השחקן דריו פו, שפרש מהפיקולו תיאטר באיטליה, הקים לאחרונה תיאטרון פוליטי לוחם, הנודד ברחבי איטליה, מציג בפני פועלים ובני נוער. אל התיאטרון נלווים התנועות והאירגונים המהפכניים. לאחר ההצגות הופכת הבמה לזירה פוליטית חיה, והקהל משתתף בדיונים. עיתונים, עלונים וחוברות נמכרים, חברי אירגונים ואנשים בלתי מאורגנים מציגים את עמדותיהם, יוזמות נולדות בו במקום. הכנסות התיאטרון הן קודש למימון פעולות של השמאל.
אחד מקוראי "מצפן" – שחקן תיאטרון במקצועו – שהה לאחרונה באיטליה, חזה בהופעות התיאטרון הזה ונלווה אליו בכמה מסעות. בין השאר נכח בעת הצגה שנשאה את השם "פידאין", ועניינה המאבק הפלשתינאי. התיאטרון משתדל להרכיב את צוות השחקנים מאנשים החיים ומעורבים בבעיות המועלות, ובכך לתרום לשבירת המחיצה בין השחקנים ובין הצופים ולבטל את ה"מקצועיות" בתחום התיאטרון החי, הנאבק והלוחם. לכן שותפו בהצגת ה"פידאין" חברים ואוהדים של החזית העממית הדמוקרטית [לשחרור פלסטין] – חלקם שהו זמנית באיטליה לצורכי לימודים, חלקם נמלטו בעת הטבח שערך חוסיין בפלשתינאים בשנה שעברה. הפלשתינאים השתתפו באירגון ההצגה ובקביעת תוכנה. לכן היא עוררה התעניינות רבה בין הערבים השוהים באיטליה, ובעיקר בין הפלשתינאים שבהם. ויכוחים חריפים התנהלו עם אוהדי אל-פתח. לפעמים היו הפרעות ובאחד המקרים אף פרצו תגרות. להלן קטע מן ההצגה, כפי שהוקלט על ידי קורא "מצפן"; אין לראות בפרסומו מסמך פוליטי או ביטוי לעמדתנו.
* * *
כן, הייתי גנב.
כשהתחלתי לעבוד הבנתי מיד, גם בלי לקרוא את מרכס, שהאדון גונב ממני. אז אמרתי לעצמי שאם זה עולם של עושקים ועשוקים אז אני מעדיף להיות בצד של העושקים.
עשיתי חיים של מלך והשתעממתי כמו עשיר אמיתי. הלכתי לזונות, שיחקתי קלפים וקוביות. הכל, כמובן, להרוג את הזמן. עישנתי סמים כדי לא לחשוב על כל הזמן שהייתי מבזבז. לא הייתי סתם גנב תרנגולות; הייתי ממש מקצועי. אנאלפבית – אבל מקצועי. אך בגלל מקרה איבדתי עין והתחלתי להשתנות.
הייתי בקלקיליה, בפלשתינה, הייתי שם בשביל העסקים שלי, כדי לארגן איזה שוד. והנה הגיעו הישראלים והתחיל ברדק אמיתי. התחילו לירות על הבתים עם תותחים ועם מרגמות. אחר כך התפוצץ רימון במרחק ארבעה מטרים ממני. רסיס אחד פגע בי ושפך לי את העין כמו ביצה רכה. טראח-ח-! ישראלים מחורבנים, מה יש לכם איתי? אתם תשלמו לי את העין השפוכה שלי. והלא אתם אומרים "עין תחת עין"?! איך שיצאתי מבית חולים הצטרפתי לאירגון הראשון שהכרתי. הוא נקרא "הקרבה לאומית". זה צילצל טוב. זה היה כמובן אירגון ימני ויסד אותו הדוד של חוסיין כדי לחסל את הפידאין ולפקוח עין על כל פעולה של המחתרת.
חוץ מזה שהייתי בור ואנאלפבית, בפוליטיקה לא הבנתי כלום ובגלל זה הצליחו לסדר אותי. אבל אירגונית ופוליטית הם היו גוש של מטומטמים, ועובדה שכבר ביום השלישי עשו אותי אחראי לקופה. ואם הקופאי הוא גנב, תארו לעצמכם מה היו האחראים הפוליטיים והצבאיים. כולם היו שתיינים. כל היום שיכורים ומסוממים. אני, לעומתם, הייתי ער. אה… כנראה שכך מנהלים מאבק לשחרור.
היינו במחנה בירדן, כשיום אחד הגיעה מחלקה של "המשטרה העממית" ועצרה אותי. הביאו אותי לתוך חדר קטן ותיכף התחילו להכניס מכות.
– מי נתן לך את האקדח?
– המפקדה שלי.
– אתה יודע שזה של הישראלים. תסתכל מה כתוב כאן?
– אני לא יודע לקרוא. (וטראח – מכה).
– אל תתחכם.
– אני לא מתחכם. אף פעם לא הלכתי לבית ספר.
– אבל שהחולצה שאתה לובש היא מתוצרת אמריקאית ידעת?
– בטח, חולצה אמריקאית, גרביים אנגליים, נעליים איראניות, תחתונים צרפתיים. אני בין-לאומי. (וטראח – מכות).
– אתה יודע משהו על כך שלאוהל המפקדה שלכם באים לעתים קרובות יועצים אמריקאים וישראליים?
– זה לא נכון! את הלכלוך הזה מפיצים האדומים. במפקדה שלי יש זונות בני זונות, אבל פטריוטים. (ועוד פעם מכות).
אחר כך הבינו שאני סתם מפגר, מסכן שלא יודע מכלום. החזיקו אותי איזה חודש ואחר כך שיחררו אותי. לא חזרתי לבסיס שלי, לא רציתי לדעת יותר על הממזרים האלה, אבל הם חיפשו אותי. פחד – – –
לא נתקלתי בהם יותר. הפסקתי לגנוב והתחלתי להתעסק במסחר, בעגבניות. הייתי מסתובב עם עגלה ומוכר עגבניות בעמאן. מדי פעם, בערבים, הייתי נפגש עם בחור אחד, סטודנט או פועל, שהיה מדבר איתי על פוליטיקה. אחר כך הוא מת. הרגו אותו הפאשיסטים הסורים, אלה מן המפלגה העממית הסורית. יום אחד התחילו יריות. הבדווים של חוסיין היו רודפים אחרי הפידאין בתוך הרובע. הלכה העגלה והלכו העגבניות.
מספיק, אמרתי לעצמי. נשבר לי! קודם העין – עכשיו העגבניות. הפעם אלך להיות פידאי על אמת. התחלתי לחשוב על כך ברצינות. ביולי הייתי בעמאן והשתתפתי בקרבות שבין הצבא לבין הפידאין. השתמשתי ברובה מבלי שהייתי שייך לאירגון. החבר שלי, הסטודנט הפועל, שמע על כוונתי והוא אמר לי ללכת לחזית העממית הדמוקרטית. שם, בחזית, הוא אמר לי, ילמדו אותך לקרוא ולכתוב. יתנו לך חיים חדשים. החזית היא אירגון של עניים, של פלאחים ושל פועלים. שם לא נותנים מכות ולא מלמדים אותך רק להצדיע לבעלי דרגות, כמו שמלמדים באל-פתח.
כך הגעתי לחזית. הציעו לי לספר על החיים שלי בכל הכנות. סיפרתי הכל, בדיוק כמו שאני עושה עכשיו: שהייתי מסומם, שהייתי גונב…
חשבתי שמיד יציידו אותי בנשק, אבל נתנו לי זוג נעלי התעמלות ושתי חולצות של כדורגל והופ – אל המגרש. לרוץ, לקפוץ, לעשות התעמלות עם שאר החבר'ה. "תירק, תירק החוצה את הרעל שיש לך בדם!" היו אומרים לי.
אחר כך היינו מסתדרים במעגל והאחראים היו מדברים על המאבק של העניים ועל המצב שלנו. וגם אנחנו היינו מדברים. היינו שואלים שאלות. היינו מעבירים ביקורת, גם על עצמנו. בעיני מצאה חן הביקורת העצמית, במיוחד שהיו עושים אותה האחרים.
היו עושים לי הרצאות על הסכנה שבחשיש, גם נתנו לי כדורים נגד חשיש. אמרו שזה לא יאה לאנשים כמוני, לקומוניסטים, לעשן סמים, כי זה כמו להתנגד להיגיון, לא לרצות לחשוב. ניפחו לי כך את הראש, שהפסקתי לעשן חשיש. רק סיגריות רגילות. ומאז תמיד אני משתעל. אחר כך למדתי לקרוא ולכתוב. ואחד הדברים הראשונים שקראתי היה "האם" של מקסים גורקי. איזה ספר יפה! היה לי כזה חשק לקרוא – זה כל כך מצא חן בעיני – שהייתי קורא בכל מקום. בשדה, בחדר האוכל, בבית שימוש.
רק אחר זמן עברתי קורס של אימונים צבאיים ואחר כך התחלנו עם פעולות…
צופה