הפעולות האחרונות של האירגונים הפלשתינאים מעידות בבירור על המשבר בו שרויים האירגונים האלה; משבר כה חמור, שכמותו כפירפורי-גסיסה. לכן אין להבין כלל את משמעות הפעולות האלה – והמפורסמות שביניהן בלוד ובמינכן – אם לא מבינים כמה עמוק היאוש של מתכנניהן, כמה חזק התיסכול של מבצעיהן.
מנהיגי האירגונים הפלשתינאים הידועים – ובראש ובראשונה "אל-פתח" – סברו ועודם סבורים, כי אפשר לפתור את הבעיה הפלשתינאית במבודד מפתרון השאלות החברתיות של המזרח הערבי כולו. לכן הצטיירה במוחם האפשרות לנהל מאבק מזויין בישראל כשלעצמה, תוך כדי קיום שלום-בית בעולם הערבי, ואפילו תוך כדי כריתת ברית עם אחד או עם כמה מן המשטרים הערביים הקיימים. שאלת המאבק האנטי-אימפריאליסטי, כמו שאלת גיוסם של המוני הפועלים והאיכרים במזרח הערבי למאבק מהפכני כולל ומקיף, או שלא היתה קיימת כלל בתודעתם או שנדחתה על-ידי ה"שמאליים" שבהם לשלב מאוחר יותר.
המבוי הסתום אליו נתקעו בעלי הגישות האלה ברור כיום לכל. היאוש פושה בכל, המבוכה קונה אחיזה, הבילבול משתלט. אכן, מבצעים כמו לוד ומינכן הם ביטוי ליאוש, למבוכה ולבילבול.
הבה נבחן את הדברים מקרוב.
מה עלה בגורל האשליה שטיפחו מנהיגים אלה, בדבר הצורך החיוני בליכוד לאומי כל-ערבי מאז יוני 1967? איזה צורה לבש למעשה שלום-הבית המפורסם בין האירגונים הפלשתינאים לבין המשטרים הערביים? ומה עלה מן ההסתמכות המיוחדת של התנועה הפלשתינאית על "המשטרים המתקדמים" במצרים, בסוריה, בעיראק ובלוב?
התשובה מצויה בשרשרת האירועים של השנים האחרונות, החל מן הטבח האכזרי שביצע חוסיין בפלשתינאים; עבור דרך הסכמת "המשטרים המתקדמים" לפתרונות פוליטיים המתבשלים במטבחי המעצמות הגדולות; וכלה במו"מים הסודיים והסודיים-פחות, המתנהלים בין ישראל הציונית לבין המדינות הערביות שמסביב לה, על פתרונות שונים ומגוונים שהמשותף לכולם הוא הרצון לקבור סופית את זכויותיו של העם הערבי הפלשתינאי.
ומה בתחום יחסי הכוחות? התברר לכל שהחזית אינה בין כלל הערבים באשר הם לבין ישראל הציונית. כי מאחורי ישראל ולצידה מצויים כוחות נוספים ולהם עוצמה רבה. בראש ובראשונה זהו האימפריאליזם האמריקאי, שישראל משמשת כלב שמירה על האינטרסים שלו בקטע זה של העולם. ומלבדו: הריאקציה הערבית, שחוסיין הוא רק אחד ממסמליה, הקשורה לחיים ולמוות עם האימפריאליזם. המחיש זאת בדבריו האלוף [רחבעם] זאבי כשאמר, בשעת טבח הפלשתינאים: "צדיק – מלאכתו נעשית בידי אחרים". ובשעה ש"אחרים" אלה עשו את מלאכתו, ניצב הוא בראש כוחותיו על גדות הירדן, תוך כדי תיאום עם האמריקאים, מחכה לרגע שבו יצטרך לנוע לעזרתם של "אחרים" אלה – הלא הם שכירי-החרב של האימפריאליזם מבית המלוכה ההאשמי.
ובכן, ההשקפות המקובלות על מנהיגי האירגונים הפלשתינאים למעשה – אם כי לא תמיד להלכה – טומנות בחובן את זרעי היאוש, המבוכה והבילבול. שכן לאחר שנים של מאבק מזויין ניצבים הם אל מול ישראל חזקה ומחוזקת, כשהריאקציה הערבית מכה בהם בעורפם, כש"המשטרים המתקדמים" מפקירים אותם וכאשר ההמונים הערביים המנוצלים אדישים לגורלם. ומן היאוש ועד למעשי-יאוש קצרה הדרך.
* * *
מעשי היאוש האלה מבטאים לא רק ניתוק מן ההמונים המנוצלים בעולם הערבי – הם מבטאים גם חוסר כל פרספקטיבה ליצירת חזית משותפת, ערבית-יהודית, נגד הציונות, נגד הריאקציה הערבית ונגד האימפריאליזם.
טול, לדוגמה, את הירי בהמון שבוצע בנמל-התעופה בלוד. משמעות היריות ללא-הבחנה אל ציבור אנשים מקרי היא, שהמתכננים, כמוהם כמבצעים, אינם עושים שום הבחנה בכל מה שנוגע לאוכלוסיה הישראלית. לגביהם אין משמעות להבדל שבין מנצלים למנוצלים, בין מדכאים למדוכאים, בין מפלים למופלים. באחת: כל מי שנמצא בישראל וכל מי שחי תחת שליטת הציונות הוא בחזקת אוייב, אפילו הוא עובד מנוצל בנמל-התעופה אותו יש לרכוש לעניין המהפכה הסוציאליסטית.
ראייה כזאת ומעשים כאלה משרתים את הציונות. וכשהם מתכסים במלל מהפכני – משרתים הם את הריאקציה העולמית. הנה כי כן, השיפוט המוסרי עולה בקנה אחד עם ההתייחסות הפוליטית, המטרה והאמצעים מותנים זה בזה עד כדי היותם בלתי ניתנים לניתוק ולהפרדה.
העמדה המובעת כאן אינה מיוחדת ל"מצפן". שותפים לה סוציאליסטים מהפכנים הן בעולם הערבי והן בישראל – עובדה הנותנת יתר-תוקף לעמדתנו ומבדילה אותנו הבדל היטב מכל "מותחי הביקורת" מקרב המחנה הציוני. והדברים חייבים להיאמר במפורש ובפה-מלא דווקא מפני שהם מושמעים בישראל, שהרי מאבק לנו בציונות (כולל זו המתחזה כ"שמאלית").
הציונים – מנשלי העם הערבי הפלשתינאי ומדכאיו, האמונים על מעשי טבח מזה עשרות בשנים, מבצעים בשעת כתיבת השורות האלה הפצצות נפשעות בתחומי סוריה והלבנון. תקצר היריעה הזו מכדי למנות את מעשיהם – לא רק את המפורסמים ביותר כמו טבח דיר-יאסין וכפר-קאסם, לא בלבד את המפורסמים פחות, כמו חצבאיה ואבו-זעבל, גם את אלה שאינם מפורסמים, כמו הטבח שבוצע בעת כיבוש הכפר עילבון שבגליל או כמו הטבח שנערך בעת כיבוש לוד בשנת 1948 (במסיבת עיתונאים, שנערכה בתל אביב שעות מעטות לאחר ההפצצות בסוריה ובלבנון, אמר קצין ישראלי בכיר כי "זהו שלב נוסף במאבק הממושך שלנו עם הפלשתינאים, ואם להיות סנטימנטלי, החל המאבק ב-1882". "מעריב", 11.9.72, המדווח על כך, מוסיף: "הוא התכוון כנראה לראשית ההתיישבות בארץ-ישראל").
כמובן, שלילתנו את הציונות אינה תלויה במעשה זה או אחר מאלה המנויים לעיל. אנו שוללים את הציונות – להלכה ולמעשה – בגלל אופיה היסודי: היותה תנועה קולוניזטורית, המתבצעת מאז ראשיתה בחסות האימפריאליזם ותוך ברית עימו. באורח דומה: הסולידאריות שלנו עם מאבקו של העם הערבי הפלשתינאי אף היא אינה מותנית במעשה זה או אחר. שכן זוהי סולידאריות של מהפכנים עם מאבקו של עם מנושל, מדוכא ומנוצל מטעם האימפריאליזם העולמי, בעלי-בריתו וסוכניו המקומיים. סולידאריות זו נשארת בעינה גם אם אנו שוללים אירגון זה או אחר או פעולה זו או אחרת, הנעשית בשמו של העם הערבי הפלשתינאי. גם בכך אנו שואבים עידוד מעמדות דומות, בהן נוקטים מהפכנים בעולם הערבי.
החשיבות שאנו מייחסים לעמדותיהם של הסוציאליסטים המהפכניים בעולם הערבי אינה נובעת רק מכך שזהו מקור לעידוד, בעיקר על רקע הבידוד בו אנו שרויים בישראל. לעמדות אלה, הנקוטות על-ידי הסוציאליסטים המהפכנים בעולם הערבי מישנה חשיבות, דווקא על רקע מצבם העגום של האירגונים הפלשתינאים הידועים. שכן, לדעתנו הבעיה הפלשתינאית לא מתה ולא הוסרה מסדר-היום של המזרח הערבי. היא תוסיף ותערער כל סטטוס-קוו אנטי-מהפכני מסוג הסטטוס-קוו הקיים כיום; היא מהווה איום מתמיד על כל הסדר החברתי הקיים; היא מהווה פצצת-זמן המונחת ביסוד כל הסכם וכל סידור בינמעצמתי מסוג אלה המתבשלים בשנים האחרונות. בקיצור: זוהי אחת הבעיות הניתנות לפתרון מלא ויסודי רק באמצעות מהפכה סוציאליסטית, שתמגר את כל המשטרים הקיימים באיזור – כולל זה הציוני – ותקים על הריסותיהם מזרח ערבי סוציאליסטי שבו תינתן הזכות להגדרה עצמית לכל הלאומים הלא-ערביים באיזור.
כל הסימנים מעידים כי האירגונים הפלשתינאים הידועים הגיעו לקצה דרכם, אך הבעיה הפלשתינאית לא נפתרה וגם המאבק לא תם. הוא עוד יתחדש – לא על הבסיס הפוליטי והאירגוני הקיים, אלא על בסיס חדש; לא תוך ניתוק השאלה הלאומית מן השאלה החברתית, לא באמצעות ניתוקה של השאלה הפלשתינאים מן השאלה הכללית של המזרח הערבי, לא על יסוד שלום-בית כל-ערבי ולא בשלבים – רק תוך שילוב שאינו ניתן להפרדה עם המאבק למען מהפכה סוציאליסטית כל-אזורית.
אנו אומרים זאת לא כצופים מן הצד, אלא כשותפים למאבק אשר כזה.
