מרי הסטודנטים באירופה
א. הרקע
מתחילת שנות השישים הלכה וגברה התסיסה המהפכנית באוניברסיטאות של הארצות הקפיטליסטיות העשירות. תחילה התמרדו הסטודנטים נגד שיטות ההוראה להן היו כפופים, והניפו אגרופם נגד סדרי הניהול וההחלטה של המוסדות האקדמיים עצמם. אך בהדרגה החל להתברר למתמרדים החדשים הקשר בין בעיותיהם המיידיות לבין מבנה החברה כולה – מעבר לגדרות האוניברסיטה, מעבר לחומות העיר, ואף מעבר לגבולות המדינה. רבים מהסטודנטים החלו להבין את שיטות ההוראה כמשקפות את מבנה התרבות הבורגנות, את מבנה המוסד כתמונת החברה, ואת החינוך – כהכנה להשתלבות בתוך חברה מעמדית.
במילים פשוטות נוכל לומר שרצון הסטודנטים להבין את קשייהם כסטודנטים הוביל אותם להבנת מצבם באור הרבה יותר כללי – כבני אדם הנתונים בתוך חברה מעמדית והמשתנים יחד אתה.
ומההבנה עברו למעשה: הסטודנטים הצרפתים, האיטלקים והגרמנים שילבו יותר ויותר את דרישותיהם לשינוי פני האוניברסיטה בחיפוש מגע עם הפרולטריון התעשייתי, בעוד עמיתיהם בקמפוסים האמריקאיים מתגבשים לחיל חלוץ של המערכה בתוך דעת הקהל בארצות הברית נגד המלחמה האימפריאליסטית בהודו-סין. התפרצויות אלימות ורחבות ממדים הבריקו, צעדות המוראטוריום בארצות הברית גייסו מיליונים, בעוד שבצרפת ובאיטליה נראו אותותיו של הקשר החדש והרופף בין הסטודנטים לפועלים בהתקוממויות בעלות אופי מהפכני ממש: באביב 1968 – בצרפת, ובסתיו 1969 – באיטליה.
הדיהם של רעמים אלה התגלגלו הרחק מעבר למוקדי המרי; לא רק בכל ארצות אירופה הקפיטליסטית וביפן קמו סטודנטים והחלו להתערב באופן ישיר ופעיל בענייני החברה, אלא אף מעבר למסך הברזל, ובארצות החצי-קולוניאליות של אמריקה הלטינית, אפריקה, המזרח התיכון והמזרח הרחוק.
ב. השפעת המרי על הגיוס המהפכני
תנועת ההתעוררות של הסטודנטים לא התנהלה בחלל ריק מבחינה אירגונית. תנועות מהפכניות ומפלגות שמאליות מזרמים שונים מילאו תפקיד חשוב – הן בקידום ההבנה החברתית הכוללת של ציבור הסטודנטים, והן בגיבוש האירגוני הנחוץ להוצאת הבנה זו מהכוח אל הפועל. לאירגונים המסורתיים נוספו תנועות חדשות, בחלקן – תנועות שקיבלו את יסודות האנליזה המרכסיסטית של החברה, או רצו לפתחה בכיוונים חדשים ומחוץ למסגרות הישנות, ובחלקן האחר – קבוצות בעלות אופי יותר ספונטאני וספוראדי, שנשארו בעיקר בתוך תחומי האוניברסיטה – "השמאל החדש".
תנועות "השמאל החדש", מתוך רתיעה בורגנית מסורתית מהאידיאולוגיה המרכסיסטית, ניסו לחיות מחוצה לה. התוצאה היתה צפויה: ללא בסיס אידיאולוגי רחב ומוצק, סגורות בתוך אנליזות "אידיאליסטיות" וחלקיות של מרקוזה ושל אחרים, כשהן תוחמות את המאבקים לאספקטים "תרבותיים" של החברה – נדונו קבוצות אלה להיות חולפות. הן נפוצו למעשה עם הגלים הראשונים של נחשול הריאקציה שהחל ב-1970. אך קיומן של קבוצות ביקורתיות ומגששות אלה הביא ברכה חשובה לתנועה המהפכנית: האומץ להציב שאלות חדשות, והסירוב להיכנס לצינוק של דוגמות.
מבחינה גשמית יותר, הביא מרי הסטודנטים תוצאות יציבות רק לתנועות המרכסיסטיות, המסורתיות והחדשות. גם אם לא נשמרו הישגי רגעי השיא, נשארו טבועות לאורך ימים השפעות הגיוס הרחב, ההתפתחות האירגונית והתקדמות כלי הביטוי – עיתונים, חוברות וספרים. אך תרומה זו לא התחלקה באופן שווה.
המפסיד העיקרי היו המפלגות הקומוניסטיות הרשמיות (הסטאליניסטיות). תשובתן לתעוזתם של הסטודנטים להציב שאלות ולפקפק בקדושתם של "מקדשי המהפכה" היתה למעשה אחת ויחידה: דרישה למשמעת כנועה. "רק אנו מדברים בשם מעמד הפועלים. כל מבקרינו הם בעלי ברית של הבורגנות". סלידתם של הסטודנטים והאינטלקטואלים הצעירים מפני תשובה מטומטמת ודוגמאטית זו שימשה עידוד לשמאל המהפכני בתוך המפלגות הקומוניסטיות לשאת את דברו, להילחם ולהתפלג. כך קמה מפלגת "איל מניפסטו" באיטליה, וכך פרשו אינטלקטואלים מהמפלגה הקומוניסטית הצרפתית לאחר שמילאו בה תפקידי מפתח.
מתוך התנועות המסורתיות היו הזוכים הגדולים במרד הסטודנטים הקבוצות הטרוצקיסטיות. למרות הפילוגים החוזרים התרחבו שורותיהן בהיקף ניכר, כמעט רק בסטודנטים. מאמץ הגיוס והאירגון נתן אותותיו, למרות, ואולי דווקא, בגלל סירובן של קבוצות אלה לנהל דיון קבוע ופתוח בכל הדרגים על שאלות יסוד של החברה ושל המהפכה, שאלות אותן הציבו ובהן דנו קבוצות אחרות.
קבוצות מסוימות פרשו איפוא מהאירגונים הטרוצקיסטיים תוך כדי גידולם, על מנת לדון בפה פתוח בבעיות היסוד. מדיונים אלה צמחה ספרות מהפכנית עשירה ורעננה, אשר קירבה את המתדיינים אל שומרי נס "קומוניזם הסובייטים" והאופוזיציה הפרולטארית במפלגה הבולשביקית.
הבסיס המעמדי למרד הסטודנטים
א. החיפוש אחר הסבר חברתי
עד כאן העמדנו את מרי הסטודנטים על מישור של אידיאות: היו סטודנטים שהבינו, ושניסו לפעול בעקבות הבנתם בצורה זו או אחרת. אך התפתחות זו – עצם התגבשות ההבנה של ציבור סטודנטים רחב – צמחה על קרקע של התפתחות המבנה החברתי. רק על רקע זה אפשר לנסות להבין מדוע התפתח המרי בתקופה מסוימת, ומה הגורמים שעיצבו את אופיו.
חיפושנו אחר השורשים החברתיים אין פירושו "מבט מהצד" או "מגבוה" על מאן דהוא; נהפוך הוא: הסטודנטים המהפכנים ניסו בעצמם להבין את התפתחותם שלהם על בסיס זה, ולמעשה חייב כל מהפכן לנתח את עצמו כ"תופעה".
הסברים חברתיים לתנועות הסטודנטים ניתנו בשפע. דובר הרבה על נקודת משבר חברתית ותרבותית שמשמעותה חורגת אף מתהליך הצבר-ההון; דובר על "תרבות הנוער" ועל הנוער כמעמד. ניתנו גם הסברים מכיוון פסיכו-אנליטי: נורמות החיים משתנות היום כה מהר, שהצעיר מאבד אמונו באביו כאמת מידה מוסרית; נוצרת מערכת סבוכה של מתחים נפשיים, שאחת מתולדותיה היא ההתייצבות החדשנית והמרדנית מול סדרי החברה.
הסברים אלה ורבים אחרים נמצאים רובם ככולם בשלב גישוש ותהייה, אם כי אין ספק שנוכל למצוא בחלק מהם רעיונות מפרים. אנסה איפוא להתרכז בהסבר יותר שמרני, לא מתוך דבקות עיקשת במרכסיזם "קלאסי", אלא משום שלפי מיטב הבנתי, ידיעתי וניסיוני זהו עדיין ההסבר הבסיסי.
ב. עלייתה ונפילתה של האוניברסיטה הבורגנית
האוניברסיטאות באירופה נוסדו כמוסדות של הבורגנות. הראשונות שבהן, החל מהמאה ה-12, גילמו את ניצני העצמאות של האידיאולוגיה הבורגנית ממרות מוסדות הכנסייה. ואכן, עסקו בהן בעיקר בגיבוש האידיאולוגיה ברמות השונות: תיאולוגיה, חוק, פילוסופיה. רק בעקבות המהפכות הבורגניות, במאה ה-19, התפתחה במהירות באוניברסיטאות ההכשרה המקצועית הגבוהה.
הגיונו של המשטר דרש שבעלי ההון ובעלי הידע ידורו בכפיפה אחת. ואמנם היה ציבור הסטודנטים ציבור של בני בורגנים. אם היו "מחוננים" שטיפסו לאוניברסיטה ממוצאם הפרולטארי או האיכרי, היו הם עתידים למצוא את מקומם בקרב כת המורים, המדענים והמהנדסים שלא היתה אלא סרח נספח של הבורגנות.
מצב זה לא יכול היה להימשך לאורך ימים. מצד אחד הלך וגדל ריכוז ההון, מצד שני – מיום ליום נדרש ידע רב יותר בניהול המשק. מכיוון שנזקקו ליותר ויותר סטודנטים, באו אלה מחלקים נמוכים יותר של הבורגנות. מכיוון שמספר השולטים בכלכלה הבורגנית הלך וקטן, הלכו והתרחקו האקדמאים המתרבים מהבורגנות המצטמקת. המעמד הפריבילגי של בוגר האוניברסיטה הלך ונחלש, וסיכוייו לשמור על קשר חברתי עם הבורגנות דרך קרבת משפחה הלכו וקטנו.
אפשר לקרוא לתהליך שתיארנו "פרולטאריזציה של האקדמאים". מכת מיוחסת, הסמוכה לשולחן הבורגנות, הופכים האקדמאים למעשה לחלק מהפרולטריון. תהליך זה משלים את התופעה הרחבה יותר של "התפצלות הפרולטריון" לשכבות רבות: השכבה העליונה היא של בוגרי האוניברסיטה, אך לקראתם מגיעים "מלמטה" הטכנאים והפועלים המקצועיים.
המעבר מתבטא בתוך כותלי האוניברסיטה בצורה ברורה למדי. הסטודנטים האירופיים באים ברובם הגדול מתוך הבורגנות הזעירה והבינונית, אך רובם הגדול אינם עתידים לחזור למעמד הוריהם. משהו בצורת ההסתכלות שלהם על החברה מתרחק מהבורגנות: הם אינם מייצגים, ואינם עתידים לייצג את האידיאולוגיה של המעמד השליט. הם לא יהיו חלק ממנו ולא ייספחו אליו. בקיצור – האוניברסיטה וסדריה, נושאת הדגל ושומרת החותם של האידיאולוגיה הבורגנית, אינה שלהם ואינה איתם, היא נגדם.
ג. האוניברסיטה והתפוררות הזעיר-בורגנות בצרפת
המתח שתיארנו מסביר את מרי הסטודנטים בגרמניה ובצפון אירופה, אך אין בו הסבר מלא לזעם הגואה של עמיתיהם בצרפת. האוניברסיטאות הצרפתיות חורגות אף מהתפתחות זו, והן ניצבות וצועקות את אבסורד קיומן.
צרפת פיגרה בתהליך ריכוז ההון אחרי מתחרותיה הקפיטליסטיות, ולמחרת מלחמת העולם השנייה היתה בה אוכלוסייה ענקית של איכרות קטנה ושל זעיר בורגנות: המוני חנוונים, אופים, פונדקאים ובעלי מלאכה למיניהם. כדי לעמוד בתחרות, ובפרט – לנוכח התרחבות החברות הרב לאומיות ביבשת – נהרס מבנה חברתי זה בחיפזון ובאכזריות גדולים במיוחד. משנה לשנה התרבו רשתות הסופרמרקטים וחברות השיווק הענקיות, התפתח ריכוז אדמות בחוות גדולות והתרחבו החברות במשק התיירות. מספר האנשים שמעמדם נהרס ועתידם החשיך בתהליך זה מגיע למיליונים רבים.
מעטים יודעים מחוץ לצרפת כי האויב המר וחסר הפשרות ביותר של הממשלה הצרפתית ושל המשטרה הם היום אנשים אלה, והפגנות הזעיר בורגנים והאיכרים הקטנים הן המרות והאלימות ביותר.
הממשלה הצרפתית השתמשה באוניברסיטאות כ"אוטם" לפרץ המרירות, בשיטה פשוטה מאוד: הבנים הצעירים של השכבות הנהרסות אינם יכולים למצוא שום עתיד במסגרת המעמדית המקורית שלהם, ותחזית החיים כפועל חצי מקצועי קודרת למדי. האוניברסיטה נראית אז מפלט אחרון: היא עדיין סולם לטיפוס לשכבות חברתיות גבוהות יותר, ואך טבעי הוא שבן לזעיר בורגנות יתמיד לראות קשר חברתי בין האקדמאים לבורגנות. המוני צעירים זורמים איפוא לאוניברסיטה ונדחסים לאולמות ההרצאה שנתרבו אך במעט. הממשלה אינה שמה מחסום, בפרט בנושאי הלימוד שאינם דורשים השקעות בציוד, ואינה מתכננת את החינוך הגבוה – היא מעוניינת בקיום האוניברסיטה כמחנה מעבר לצעירי המעמדות המתפוררים. אך עבור הסטודנטים מהווה גאות זו מקור לתסכול נורא: הסיכוי הוא אפסי למצוא עבודה במקצוע ולהשתלב בחברה כאקדמאי, כ"פרולטאר עילית".
ד. התנועה המהפכנית כמקלט נפשי
בתהליך זה נופלים מאות-אלפי סטודנטים לתוך ריק גדול: אובדן השייכות המעמדית והתפוררות הבסיס האידיאולוגי. זהו כר פורה ביותר לגיוס מיליטנטים עבור קבוצות המבקרות באופן רדיקלי את כל מוסדות החברה (כולל המפלגה הקומוניסטית הממוסדת). אך כפי שאפשר לצפות, ההצלחה הכמותית בגיוס מובטחת לתנועות היותר דוגמאטיות: אלה מציעות לאובד-העצות קן חמים של תשובות פסקניות, ואת הרגשת הרגיעה והביטחון שבשייכות לאירגון ממושמע. החבר מן השורה אינו מתבקש לדון בשאלות יסוד ולהציב בהתמדה סימני שאלה; נהפוך הוא: התשובות נמצאות בכתבי הנביאים הקדמונים ועל שאלות הזמן פוסקים הכוהנים שבצמרת האירגון. המיליטנט נדרש ללמוד, להישמע ולרכז דיוניו על הבעיות הפרקטיות של פעילותו המיידית והצרה.
כשאנו מבקשים ללמוד מהשפעת מרי הסטודנטים באירופה על התפתחות התנועה המהפכנית עלינו להיזהר איפוא מכמה מוקשים. ראשית, צריך לזכור כי התחלתן של צורות אירגון וחשיבה מסוימות בגיוס סטודנטים אינה מעידה על טיבן המהפכני או הסוציאליסטי של צורות אלה. שנית, עלינו להבין כי הקאדרים הנוצרים על ידי גיוס כזה נעשים קאדרים מהפכניים רק כאשר הם חיים את הדיאלקטיקה של המיליטנט, את הקשר בין ניתוח החברה והבנתה, לבין ההשתלבות בתוך ההתפתחות החברתית לקראת מהפכה.
ה. מי הבין את המצב החדש
הקבוצות המהפכניות באירופה, המנהלות את "אירגון הקאדרים" בקרב הסטודנטים בהיגיון של "האירגון למען עצמו" ו"הסטודנט המגייס סטודנט", החמיצו אפשרות היסטורית גדולה: האינטלקטואל, אוונגרד מסורתי של תנועת המהפכה, הולך ונעשה באירופה פרולטאר. אם אתמול היה מהפכן במחשבתו, אך לא בשייכותו החברתית, הרי היום שני אלה מתלכדים. האינטלקטואל, שבימי מרכס ולנין ירד לפרולטריון ממרומי מעמדו החברתי, שייך היום לרובד בתוך הפרולטריון. קשרו המהפכני לרבדים אחרים, ובפרט לפרולטריון התעשייתי החצי מקצועי, הוא דרך המאמץ לשבירת מחיצות כללית, ודרך ההזנה ההדדית של תודעת המעמד. האינטלקטואל שרצה אתמול להיות נושא לשינוי ההיסטוריה על ידי הסתפחות "אידיאליסטית" לפרולטריון, נעשה היום נושא אמיתי של ההיסטוריה על ידי היספגות מטריאלית-מעמדית לתוכו.
הקבוצות באירופה שהבינו שינוי גדול זה, שכיוונו את פעולתם בין הסטודנטים בהתאם להבנתן, וששילבו את מרי הסטודנטים כחלק בלתי נפרד מהמערכה המהפכנית של הפרולטריון, עתידות לגבש בתוכן כוחות מהפכניים רבי עוצמה לאורך ימים.
קבוצות שהתעקשו להפריד בין התופעות, ששמרו בדבקות על אופיו של האינטלקטואל כ"מדריך מבחוץ" של הפרולטריון, ושנאחזו בכל האספקטים הבורגניים שבאינטלקטואל-המהפכן מימי סבא, עתידן מפוקפק. למרות הצלחות בגיוס סטודנטים הן לא הצליחו להגשים את היחס החדש בין האינטלקטואלים לבין הפרולטריון התעשייתי בתוך הרכבן האישי ובתוך שיטות האירגון, הגיוס והחשיבה שלהן. במילים אחרות: הן לא אצרו בתוכן את ההישגים החדשים של תודעת המעמד, ובזה נכשלו כמפלגות מהפכניות.
הרקע המעמדי לאוניברסיטה בישראל
א. אוניברסיטה וציונות
כשם שהאוניברסיטאות הראשונות באירופה היוו סמל לעצמאות האידיאולוגיה הבורגנית בניצניה, כך נוסדו האוניברסיטה העברית והטכניון כנס לתחייה לאומית יהודית.
אך כשם שהאידיאולוגיה שהצמיחה את "האוניברסיטה העברית של העם היהודי" לא שיקפה ישירות באותם ימים את המבנה החברתי של היישוב היהודי בארץ, כך גם האוניברסיטה. ואמנם, בלט חוסר הקשר בין האוניברסיטה לבין סביבתה החברתית המיידית במשך כשלושים שנותיה הראשונות. החלוצים בכבישים ובביצה, בקיבוץ ובקבוצה, שהקימו את הביורוקרטיה ה"פועלית" העתידה לנהל את ענייני היישוב, התעניינו אך במעט במעשיהם של בני אוריין בירושלים; ואף הזעיר בורגנות של העלייה הרביעית גילתה זעיר עניין באוניברסיטה.
היתה אפילו חשדנות הדדית בין הציונות המדינית והציונות ה"תרבותית": "בוני היישוב" הסתייגו מפיתוח יתר של מרכז תרבות לאומי, העשוי להפנות את תשומת הלב מהפעילות ה"ביצועיסטית" של "בניין הארץ". להסתייגותם היה צידוק; כך למשל קראו האקדמאים של "ברית שלום" בשנות השלושים לפשרה מרחיקת לכת עם הערבים על בסיס ציוני-טריטוריאלי מינימליסטי.
האוניברסיטאות הופכות חלק מן המערכת החברתית עם ניצני התיעוש בסוף שנות החמישים. תוך שנים ספורות נפתחות שלוש אוניברסיטאות חדשות, נוסד מכון ויצמן, מוקמים קמפוסים חדשים למוסדות הוותיקים ומספר הסטודנטים עולה כחץ.
האוניברסיטאות מקבלות בתהליך זה תפקיד חברתי ראשון במעלה: במקביל לצבא הקבע (ובמידה מסוימת בחפיפה איתו), הן הולכות ונעשות חממה לפיתוח הביורוקרטיה השלטת. לביורוקרטיה זו אינטרס מעמדי הרבה יותר מודגש מאשר לכת האינטלקטואלים המיוחסת במשטר הבורגני. במשק הסמי-קולוניאלי המתפתח בישראל, בעל הבית האמיתי יושב בחוץ. כלומר – הבעלות על אמצעי הייצור הולכת ומתרכזת בידי משקיעי הון זרים (אולי ימצא מישהו נחמה בכך שרובם נימולו). עיקר ה"בורגנות" אינו מהווה איפוא חלק מהמרקם החברתי הסגור בתוך תחומי המדינה, ולכן לא הבורגנות החלשה שיושבת בארץ היא השומר העיקרי על אינטרס ההון ועל המבנה המעמדי, אלא הביורוקרטיה הממסדית. לכת מיוחסת זו יש איפוא אימפולס מעמדי הרבה יותר מפותח מאשר לביורוקרטיות בארצות הקפיטליסטיות העשירות, בהן יושב "בעל הבית" בחדר הסמוך, ושם עין בעצמו על כל המתרחש.
ב. התודעה המעמדית של הסטודנט הישראלי
הסטודנט הישראלי הוא לכן בעל תודעה מעמדית מפותחת, אך תודעתו היא ההיפך הגמור מהתודעה הפרולטארית המתפתחת בקרב תלמידי האוניברסיטאות באירופה. תופעה זו מקבלת הדגשה נוספת, משתי סיבות.
ראשית, בגלל האופי של החברה הישראלית כחברת מהגרים ממוצא זעיר בורגני, המאבק למעמד אישי נושא בה אופי מר ואלים במיוחד. המצטרף, או הנולד, לחברה זו חסר שייכות מעמדית מראש, והוא חייב למצוא אותה לעצמו באגרופים ובמרפקים. אמנם יש מיון מעמדי טבעי בין זלמן, יורם, עובדיה ומוחמד, אבל יש גם תת סיווג, ואף הוא חשוב מאוד. הלימודים באוניברסיטה הם לכן התגשמות, הלכה למעשה, של התקדמות בהייררכיה החברתית, ותחושתו המעמדית של הסטודנט הישראלי היא תחושת יום יום ממש.
שנית, מכיוון שלביורוקרטיה הממסדית אין הגדרה מעמדית חוקית דרך בעלות פורמאלית על אמצעי הייצור, היא חסרה תיחום חברתי חד. בסגנון קצת ציוני נוכל לומר שיש לה שוליים רחבים מאוד, בפרט כל עוד נמצא המבנה החברתי הסמי-קולוניאלי בתהליך התגבשות. לכן, גם סטודנטים שאינם עתידים להיות פקידי ממשלה בכירים, עורכי דין או מנהלים זוטרים במפעלים כלכליים, גם סטודנטים אלה – והם הרוב – חשים שייכות לשכבה השלטת.
לא ייפלא איפוא שהסטודנטים הישראלים כקבוצה הם יותר ריאקציוניים מכלל האוכלוסייה. הדבר מתבטא גם בהתבטאות על ענייני דיומא וגם על מדיניות הכיבוש של הממשלה, אך יותר מכל – ביחס לבעיות החברתיות בארץ.
ג. למדן ומרדן
תפקידה המעמדי של האוניברסיטה בישראל ניכר בסגנון הלימודים של הסטודנט כשם שהוא ניכר באופי מידותיו. התלמיד הלמדן, עש הספרים וצמא הדעת של האוניברסיטה העברית עד סוף שנות החמישים, פינה מקומו לסטודנט הפרגמטי וה"מודרני", הצמא לתואר, והסופר את מספר המילים שהוא חייב לשנן לבחינה. האוניברסיטה היא עבורו מוסד בו ממלאים חובה משעממת, המהווה רק שלב חיוני בהתקדמות החברתית. התלמידים התמהונים המעירים, שואלים ומתווכחים נראים לו מטרד מרגיז.
הסטודנט הישראלי המצוי רואה את האוניברסיטה ואת מוריה ממרומי מעמדו החברתי לעתיד. בשם מעמדו זה הוא דורש שקולו יישמע, שתהיה לו זכות דיבור. אך רצונו להשמיע קולו אינו קשור בראיית האוניברסיטה כקהילה תרבותית הצריכה להיות דמוקרטית ופתוחה. להיפך: על ענייני תוכן אין הוא משמיע הגה, פשוט מפני שאין לו דעה על תכנים, בוודאי לא על נושא לימודיו. לתביעתו להשתתפות בהחלטות יש תכלית הרבה יותר פרגמטית: להקטין את מספר המילים שיש לשנן ואת מספר הבחינות שיש לעבור. ההיגיון כאן ברור: אם האוניברסיטה היא בית חרושת לתעודות, מה הטעם להלאות את הסטודנטים לריק?
אופי זה של מרי סטודנטיאלי בולט במיוחד אצל הסטודנטים הלומדים נושא בעל אופי יותר "מעמדי". עורך הדין לעתיד, למשל, הוא בעל כבוד עצמי מפותח, וערך הלימודים כתהליך קניית דעת אפסי בעיניו.
האירגון המהפכני והאוניברסיטה בישראל
א. כאן זה לא אירופה
חברים אחדים נוטים בפעילותם באוניברסיטה לחקות אירגונים מסוימים באירופה. שורשי מגמה זו ברורים למדי: קודם כל עומדת כדוגמה הצלחתם של האירגונים בחו"ל לגייס סטודנטים, לעומת קשיי הגיוס של כל הקבוצות המהפכניות בארץ.
אולם קשיי הגיוס משקפים בעיה יותר יסודית והיא: העדרה של אסטרטגיה ריאליסטית להשתלבות האירגון במלחמת מעמדות מהפכנית. המפלט הקל ביותר מפתרון בעיית יסוד זו היא ההתעלמות ממנה; וההתעלמות הקלה ביותר היא על ידי הסתגרות במאמצי גיוס ואירגון, מבלי לתת לאלה תוכן מהפכני חי. ואמנם, חברים שפנו לסוג פעילות זה מחפשים את המטבע מתחת לפנס, ומרכזים מאמציהם ב"בבניית קאדרים" באוניברסיטאות.
נוסף על כך, קשה על כל מרדן בישראל מועקת הבדידות, והמגע הטבעי ביותר עם העולם הוא דרך הקבוצות המהפכניות באירופה. שאילת שיטות העבודה שלהן מבלי לתהות על קנקנן הוא אז צעד שקשה להימנע ממנו.
לפני שננסה ללבן לעצמנו את הרקע לפעילות המהפכנית באוניברסיטה בישראל, כדאי לכן שנציב כמה תמרורי אזהרה.
ראשית, כפי שניסיתי להדגיש בפרקים הקודמים, יש הבדל קוטבי בין הרקע המעמדי למרי הסטודנטים באירופה, לבין הרקע של הסטודנטים הישראלים, בשתיקותיהם ובתסיסותיהם. בעוד באירופה נדחפים הסטודנטים והאינטלקטואלים מהבורגנות לשכבת עילית של הפרולטריון, מטפסים הסטודנטים הישראלים לתוך הביורוקרטיה הממסדית השלטת.
שנית: מכיוון שכך, אל לנו לחפש את הרקע לפעילות המהפכנית באוניברסיטה בכל תסיסה חולפת, ואף לא בהשתקפות ישירה של מלחמת המעמדות באופיו של ציבור הסטודנטים.
שלישית: גיוס קאדרים אינטלקטואליים ללא זיקה ישירה למלחמת מעמדות מהפכנית יכול להביא רק ליצירת אירגון ריק מתוכן חברתי, המנהל מאבק מילולי עם השלטון על המישור הבורגני של "מלחמת אידיאות".
ב. הבסיס לפעילות באוניברסיטה
תמרורי האזהרה הללו מכוונים אותנו למסקנה מרכזית: הפעילות באוניברסיטה היא פעילות משנית, החייבת להתנהל במקביל לפעילות מרכזית במקום בו טמון המתח המעמדי האובייקטיבי. אם אין מקום כזה – אין מקום לפעילות חברתית-מהפכנית בכלל, אלא רק להתנצחות מילולית בין אידיאולוגיות.
יחד עם זאת, אופיה המעמדי של האוניברסיטה, המנוגד לזה שבאירופה, אינו צריך לרפות את ידינו מפעילות "סטודנטיאלית" קבועה, אם כי בעלת אופי שונה מזה של הפעילות המהפכנית באוניברסיטאות שמעבר לים. למעשה, ידוע לכל כי מיטב העילית המהפכנית באירופה צמחה באוניברסיטאות לפני תחילת תהליך "הפרולטאריזציה של האינטלקטואלים", כלומר – בשעה שציבור הסטודנטים בכללו היה קשור פחות או יותר לבורגנות. סטודנטים מהפכניים אלו לא ביטאו איפוא את שייכותם המעמדית (כמו באירופה היום), אלא דחו שייכות זו וערקו ממעמדם.
מקורה של מהפכנות זו הוא בהתבטאות עקיפה של מלחמת המעמדות, התבטאות במישור האידיאולוגי. הסטודנטים והאינטלקטואלים, ביושבם במקדשי האידיאולוגיה הבורגנית, היו אלו שחשו ביותר את הסתירות בתוכה וחיו מקרוב את המשבר המתמיד של הפילוסופיה ה"מערבית". מטבע הדברים לא יכול היה משבר הפילוסופיה למצוא את פתרונו אלא מחוץ לאידיאולוגיה הבורגנית, ואכן שם מצאו עצמם אינטלקטואלים לא מעטים.
נדמה לי איפוא כי הבסיס לפעילות האירגון המהפכני באוניברסיטה בישראל נמצא בפרישתן של סתירות אידיאולוגיות (בעלות אופי עקיף) ולא בהצגה ישירה של מלחמת המעמדות.
דומה שאף חשוב לתת את הדעת למידת הרגישות השונה של ציבור הסטודנטים לסתירות אידיאולוגיות שונות. לפי מצב הדברים היום אין לסטודנט הישראלי תחושה של הסתירות הבסיסיות באידיאולוגיה הבורגנית, וגם לא של סתירות באידיאולוגיה הציונית המתייחסות לכלל הבעיה היהודית; חסרה לו הפרספקטיבה הנחוצה להתייחסות למידת פתרונה של הבעיה היהודית על ידי הציונות, להבנת הרקע המעמדי של ההיסטוריה היהודית באירופה, וכו'.
ניכרת מאוד, לעומת זאת, הרגישות לסתירות שלתוכן דוחפת האידיאולוגיה הציונית את השאלה הלאומית הישראלית. ראשית בולטת מערכת הסתירות הנוגעות לפתרון הפיסי של הבעיה הלאומית, כלומר – חוסר אפשרות להגדיר גבולות מדיניים סבירים ליישות הלאומית. שנית, הולכת וגוברת האקטואליות של הסתירה בין הגבולות החברתיים של היישות הלאומית לפי הציונות, לבין ההגדרה החברתית הנורמלית (הסתירה מתבטאת למשל בזכויות העולים, במתן מקלט לפושעים יהודים וכו'). שלישית, עומדות הסתירות הקשורות לפיתוח התרבות הלאומית: קיפאונה של התרבות העברית בגלל הקשר המאולץ ליהודים בעולם, חוסר המשמעות של תרבות יהודית כלל עולמית וכו'.
רבה כמובן גם הרגישות לסתירות הבולטות בין היומרות החברתיות של האידיאולוגיה השלטת – הקמת חברה דמוקרטית, שוויון לפלשתינאים, כיבוד זכויות האדם, חברת סעד שוויונית וכן הלאה – לבין המציאות.
ג. האינטרוונציה באוניברסיטה
בתקופות מתח מהפכני, בהן מתגבשים באופן ספונטאני ביטויים של תודעת המעמד, מתבצע הגיוס המהפכני כמעט מעצמו. אם האירגון חי את גאות תודעת המעמד מבפנים, הוא מוצא את פעילי השביתה, ההפגנה או העצרת על מפתנו, ועליו להיות זריז וגמיש בקליטתם, ולדעת כיצד להעשיר את מבנהו ואת תכניו במה שמביאים לתוכו החברים החדשים. זהו לב פעולתו המהפכנית של האירגון.
הפעילות הנמשכת של האירגון היא לכן משני סוגים. ראשית, המאמץ לבנות קשר אורגני עם סקטורים מוגבלים של המאבק המעמדי, כהכנה לתקופות גאות. מכיוון שאין באוניברסיטה פוטנציאל מעמדי ישיר, אין לנו עניין בטיפוס זה של פעילות בהקשר הסטודנטיאלי, ולא נדון בו כאן.
סוג פעילות נמשכת שני הוא הגברת הרגישות המהפכנית על ידי "אינטרוונציה" (התערבות): הפצת חומר מודפס (כרוזים, ביולטינים, עיתונים, חוברות וספרים), הפגנות, אסיפות, חוגים, השתתפות ספוראדית עם גופים אחרים על נושא מוגדר, וכו'.
האינטרוונציה היא חלק חשוב ובלתי נפרד מהפעילות הבונה את הקשר האורגני עם המאבק המעמדי (אם כי לא החלק היחיד), אך יש לה תפקיד חשוב גם בזכות עצמה, לא רק במקום בו מתגבש המאבק המעמדי הישיר, אלא בסקטורים רחבים של החברה בהם מתגלות צורות משניות של המתחים המעמדיים הראשיים. האוניברסיטה, כפי שראינו, היא אחד הסקטורים הללו.
האינטרוונציה בסקטורים המשניים היא מעצם טיבה בעלת דרגות שונות. קריאת כרוז, קניית עיתון, השתתפות באסיפה, בהפגנה או בחוג הן דרגות שונות של פתיחות הרגישות החברתית, ושל זיקה לאירגון המהפכני. השפעת האינטרוונציה היא לכן ביצירת דרגות שונות של "פריפריה" (סביבה) לאירגון. הרחוקים ביותר הם אלו הצועקים "בוגדים, פתח" בטון קצת פחות צווחני, והקרובים הם אלה המצטרפים לבסוף לאירגון מתוך תודעה חברתית אישית (להבדיל מהגיוס המהפכני).
יש חשיבות גדולה לקיומן ולהתפתחותן של כל הפריפריות; לא רק כהכנה לגיוס אישי, אלא כאמצעי ליצירת סביבה חברתית אוהדת במידה זו או אחרת, סביבה החיונית להצלחת חלק גדול מהמאבקים. אמנם משתנה מאמץ הפעילות בדרגות האינטרוונציה השונות בהתאם לנסיבות, אך חשוב שתישמר רציפות, ושתקוים פעילות בכל הדרגות. כך יכול אוהד להתקרב לאירגון גם בצעדים קטנים וזהירים, ולא רק תוך קפיצה נחשונית.
* * *
- באירופה נוטים סטודנטים לעמדות מהפכניות בגלל השתייכותה האובייקטיבית של האינטליגנציה לפרולטריון.
- בישראל, לעומת זאת, האוניברסיטה היא שלב בטיפוסו של הסטודנט לשכבה השלטת.
- לכן אין ללמוד בשאלת הפעילות באוניברסיטה ממפלגות מהפכניות באירופה.
- אין האוניברסיטה יכולה להיות סקטור פעילות ראשי,
- ופעילות המתרכזת בסקטורים משניים חסרה משמעות חברתית מהפכנית.
- יחד עם זאת, עבודה באוניברסיטה בישראל אפשרית וחשובה בגלל רגישות מהפכנית של סטודנטים, הנובעת מסתירות במישור האידיאולוגי.
- פעילות ה"אינטרוונציה" באוניברסיטה צריכה להתנהל בכל דרגות העומק;
- מטרתה העיקרית – הגיוס על בסיס תודעה מהפכנית אישית,
- ומטרתה המשנית – יצירת סביבה חברתית פחות עוינת, אוהדת ומשתפת פעולה.
