האיש ומשנתו הם בהחלט תופעה חדשה, ראויה לציון בחיי החברה של ישראל.
לראשונה אחרי שנים הרבה קם להסתדרות מזכיר כללי הטוען לעצמאותה, ולעמידתה לימין ציבור העובדים במאבקים על שכר ורמת-חיים הוגנים. הוא שייך לאלה במפלגת העבודה הרוצים בכנות לאחות את הפער התהומי בין ההסתדרות לציבור העובדים. הוא רוצה בכנות חברה ישראלית יותר שוויונית, פיקוח ממלכתי יעיל לא רק על שכר אלא גם על רווחים, והכוונת השקעות.
אין הוא שולל חלילה את הלאומנות היהודית (הציונות), לא את עצם עקרונות המשטר הקפיטליסטי. הוא רוצה בקפיטליזם מבוקר על ידי המדינה, אשר יתן לה גם את היכולת המוסרית לפקח ממרום "תנועת העבודה" על המוני המנוצלים. שום דבר עקרוני נגד שיטת הניצול עצמה אינך מוצא בכתביו או בנאומיו. להיפך, הוא מדגיש את חיוניות המשקיעים הפרטיים ושיטת "היוזמה הפרטית" למשק, אם כי שואף בכנות להגבלת השפעתם ויכולת נגיסתם בעוגה הלאומית.
(מזכ"ל ההסתדרות, יצחק) בן אהרון שואף לדמוקרטיזציה מסוימת בהסתדרות, אשר תיתן משקל מסוים לציבור העובדים השכירים בתהליך קבלת ההכרעות בה, אן לא עד כדי עשייתה למכשיר דמוקרטי ישיר של ציבור העובדים. הוא בהחלט בעד המשך ההגמוניה של המכונות הביורוקרטיות של מפלגות ההסתדרות בכל דרגי ניהולה, כל זאת בשם הדאגה לתוכנה "האידיאי" (ר"ל) של ההסתדרות.
את מסע הצלב למען חברה שוויונית ופיקוח ממלכתי יעיל על המשק הרכושני, מנמק בן אהרון במצור הביטחוני שאנו נתונים בו ובצורך לקיים כלכלת-מלחמה ללא זעזועים חברתיים.
אין זאת אלא שהאיש מייצג את האסכולה של הסוציאל-דמוקרטיה הלאומנית שרווחה באירופה בין שתי מלחמות העולם. עמדה כזו בישראל כיום היא בהחלט רדיקלית מדי ובלתי נסבלת על ידי האגודה הריאקציונית הרקובה הקרויה מפלגת העבודה הישראלית. מאידך גיסא עמדת בן אהרון היא עדיין שמרנית וריאקציונית לגבי סוציאליסטים אינטרנציונליסטים מהסוג שלנו.
כי בשבילנו סוציאליזם פירושו דמוקרטיה רחבה ועמוקה של המוני יצרנים חופשיים מניצול ומדיכוי, בתוך מסגרת חברתית שביטלה את הבעלות הפרטית על הון, מכשירי-ייצור ואוצרות טבעיים; חברה הפועלת במודע למען רווחת הכלל תוך הקפדה על מימוש רמה מרבית של סיפוק יוצר לגבי כל יחיד ויחיד; חברה בה לא יהיו עוד מנצלים ומנוצלים, מעבידים ועובדים, מעסיקים ומועסקים אלא אנשים יוצרים חופשיים.
פיקוח ממלכתי על הקפיטליזם והקפדה על יתר שוויוניות בחלוקת ההכנסות זה מעט מדי ומאוחר מדי לגבי מי שמכנה עצמו סוציאליסט, בפרוס הרבע האחרון למאה העשרים.
מאבקנו למען הסוציאליזם אינו מותנה או תלוי במצב המלחמה שנתונה בו ישראל. יתר על כן, עצם מערכת יחסיה עם העם הערבי הפלסטיני ועם העולם הערבי כולו הוא, במידה רבה, פועל יוצא מן המדיניות הלאומנית-ריאקציונית, המנוהלת מזה שלושה דורות על ידי הממסד הציוני, שהנדבכים "השמאליים" בו מהווים את עיקר כוחו.
בניגוד לבן אהרון אין אנו תרים אחר יצירת הרגשה בקרב העובדים כי ההסתדרות שלהם, בעוד היא מנוהלת למעשה על ידי המנגנונים המפלגתיים של מפלגות ההסתדרות. אנו בעד הפיכת ההסתדרות למכשיר שינוהל ישירות על ידי ציבור העובדים, באמצעות בחירות ישירות ומסודרות של נציגי עובדים ממקומות העבודה אל משרדי הניהול של האיגודים המקצועיים, בלי תיווך המפלגות ותוך ביטול ההגמוניה המחניקה שלהן.
מכל מקום, גם אם ירצה להגשים את תוכניתו שלו, ייאלץ בן אהרון להינתק מעם מפלגת העבודה. אם יעשה כן, ייאלץ להיכנס לקרב קשה עם עמודי התווך של הממסד הקיים. וככל שיתחדד המאבק כן עשוי בן אהרון לנקוט עמדות רדיקליות יותר ויותר. לנו אין שום סיבה לגלות עצבנות או רגשי אי-נוחות אם אמנם אלו יהיו פני הדברים. נהפוך הוא.