סרבן גיוס מדבר – נאום ההגנה של גיורא נוימן בבית הדין הצבאי

בגיל 18 קיבל גיורא נוימן, חבר "מצפן", צו גיוס לשירות סדיר בצה"ל החל מנובמבר 1971. הוא סירב להתגייס, בנימוק שאינו מוכן לשרת ב"צבא כיבוש". ב-5 ביולי 1972 נשא גיורא נוימן את נאום ההגנה שלו, בפני בית הדין הצבאי. שעה קלה לאחר מכן נידון לשמונה חודשי מאסר בכלא צבאי. קודם לכן כבר ריצה גיורא חמש תקופות מאסר, בזו אחר זו, כל אחת בת 35 יום. להלן הנוסח המלא של נאום ההגנה.

כבוד בית הדין,

אינני רואה במעשי עבירה, משום כך לא הודיתי באשמה. והסיבה לכך היא, שצה"ל, כפי שאני רואה אותו, הוא צבא כובש.

ברשות בית הדין אפרט.

בחודש ינואר 1971 התפרסמו בישראל ידיעות על התנגדות נרחבת לשלטון הכיבוש בעזה ועל דיכויה החמור על ידי השלטונות. בחודש אוגוסט של אותה השנה חוזר הסיפור בעזה על עצמו, כשהדיכוי מגיע הפעם לשיאים חדשים: הריסת רובעים שלמים במחנות פליטים, גירוש התושבים והגלייתם – זו הפעם השנייה בחייהם. פעולות אלו כונו על ידי זרועות המימשל הצבאי במונח החקלאי "דילול". לא פחות ולא יותר.

שתי פרשיות אלה הן חלק מפסיפס שלם והזכרתי בקצרה דווקא אותן, משום שעזה היא אופיינית ובולטת ומשום שאירעו בסמוך למועד גיוסי.

שתי ההתפרצויות הנ"ל ועוד אחרות הוכיחו לי ולכל מי שעוד היה לו ספק בדבר, שאין כיבוש ליברלי ולא יכול להיות כזה. הן הוכיחו כי כיבוש מוליד התנגדות; ההתנגדות מולידה דיכוי וחוזר חלילה.

כבוד בית הדין,

אני וכל בני גילי חונכנו, גם בבית הספר וגם בבית, למספר ערכים בסיסיים. חונכנו לאהבת האדם; חונכנו להתייחס בכבוד לאדם באשר הוא אדם; לימדו אותנו עד כמה נוראה היא ההגליה והטיפו לנו עד כמה בזויים הם ההשפלה והדיכוי.

אני מייחס חשיבות עליונה לערכים אלה. לפי מיטב שיפוטי, החינוך שקיבלתי, ולפי כל מערכת ערכי – מעשי צה"ל בשטחים הכבושים הם: דיכוי, השפלה, גירוש והגליה. בקיצור: כל גילוייו הקלאסיים של כיבוש. לכן חתמתי, עם אחרים, על מכתב שנשלח לשר הביטחון בחודש אוגוסט אשתקד, כשלושה חודשים לפני מועד גיוסי, בו הודעתי לשר על החלטתי שלא לשרת בצבא. אך בכל זאת, במהלך העניינים, השתכנעתי (לאחר הסברים מפי עורכת-דין פליציה לנגר), כי דחייה טוטאלית של שירות על כל צורותיו, כמוה כהשתמטות – כניסיון להשיג יתרון על פני צעירים אחרים; דבר שאליו כלל לא התכוונתי. לכן, הסכמתי לשרת במסגרת שירות ללא תשלום (של"ת).

מכתב בנדון זה ניסחתי בכלא, בעזרתה של פרקליטתי, בתאריך 15.4.72. הוא נשלח שישה ימים לאחר מכן, ב-21 לאותו החודש. מאוחר יותר, בסוף חודש מאי השנה, הסכמתי, בנוכחות פרקליטתי והורי, לעבור אימון טירון מקוצר, כפי שהוצע לי כבר בעבר, לפני הצבתי לשל"ת. ביקשתי מפרקליטתי למסור זאת לפרקליט הצבאי הראשי וידוע לי שהיא עשתה זאת. אך לצערי, הצעותי אלו נדחו, אף כי ידועים לי מקרים דומים מן העבר, בהם הסכים הצבא לפתרון דומה. מקרים אלה ידועים אף לפרקליטות הצבאית, שכן נמסר לה עליהם על ידי פרקליטתי. הנימוק לדחייה היה סירובי להישבע שבועת אמונים, סירוב שבעינו עומד.

כאן עלי להצהיר כי הקצין הבכיר¹ שהעיד כאן היום, אכן אמר לי: "שברתי גדולים ממך בקאריירה הצבאית שלי ואני אשבור גם אותך". כן אמר לי, שאילו היה אבי היה שובר לי את ידי ואת רגלי. בהזדמנות אחרת, איים עלי שאהיה בידו כחמאה. הוא אמר זאת בליווי תנועת-יד מתאימה. הוא אפילו לא היסס להרים עלי את קולו ולאיים שלא אשכח אותו כל ימי חיי ושארעד תמיד לשמע שמו. בכל הפניות האלו, שנעשו בהזדמנויות שונות, השתמש הנ"ל בקול רועם, במטרה להטיל עלי אימה, וכשעלו מאמציו אלו בתוהו, הוא החליף את נימת דיבורו לזלזול, באומרו: "לא אני אשפוט אותך – אחד הפקידים שלי ישפוט אותך".

כבוד בית הדין,

אחד ההסברים העיקריים להצדקת מצב הכיבוש, מאז מלחמת 1967, היתה הטענה: "עומדים להשמידנו". מאחר שדעתי בנושא שונה, ברצוני להסתמך כאן על עדויות ממקור ראשון. מזה כמה חודשים טוען הד"ר מתתיהו פלד, כשהוא מנתח את הבעיה בסדרת מאמרים בעיתונות, שלא נשקפה כל סכנת השמדה לישראל ולא זאת היתה הסיבה ליציאתה של ישראל למלחמה. הוא אף כינה את הטענה הזאת, לא פחות ולא יותר מאשר במילה "בלוף".

מיד אחריו קם מר עזר ויצמן והכריז מעל דפי עיתון "הארץ", בחודש מארס השנה, שמלחמת ששת הימים לא באה למנוע סכנת הכחדה, אלא מטרתה היתה לקדם ולשרת מטרות ואינטרסים לאומיים שונים. החרה החזיק אחריהם מר חיים ברלב, כשהוא חוזר על טענותיהם בראיון שנערך עימו בעיתון "מעריב" בגליון ערב יום העצמאות.

שלושה האישים המפורסמים, שאותם ציטטתי כאן, שירתו בזמן המלחמה הנדונה בצה"ל כאלופים והשתתפו בישיבות המטכ"ל. האם יש מוסמכים מהם בנושא זה?

כבוד בית הדין,

רציתי להיות נאמן לערכי וישר עם עצמי. סירבתי לשרת בצבא כובש ואני עומד בסירובי להישבע שבועת אמונים לצבא זה; שבועה שמחייבת אותי לבצע כל פקודה, כולל פקודה הנוגדת את מצפוני. בנסיבות אותן פירטתי אני בטוח, כי יש הצדקה לכך. לכן, לפי דעתי, עומד אנוכי היום בדין לא מפני שעברתי עבירה, אלא משום שנשמעתי לצו מצפוני.

*   *   *

תצלום פלאקט שצוייר בידי שמעון צבר לצורך הפגנת מחאה נגד
מאסרו של גיורא נוימן, שנערכה ליד שגרירות ישראל בלונדון