את תגובתו והערותיו של יגאל לביב למאמר שהתפרסם בגיליון מס' 64 של "מצפן" ניתן היה לפרסם במסגרת של "מכתבי קוראים למערכת". בחרנו בדרך אחרת: להעמיד אותו במרכזו של ויכוח פתוח מעל דפי העיתון – ויכוח בו מוזמנים להשתתף קוראים נוספים. שכן השאלה הנדונה היא שאלה מרכזית ובעלת חשיבות מכרעת לגבי כל פעולה מהפכנית באזורנו. כדאי לזכור, כי המאמר שבו דן לביב נכתב לפי הזמנתם של שני עיתונים: "אל-מונאדיל" (ביירות, לבנון) ו"קוואדרני דל מידיאו אוריינטי" (מילאנו, איטליה). בעיקרו נכתב המאמר לצורך פרסום בעולם הערבי, במסגרת ויכוח עם מגמות השוררות בשמאל הערבי, אך טבעי הדבר שהוא מעורר תגובה גם בשוליים השמאליים של המחנה הציוני, דווקא בקרב אותם קוראים המאמינים עדיין כי ניתן לזווג ולמזג ציונות עם סוציאליזם. לביב עצמו, שנמנה בשעתו על מקימי "ברית השמאל הציוני הסוציאליסטי" מבטא במאמרו לא רק את דעותיו שלו אלא גם דעות הרווחות ב"ברית השמאל", בשי"ח ובקבוצות אחרות.
המערכת

*     *     *

במאמרם "המהפכה והבעיות הלאומיות במזרח הערבי" ("מצפן" מס' 64) קובעים המחברים, א. סעיד ומ. מחובר, כמה הגדרות הנראות לי מוטעות ומטעות. קביעה מרכזית שלהם אומרת כי "הבעיה הפלשתינאית תוכל לבוא על פתרונה רק במהפכה סוציאליסטית כל-ערבית ובמסגרת מזרח ערבי סוציאליסטי מאוחד". אני מניח כי כוונתם לבעיה הלאומית הפלשתינאית וכי הם מניחים מציאותו של עם פלשתינאי – היינו: כי ציבור האנשים שנולדו וחיים בפלשתין, ממוצא ערבי, הגדירו עצמם כבני אומה נפרדת מן האומה הערבית הכללית, או נפרדת מן האומה המצרית, הסורית, הירדנית וכו'.

אולם כאשר קובעים המחברים כי קיים עם פלשתינאי – ולכן קיימת בעיה לאומית פלשתינאית – הם חייבים גם להסכים למציאותם של עמים כמו העם הסורי, המצרי, העיראקי, הירדני, הלבנוני, הישראלי ועוד. כי רק מהנחות אלה ניתן להסיק כי הפתרון לבעיה הלאומית הפלשתינאית הוא בשטח ההיסטורי של ארץ ישראל, בו התנחל העם היהודי; בשטח זה דווקא ולא בשטחים השייכים לעמים אחרים, כדוגמת המצרי, הסורי וכו'.

שרשרת מסקנות זו, ואפילו בסיסה הקובע מציאות של עם פלשתינאי, סותרת הנחה מרכזית אחרת בדבר היות האיחוד הלאומי של כל הערבים הבעיה הלאומית הראשית של הערבים. שכן אם יכולים הערבים להתאחד לעם אחד גדול בשטח טריטוריאלי רצוף, ואם הפלשתינאים יהיו בני אותו עם כמו המצרים, הסורים והלבנונים – מדוע עליהם לשבת דווקא בתחום ארץ ישראל? למולדת אין גבולות בתוך עצמה וצפון סוריה היא אותה המולדת לבני העם המאוחד ממש כמו דרום מצרים.

המחברים כותבים כי אחת התוצאות החיוביות מן האיחוד הגדול תהיה האפשרות להשלמה הדדית בין ארצות בהן אדמת בור ראויה לעיבוד לבין ארצות הסובלות מעודף אוכלוסין. האם כך יהיה גם לגבי הפליטים שמוצאם מארץ ישראל?

אם קיימת אומה ערבית אחת הצריכה להתאחד, הרי הבעיה הפלשתינאית תבוא על פתרונה במסגרת הגירה המונית במדינה המאוחדת, ואין המדינה המאוחדת צריכה להיות סוציאליסטית לשם כך. מהפכה סוציאליסטית אינה תנאי בל יעבור לפתרון הבעיה, אם אכן קיים עם אחד גדול. מרכסיסט ישאיר את השאלה "עם אחד או כמה עמים" לעמים עצמם, ובינתיים יפעל לפי העובדות, והן: קיום מדינות נפרדות ועמים נפרדים שלהם אינטרסים מנוגדים.

כל ההיסטוריה מראה כי המזרח היה מפוצל לפי עמים שונים המנוגדים זה לזה, ותקופת האיחוד נכפתה על ידי הכיבוש הערבי; וגם היא לא ארכה זמן רב. השבדים, הפינים והנורבגים חיים בשטח אחד, שפתם ממקור אחד, תרבותם משותפת – אולם אלה עמים נפרדים. במזרח התיכון מצויים עמים רבים, כאשר סיסמת האיחוד מועלית על ידי המעמדות השליטים כמכשיר לדיכוי הדדי של מהפכות. בעזרת האיחוד דוכאה ההפיכה השמאלית בסודאן. האיחוד בלם את המצעד שמאלה בסוריה. כשם שאיחוד אירופה מכוון נגד הפועלים ולטובת המעמד השליט, כך גם האיחוד כאן.

אינני מבין כיצד נפלו המחברים – א. סעיד ומ. מחובר – בפח הדמגוגיה האיחודית והם מטיפים לה. נפילה זו בפח מעמיקה יותר – שכן בלי מהפכה כל-ערבית אין פתרון. היינו, אם כבר תצליח הפיכה בארץ אחת אין די בכך, ובלי מהפכה בכל אגן הים התיכון גם לה אין סיכוי. שמא יסבירו ממתי ניתנה להם הנבואה? אם מחר תצלח הפיכה בירדן, האם הם יתנגדו לה או יתמכו בה? מה תומך בהגדרתם, כי המהפכה במשרק [=המזרח הערבי] היא אחת ולא ניתנת לחלוקה ואין ביכולתה לנצח בכל ארץ וארץ לחוד? אין ספק כי זו הגדרה נוחה, המאפשרת חיים מתוקים עד לניצחון המהפכה בכל הארצות. עמדה מרכסיסטית תתמוך בכל ניסיון מהפכני, בארץ אחת או בשתיים, ותעשה הכל לקיומו.

המסקנות שלי הן: לא איחוד לאומי כללי – אלא מאבק סוציאליסטי למהפכה בכל ארץ וארץ, בלי התנייתו באחדות. הבעיה הפלשתינאית לא צריכה להמתין אלפיים שנה, עד להתממשות התיזות של סעיד ומחובר, אלא ניתנת לפתרון גם כיום. כיוון שזו בעיה לאומית, ניתן לפתרה לפני המשטר הסוציאליסטי (אגב, עמדה דומה היתה לבונד, שהניח כי הבעיה הלאומית היהודית תיפתר במשטר סוציאליסטי).

טעות קטנה אחרת במאמר היא הקביעה כי הערבים הפלשתינאים מהווים את החלק היחיד מן האומה הערבית הנתון ישירות לשלטון זר. מה, אם כן, גורלם של הדרוזים, הצ'רקסים, האשורים, הקופטים, הנוצרים, הארמנים? רובם ערבים במוצאם, או קרובים אליהם. גם להם זכות להגדרה עצמית, או, אולי יוכרחו להיות חלק מן המדינה הערבית הגדולה? והאם הפלשתינאים בירדן אינם נשלטים על ידי הבדווים?

לי נראה כי פתרון הבעיה הלאומית הפלשתינאית יכול להיות במסגרת הסדר שלום בין ישראל לארצות ערב, והסדר זה אינו חייב להמתין למהפכה סוציאליסטית. נסיגה מלאה של ישראל מן השטחים הכבושים ומתן זכות הגדרה עצמית לערביי שתי הגדות היא הדרך לפתרון הבעיה הלאומית הפלשתינאית. מכאן, שעל מהפכן להילחם קודם כל להסדר כזה ולא למהפכה סוציאליסטית כל-אזורית.

יגאל לביב

[פתרון הבעיה הפלשתינאית – רק בדרך מהפכנית! – תשובת משה מחובר]