כשהגענו לביתו של דרוויש קשוע, בכפר טירה שליד כפר-סבא, לא הכרנו אותו מיד. אמנם נאמר לנו, כי מזה שנה עוסק דרוויש בגידול תות שדה, בלית ברירה, אך נדרש זמן מה לעכל עובדה זו ולקשר בין הבחור הצעיר, חובש כובע הקש, הפורק ארגזים ממשאית, לבין מי שציפינו לפגוש.
עוד קודם, לפני שהחלטנו לבקרו, נאלצנו לשחזר כל מה שידוע לנו לגבי דרוויש קשוע. עברה שנה מאז הוזכר שמו לאחרונה. שנה היא תקופה ארוכה, ודברים נשכחים.
הסטודנט דרוויש קשוע נעצר ב-13.3.69 בירושלים, כחשוד בכך שלקח חלק בפיצוץ שאירע בקפיטריה של האוניברסיטה בירושלים. לדברי שלטונות הביטחון, חיפה דרוויש על מבצעי הפיצוץ ההוא ונחשד בכך שלמרות שידע על מבצע הפיצוץ לא עשה דבר למניעתו. כל משתתפי הפיצוץ, שהועמדו למשפט בישראל, קיבלו עונשים ונאסרו. אולם דרוויש מעולם לא זכה לעמוד לפני דוכן השופט. מן הסתם לא היו ראיות מרשיעות כנגדו והוא הוחזק במעצר מינהלי מאז מעצרו, כשנתיים (!).
לאחר מעצרו ובהיותו מוחזק עדיין במעצר מינהלי, פנה אל בית-הדין הגבוה לצדק בעתירה למען שחרורו. העתירה נדחתה.
בערך בתקופה המקבילה אשתקד, ליתר דיוק בחודש אפריל 1971, הוחל במסע נרחב בקמפוסים כנגד תקנות ההגנה לשעת חירום וכנגד הצווים המינהליים. במסגרת מסע זה הוציא ועד הסטודנטים הערביים כרוז המגנה את המעצרים המינהליים, ובו מוזכר גם מעצרו של קשוע. בעקבות כרוז זה הופנה מכתב אל שר הביטחון, על-ידי יו"ר התאחדות הסטודנטים, המבקש לברר את הפרשה. המכתב נשלח במקביל להתעוררות והתעניינות רבה שחלה בקמפוסים בנושא מעצרו של דרוויש. במכתב התשובה שלו טען שר הביטחון כי "בחקירתו הודה כי גויס כחבר לאירגון החזית העממית לשחרור פלסטין", וכי אין לשחרר את העציר.
אך ראה זה פלא, באותו יום עצמו בו פורסם מכתב התשובה, ויומיים לאחר שהתקיימה עצרת מחאה בנושא זה בירושלים, נודע רשמית דבר שחרורו של דרוויש קשוע. הוא הועבר ממעצרו לכפר מגוריו, ונאמר לו כי הוטל עליו ריתוק למשך שנה. נראה היה כי הפעולה למען שחרורו הצליחה.
וכך מצאנו את עצמנו השבוע פנים אל פנים עם דרוויש קשוע, שנה לאחר שחרורו מן הכלא. מה אירע בינתיים? מספר דרוויש: "שנה שלמה ישבתי בכפר בשקט, לא עשיתי בעיות. כדי להעביר את הזמן, החילותי לגדל תות-שדה. חיכיתי בכליון עיניים לסיום תקופת הריתוק. הובטח לי על-ידי שלטונות הביטחון שעם גמר תקופת הריתוק אוכל לשוב לירושלים ולחדש את לימודי. השבוע עמד לפוג תוקף הריתוק, ונראה היה שההבטחה עדיין תקוים. בלילה האחרון של התקופה הנוראה הזו, בשעה שתים עשרה וחצי, נשמעו דפיקות בדלת. בפתח עמד איש ש.ב. ובידו צו. כך נודע לי שתקופת ריתוקי הוארכה בשנה. הוטעיתי, פשוט הוטעיתי.
"שוכנעתי לשתוק ולא לפנות יותר לאנשים בנוגע למצבי וכי אשוחרר ללא ספק. אך כעת ברור – שכנעו אותי לשתוק כדי שלא לעורר את פרשת מעצרי מחדש. לא, אני לא רואה לזה כל סוף. אינני מבין מה הם בעצם רוצים ממני. בדרך כזו הם יהיו מסוגלים לרתק אותי עד סוף חיי. אני סטודנט, לימודי הופסקו באמצע. אני מעוניין לחדש אותם, אך לא נותנים לי".
והדברים המשיכו לנחות כפטישים:
"מקשים עלי כל הזמן. לפני תקופת מה סבלתי מכאב שיניים. בכפרי אין אף רופא שיניים, ולכן ביקשתי רשות משלטונות הביטחון לצאת לרופא שיניים בכפר-סבא הסמוכה. הדבר נאסר עלי. בכל השנה האחרונה הותר לי לצאת רק פעם אחת, לירושלים". שאלנו אותו אם מציקים לו. מסתבר שכן. כל ערב בשש בדיוק הוא חייב להתייצב בתחנת המשטרה. לאחר מכן עליו להסתגר בביתו ונאסר עליו לצאת החוצה. פעם בשבועיים הוא מקבל הזמנה להתייצב בפני חוקר, המציג בפניו שאלות על אנשים שונים בכפרו, על חבריו, על דעותיהם הפוליטיות, על פגישות של אנשים איתו וכו'. "מי ערב לכך", מסביר קשוע, "שלא יושיבו אותי שוב במעצר מינהלי?"
שאלנו אותו מה לדעתו יקרה בעתיד. "אינני יודע. אני אובד עצות. אנשים שכחו את בעייתי, השלטון עושה כאוות נפשו ואני סובל. מה רוצים ממני?"
תמה הפגישה, אך נשארו מספר תמיהות תלויות ועומדות בעקבות הפרשה כולה. מה, באמת, רוצה השלטון מסטודנט ערבי בשם דרוויש קשוע? מה המסקנות שניתן להסיק ממקרה זה? מדוע לא הועמד קשוע לדין? האם משום שיש ראיות מספיקות כנגדו? או אולי כבר לא סומכים על בתי-המשפט בישראל? אם הוא נעצר על סמך חשד, מדוע לא עוצרים את כל ערביי ישראל כחשודים ביצירת סיכון ביטחוני? וכיצד זה משחרר שר הביטחון אדם ממעצר, אדם החשוד בהשתייכות לחזית העממית? כי אם קשוע לא היה אשם במה שהואשם, שיקרו לנו. ואם כן אשם – אזי הופקר האינטרס הביטחוני הנעלה של מדינת ישראל ועל כך חייב מישהו לתת את הדין. וכיצד זה מתעללים בשוויון נפש כזה באדם על-ידי מתן הבטחות ואי- קיומן? ועוד ועוד ועוד.
והמסקנות ברורות. ראשית, בדרוויש קשוע משתמש השלטון כאמצעי הפחדה, הן בכפרו, שנודע בעבר כמקום שבו ניסו להיווצר גרעינים קטנים של אופוזיציה לשלטון, והן בקרב האינטליגנציה הערבית כולה, בבחינת "ראו מה יקרה לכם אם תעיזו להחזיק בדעות שאינן מקובלות עלינו".
ומכאן אנו מגיעים למסקנה שנייה. אם השלטון חושש ומשתמש באמצעים קיצוניים עד כדי הפחדה וטרור אישי, משמע השלטון חלש. אם שלטון זקוק להגן על עצמו על-ידי בידוד אדם מחברתו במשך שלוש שנים (וכעת ארבע), הרי אותו שלטון עומד על כרעי תרנגולת. לא מדרוויש האדם מפחד השלטון, כי הרי ברור כבר לכל שדרוויש האדם לא עשה דבר. מדרוויש הסמל מפחד השלטון. ומסקנה זו אנו חייבים לאמץ בקול גדול, וככל שיוחמר מצבו של קשוע, כן מתחזקת מסקנה זו.
ומסקנה אחרונה וחשובה ביותר – דעת קהל, כשמתעוררת בנושא מסוים, עוזרת לפעמים להשפיע ולעצב החלטות של השלטון. וזה ברור. אלמלא הצעקה שקמה בשנה שעברה מי יודע אם לא היה קשוע מוחזק שנה נוספת במעצר מינהלי; אלמלא התסיסה באוניברסיטאות, מי יודע אם וואליד פאהום, יו"ר ועד הסטודנטים הערביים, שנעצר למשך שלושה שבועות, היה משתחרר כה מהר מכלאו. השלטון חושש מתדמית שלילית. עלינו לזכור זאת, ולאמץ מסקנה זו גם כעת, כשעל הפרק עומדת פעולה נמרצת לביטול ריתוקו של דרוויש לכפרו.
כי מה, בעצם, רוצים ממנו?
