אם תתנער קצת מעולו של יום ואם תשתחרר לרגע מן המסלול הקבוע בו אתה נע – אז תוכל לראות את הנעשה סביבך. ואם תראה – יתכן שלא תסכים; לא תשלים; ‏תתעורר; תפעל!

‏המדובר הוא באלפי פועלים מסביבך, המשכימים קום זמן רב לפני שאתה פוגש בהם. אם אינך רואה אותם הרי שלפחות אתה שומע אותם. לא פעם העירו אותך באמצעות קולות הפטישים והאיזמלים שבקעו מן הבניין הסמוך. את ביתך כבר השלימו לפני שנכנסת לגור בו.

‏זה לא חלום ולא דמיון – הרי אינך ישן, ואני מדבר אליך. גש לבניין הסמוך, לא מצד ימין אלא מצד שמאל, ושם תמצא רבים. אך אל תדחה זאת למחר, כי ביום המחרת לא תמצאם – כי כבר סיימו את עבודתם והיה עליהם ללכת למקום אחר, לבניין אחר, מבלי יכולת לשוב. כי גם את הגדר השלימו ואת החמרה לדשא אצל הקבלן כבר הזמינו. יתכן שתמצא שם אחד – את הנער מחמוד המנקה את חדרי המדרגות.

‏גש, אל תהסס. תפגוש את כולם, את הבנאים, את הטפסנים, את הטייחים ואת הסבלים. את כל האחרים. אתה לבטח לא תזכור אותם, אך הם זוכרים אותך היטב. אפילו צחקו ממך כאשר הגעת לארץ ודיברת על שממה. אז, כשהגעת, ‏סיפרו סיפורים רבים על גמלים ועל בדואים בנגב. אז לא ידעת אפילו מה זה גמל. סיפרו לך על תושבי הגליל ואהבתם לציד. סיפרו לך על כל פינה בארץ ועל התחביבים של תושביה.

‏והנה, לאחר כמה שנים, לאחר שאיבדו את יבוליהם ועדריהם, הגיעו העירה. הצעירים שביניהם גילם כגיל הבית הגבוה בכיכר. ומאותו היום שהגיעו העירה, ממשיכים הם לבנות בשבילך ובשביל הבאים אחריך – מפולין, מעיראק, מדרום-אמריקה ומרוסיה.

‏המדובר הוא באלפי פועלים ערבים מסביבך, המשכימים בשעות הקטנות של הלילה. וכך, מדי יום ביומו, נוטשים את נשותיהם, ילדיהם, הוריהם, יוצאים ממיטתם החמה ועולים על המשאיות. דרך ארוכה עושים הם – דרך בה משובצים מחסומי-ביקורת של משטרה, בהם נערך רישום של כל אחד מהנוסעים.

‏בעיר היהודית הגדולה הם מתפזרים לעבודה, איש איש לבניין "שלו", כל אחד לפיגום "שלו". ובסוף היום מתחיל אותו סיפור עצמו בדרך חזרה הביתה, אך הפעם בתוספת הביקורות שעושים אנשי הג"א למיניהם, שוטרים וחיילות. בודקים את אלה הנראים "זרים", זרים בארצם. נוטלים תעודת-זיהוי, מדפדפים בה ורושמים. לא קשה לחזות במחזה כזה, ‏מדי יום אחד הצהריים, ליד קולנוע "רמה", למשל, ברמת-גן. ובעוד הרבה הרבה מקומות אחרים.

‏אוכלוסיה שלמה הפכה לעדת משרתים בעיר היהודית, בבניין, במסעדות, בניקוי חדרי-מדרגות, בטיפוח הגינות בחצרות הבתים, בסחיבת המצרכים מן הסופרמרקט אל בית הקונה ועוד. רוב הפועלים האלה הם צעירים בגילם. חלקם מתחת לגיל 14, אפילו לא סיימו בית-ספר עממי וכבר הפכו לפועלים שחורים. חוק חינוך חובה לא הופעל למענם.

‏קח, למשל, את עבד אל-לטיף יוסף ג'לבוני מאום אל-פחם. בן 16‏. עובד במאפיה 14 ‏שעות ביום. משתכר 140 ‏לירות לשבוע. עובד כבר שלוש שנים בעיר הגדולה. או מוסטפה מחמד ג'מאל, אף הוא מאום אל-פחם. בן 14 , עובד במוסך, משתכר 5 ‏לירות ליום, מתגורר בשכונת-התקווה עם עוד שמונה נערים כמותו. ודוגמאות כאלה אפשר לתת לרוב.

‏האוכלוסיה הערבית היא אוכלוסיה ‏צעירה. הנה כמה נתונים יסודיים:

עד גיל 14 – 48%‏,

‏מגיל 15 ‏עד גיל 30 – 27%‏,

מעל גיל 30 – 25%.

‏יוצא מכך ששלושה רבעים מכלל האוכלוסיה הערבית הם מתחת לגיל 30; ‏כלומר: נולדו או חונכו במדינת-ישראל. אך אם ננסה להעמידם במקביל לבני גילם היהודים ניווכח מה גדול הפער בין אלה לאלה בכל השטחים.

‏באופן כללי אפשר לומר כי אדם עובד כדי להתקיים אך אצל הפועלים הערבים המצב הוא הפוך: הם קיימים כדי לעבוד. בדרך כלל פועל עובד 8 ‏שעות ביום, 6 ימים בשבוע. יש גם מקומות בהם עובדים 5 ימים בשבוע. חלק משעותיה של כל יממה מוקדש לשינה וחלק אחר לשטחים שונים, כמו חינוך ילדים, דאגה למשפחה, ‏קריאה, בידור, תחביבים ועוד. אך אצל מרבית הפועלים הערבים החלוקה היא אחרת: מלבד השעות המוקדשות לעבודה ולשינה הרי שרוב הזמן מתבזבז על התנועה בדרכים, מן הבית לעבודה ומן העבודה לבית. הבית הופך רק לבית-מלון. הפועל הערבי מנושל מכל אפשרות של פעילות אנושית אלמנטרית כגון: ‏השגחה על ילדיו, חינוכם, תרומה כלשהי למשפחה ולחברה, פעילות ציבורית או אחרת.

‏לדעתי אין זה מקרה – זוהי מדיניות מכוונת. זוהי המדיניות שהתחילה בהפקעת הקרקעות, שנישלה את הערבים מאדמותיהם והפכה אותם למשרתים בעיר היהודית ללא כל דאגה או תכנית לפיתוח ‏הכפר ולתיעושו. אפילו חשמל למאור עדייi חסר ברוב הכפרים. הנה דוגמה מן הימים האחרונים: למועצה המקומית של מעלות-תרשיחא, המועצה המקומית היחידה בארץ המשותפת לכפר ערבי (תרשיחא) ולישוב יהודי (מעלות), יש תקציב שנתי של 2 ‏מיליון לירות – מזה תקציב לכפר הערבי של כ-500 לירות לחודש! מספר חבר המועצה המקומית מתרשיחא: "במעלות משקיעים כספים, בונים בתים, סוללים כבישים ודואגים לתברואה. אצלנו? מזבלה אחת גדולה. במעלות 50 פועלי ניקיון, אצלנו אף לא אחד. חוץ מזה, מה ינקו פועלי ניקיון ואין אצלנו כבישים?..." ("ידיעות אחרונות", 16.6.72).

‏לעניין זה מתקשר גם המצב בחינוך ­החל בגן-הילדים ועד הכישלון בבחינות-הבגרות. מלבד מדיניות האפליה וההזנחה בתחום החינוך (נושא שעליו חייבים אנו לתת את דעתנו ביתר הרחבה) הרי שהאבא העובד אינו יודע מה קורה עם בניו הלומדים, אין הוא מסוגל להבחין במכשולים העומדים בפניהם אלא לאחר שהמצב מחמיר עד כי לא נשאר לו הרבה מה לעשות. שיחה בין אב ובנו מזדמנת רק לעיתים רחוקות.

‏על מתכנני מדיניות זו מוטלת כל האחריות לכל מה שיקרה בעקבותיה; האם לא הגיע הזמן להתעורר?