לאור מה שנעשה בשעתו בגליל המערבי, ועכשיו בפיתחת-רפיח, חצבייה ועקרבה ולשמע הגימגום, ההתנצלות בחצי-פה או בפה-מלא, חוסר הנוחיות והיעדר הביטחון העצמי בהתבטאות ההנהגה ברוב הנושאים הנדונים – חזקה עלינו להתנער במידה שווה מן התמימות ומן הצביעות. התמימות – של מי שסבור שדי בהתנצלות או בקביעת טעות –  בשיקול או בטכניקה, על מנת להשקיט את המצפון ולהשיב לנו ולמעשינו את הטוהר הנכסף; והצביעות – של מי שמעלה על הדעת – דומה שזה הרוב אצלנו – ש"החריגות", זו הגורמת לנזיפה או זו שמתנצלים עליה – איננה תוצאה הכרחית ובלתי נמנעת. ברוב המקרים, זו הנורמה עצמה.

חובתה של ההנהגה, כולל מר משה דיין – שנעמד, בעניין זה, במחצית הדרך ב"מוקד" ולא הלך עד הסוף – לשנן באוזני הציבור, בגלוי ובאומץ לב, אמיתות שטויחו וטושטשו במרוצת הזמן.

אמת אחת היא שאין ציונות, ואין התיישבות, ואין מדינה יהודית בלי פינוי ערבים ובלי הפקעת אדמות וגידורן…

ירצה, יקבל הציבור את הציונות כמות שהיא, על כל השלכותיה ועל כל חריגותיה, גם כאשר הכל מתנהל לכאורה כשורה, בלי 'חריגים' מאולתרים. ירצה, ישלול הציבור ציונות זו מראשיתה ועד כאן.

ישעיהו בן פורת, "ידיעות אחרונות", 14.7.1972