אמונה בניסים כאלה; ולא עליהם נבסס את הסטרטגיה שלנו. ברור לנו – לכותבים ולקוראים – כי פתרון הבעיה הפלשתינאית יכול לבוא רק בדרך מהפכנית. השאלה החשובה, שעמדה ועומדת על סדר היום של מהפכני העולם הערבי היא רק: איזו מהפכה? מהפכה פלשתינאית, או מהפכה כל-ערבית, אזורית; מהפכה לאומית-גרידא, או מהפכה חברתית סוציאליסטית. ענינו על שאלה זאת לפי הבנתנו; הסברנו מדוע מהפכה פלשתינאית מבודדת אינה מסוגלת, לדעתנו, להצליח. ביארנו גם שהמהפכה אינה יכולה להצטמצם לשלב "לאומי דמוקרטי" גרידא, והיא חייבת להיות סוציאליסטית.
סבורים אנו כי מהפכנים חייבים להיאבק למען פתרונות מהפכניים, ולא לשגות באשליות על פתרונות כביכול באמצעות הסדרים בין משטרי הדיכוי הקיימים.
