ב-6 באפריל הופיעה ביומון "הארץ" כתבה קצרה אודות הפילוג שהתחולל במפלגה הקומוניסטית הסורית. בין היתר נאמר שם, כי "קבוצה אחת מונהגת על ידי חאלד בקדאש, המזכיר הכללי של המפלגה, ונמנים עליה בין השאר שני השרים הקומוניסטיים בממשלת סוריה. הקבוצה השנייה מונהגת על ידי שני חברי הלשכה הפוליטית של המפלגה – דניאל נחמה וזעיר עבד-אל-סאמאד". עוד נאמר ב"הארץ" ש"קבוצת בקדאש מאשימה בהודעתה את הפלג היריב בסטיות במדיניות הפנים הבין-ערבית והבין-לאומית ובנטישת המארכסיזם-לניניזם. כן מואשמת הקבוצה האופוזיציונית בהרפתקנות, שמאלנות והתרחקות מברית-המועצות".

‏אמנם נכון שבמפלגה הקומוניסטית הסורית ישנם חילוקי-דעות רעיוניים עמוקים, המתבטאים בפילוג בין שני קווים פוליטיים – המסורתי-מוסקבאי, המונהג על-ידי בקדאש, והאופוזיציוני, שאינו מקבל את הקו של "מפלגת האם" הסובייטית – אבל אין זה נכון שהתחולל פילוג אירגוני במפלגה זו. אין זה מפתיע שעיתון כמו "הארץ", המתיימר תמיד ל"אובייקטיביות" ול"דיווח נטול שיפוט ערכי", יטעה את קוראיו בעניין כזה. שכן עבורו המשטר הקיים בברית-המועצות וסוציאליזם הינם מושגים זהים. כמו שהמפלגות הקומוניסטיות המסורתיות והמאבק למען הסוציאליזם גם הם חופפים בעיניו זה לזה. לכן כל מה שמעיד על תבוסה בדרך לסוציאליזם וכל מה שמוכיח על החלשת הנאבקים למען הסוציאליזם – ראויים לפרסום.

‏לא מפתיעה גם העובדה שרק"ח לא השמיעה הבהרות באשר למתרחש ב"מפלגה-האחות" השכנה. כידוע, חוק הוא למפלגות הקומוניסטיות הקשורות בביורוקרטיה השלטת בברית-המועצות, לא לדון ולא לדווח פומבית על חילוקי-דעות הלכתיים ומעשיים בקרב מפלגות השייכות למחנה, שכן תורם הדבר ל"החלשת אחדות התנועה". עסקני מפלגות אלה מתייחסים אל אירגוניהם כאל רכושם הפרטי; ‏סבורים הם ש"ההמונים" המפורסמים, שכה הרבה מדברים עליהם ובשמם, ‏אינם רשאים לדעת מה הולך בקרב אלה המתיימרים לייצגם. עובדה ידועה מן ההווי הישראלי: במשך שנים כרסמו חילוקי-דעות חריפים את המנהיגות של המפלגה הקומוניסטית הישראלית לפני הפילוג, אך הוויכוחים היו נחלתם הפרטית של חברי הוועד המרכזי והלשכה הפוליטית. רק כאשר התפוצצו חילוקי- הדעות והפכו לפילוג – "שותפו" בו חברי השורה. שכן מנהיגי המפלגה דאז ­מיקוניס, סנה, וילנר, טובי ואחרים – סברו שרק בידיהם המונופול להכריע בשאלות החשובות, ללא השתתפות "המוני העם" וללא קבלת הכרעתם של חברי המפלגה מן התאים ומן הסניפים. (בצורה דומה ריכזו בידיהם המנהיגים את כל המידע בקשר לקרע הסיני-סובייטי, הכחישו את קיומו בתוקף, עד שהתפוצץ לעיני העולם כולו) .

‏אך מה באמת מתרחש במפלגה הקומוניסטית הסורית (מק"ס)?

‏מפלגה זו – אם לא לפי מספר חבריה אלא בהתאם להשפעתה – נמנית על החשובות שבקרב המפלגות הקומוניסטיות בעולם הערבי. מתוך דו"ח המשתרע על 10 ‏עמודים של המזכיר הכללי חאלד בקדאש מתברר, שהמפלגה חצויה עמוקות. חילוקי הדעות הופיעו כבר לפני למעלה משנה והוכחשו מדי פעם על-ידי ההנהגה. עתה לא ניתן עוד להסתירם.

‏המשבר החל במאי 1971‏, כאשר הרוב בלשכה הפוליטית ביקר את בקדאש על "שיטות ההנהגה הסטאליניסטיות" שלו. נטען נגדו באותה הזדמנות שהוא נכנע לתכסיסי הממשלה הסורית, הרוצה להחניק את קול המפלגה ולהרוס את "תפקידה המנהיג" בקרב ההמונים. מתוך 7 ‏חברי הלשכה הפוליטית יצאו אז 5 ‏נגד המזכ"ל ורק יוסוף פייסל – שהוא גם שר בממשלת דמשק – תמך בעמדת בקדאש.

‏בחודשים שלאחר מכן הלכה והחריפה הביקורת על "ההנהגה המסורתית". הרוב בלשכה הפוליטית הגיש לוועד המרכזי הצעת פרוגרמה לאישור, שהכילה במספר שאלות חשובות עמדות חדשות שלא היו מקובלות עד אז על המפלגה.

‏ההצעה פסחה על חיוב החלטת מועצת-הביטחון מס' 242 ‏מנובמבר 1967. דילוג זה על החיוב של החלטת האו"ם המפורסמת לא היה מקרי אלא רב משמעות: הוא הצביע על כך שהרוב בצמרת המפלגה אינו מסכים עוד עם העמדה הסובייטית בשאלת הסכסוך הישראלי-ערבי וכנראה נוטה לדחות הסכמים דיפלומטיים-מעצמתיים הבאים לכפות הסדר ביו הריאקציה הערבית לבין הציונות על חשבון העם הערבי הפלשתינאי. כמו כן בולטת במסמך הנ"ל ההשמטה של גינוי סין העממית – גינוי שהפך זה מכבר לסעיף קבוע במסמכי המפלגות הקומוניסטיות הפרו-סובייטיות. הצעת הפרוגרמה ביקרה כמו כן פרה קדושה נוספת של המדיניות הסובייטית: ‏הנוסחה בדבר "פדרציית הרפובליקות הערביות".

‏‏הצעת הפרוגרמה אושרה על-ידי הוועד המרכזי של מק"ס בהיעדרות המזכ"ל, ששהה באותה עת בחוצלארץ. כאשר חזר בקדאש לדמשק ניסה בכל האמצעים להשיג את הפיקוח והשליטה על המפלגה ויצא לצורך זה למסע הסברה בסניפים שבערים ובשדה. על אף כל המאמצים לא הוכתר מסעו בהצלחה: רק בשני מקומות התקבלה עמדתו.

‏במצב "מסובך" זה ביקש בקדאש את עזרת המפלגה הסובייטית. כמו במקרים אחרים בעולם הערבי, הוכח כי גם בסוריה יחסי המפלגה הסובייטית ו"המפלגות האחיות" הם בעייתיים, אם לנקוט לשון עדינה. מצד אחד תומכת ברית-המועצות בממשלותיהן של מספר מדינות ערביות, בראותה בהן "כוחות אנטי-אימפריאליסטיים", אך מצד שני סובלים הקומוניסטים באותן מדינות מרדיפות אכזריות ביותר. כך, למשל, כתב "טרוד" (ביטאון האיגודים המקצועיים הסובייטיים) ביולי 1970 ‏כי הקומוניסט הסורי אחמד מוסטפה זועבי עונה עד מוות בבית-כלא סורי. "הציבוריות הסובייטית," כתב "טרוד, "מודאגת עמוקות מהתפתחויות אלה". אולם דאגה זו לא היתה עד כדי כך עמוקה שיהיה בה להניע את הסובייטים לצעד נוסף (*).

‏אך בינתיים נערך "מחווה" למק"ס: ‏"הותר" לה לצאת מן המחתרת ולהצטרף אל "החזית הלאומית המתקדמת", אשר במסמכיה הרשמיים נקבע שתפקיד ההנהגה בה שמור למפלגת הבעת'. רק למפלגה זו מותר לנהל תעמולה והסברה בתוך הצבא ובקרב הסטודנטים. אין להתפלא, על כן, שמצב עניינים זה לא מצא חן בעיני קומוניסטים רבים.

‏כאשר פנה בקדאש להנהגה הסובייטית וביקש סיוע לקו הפוליטי שהוא מייצג נעתרה זו לבקשתו. בהתאם לדיווח של "לה-מונד" שלחה המפלגה הסובייטית בסוף 1971 ‏משלחת שבראשה עמד מיכאיל סוסלוב, הידוע כ"האידיאולוג הסובייטי הראשי". משלחת זו תמכה בבקדאש, אך לשווא: לא הלשכה הפוליטית ולא הדרגים המפלגתיים הנמוכים יותר קיבלו את ההתערבות ואת העמדה הסובייטית.

‏בתחילת השנה הנוכחית הובא העניין לדיון בפני המוסדות הגבוהים של המפלגות הקומוניסטיות הערביות. אלה החליטו להשאיר בצד את השאלות השנויות במחלוקת (?) והקימו ועדה שמתפקידה להכין הצעת פרוגרמה חדשה. בפברואר השנה ביצעה המפלגה הסובייטית ניסיון נוסף לאחות את הקרע: היא שלחה לדמשק את סגן ראש-הממשלה וחבר הלשכה הפוליטית, קיריל מסורוב, אך גם הוא חזר למוסקבה ללא הצלחה.

‏בבחירות להנהגה העליונה של המפלגה הקומוניסטית הסורית, שנערכו בסוף מארס השנה, נשאר בקדאש במיעוט. בדו"ח שפירסם בקדאש לאחר כשלונו האשים את הרוב (ציטטה) ב"סטיות ופעילויות אנטי-סובייטיות חשודות", אך נראה שתחת לחצם של "יועצים" סובייטיים ושל הממשלה הסודית "הושגה" פשרה: הוצע לבקדאש להמשיך לכהן כראש הלשכה הפוליטית בתנאי שיישמע לרצון הרוב.

‏עדיין אין אנו יודעים כיצד יסתיים הוויכוח, אך אין ספק שחשיבותו מרובה והשלכותיו נוגעות למרחב כולו. ויכוח כזה יכול להוות התחלה צנועה להתעוררות ביקורתית ומהפכנית בשאר המפלגות הקומוניסטיות באזור. הוא יכול לעורר גישה מהפכנית הן ביחס לשאלות האירגוניות (דמוקרטיה פנים-מפלגתית) והן ביחס לשאלות הפוליטיות (ראיית פתרון השאלה הפלשתינאית כקטע מן המאבק המהפכני המאוחד נגד האימפריאליזם, הציונות והריאקציה הערבית, תוך כדי נטישת תורת השלבים המקובלת על המחנה הסובייטי).

‏כמובן שאין זה מן הנמנע שדווקא ‏דוברי חטיבת הרוב יסולקו מן המפלגה (או, אולי, מן החיים הפוליטיים הסוריים בכללם?) באמצעות תכסיסים ביורוקראטיים. אך אפשרית גם התפתחות אחרת: ‏התגבשות והתחזקות הרוב, העמקת הקרע והיווצרות ניתוק בין המפלגה הסורית לזו הסובייטית. במקרה כזה תיתכן שוב הוצאתה של המפלגה הקומוניסטית הסורית אל מחוץ לחוק.

‏הסולידאריות שלנו, כסוציאליסטים מהפכנים, נתונה לכוחות האנטי-סטאליניסטיים בתוך המפלגות הקומוניסטיות שפניהם אל עבר קו מהפכני. וזאת לא מפני שכוחות כאלה הם סתם נגד ברית-המועצות, אלא מפני שהאלטרנטיבה שלהם למדיניות הסובייטית הרשמית ולפוליטיקה שמנהלים שליטי ברית-המועצות היא בכיוון דמוקראטיה פועלית, נגד שיטות ביורוקראטיות וסמכותיות בתחום העבודה המפלגתית, נגד הפתרונות הדיפלומטיים באזורנו ובעד מאבק משותף של המדוכאים והמנוצלים במזרח הערבי למען מהפכה סוציאליסטית.

(*) על סתירה זו ראה חומר רקע ומידע מאלף במאמרו של אריה יודפת: "ברית-המועצות בין קומוניסטים לבעת'ים בסוריה"; רבעון "המזרח החדש", חוברת 1, 1972, עמ' 25-1.