א. הרקע לעבודת הוועדה

לפני כעשרה חודשים, ביום 28.7.71, הגישה "הוועדה לבדיקת ההתפתחות בהכנסות ובפער הסוציאלי" בראשות נגיד בנק ישראל דאז, דוד הורוביץ, את מסקנותיה לראש הממשלה.

המסקנות האופטימיות אליהן הגיעה הוועדה לא עוררו תשומת לב רבה ביותר. כל בר בי רב הרגיש כי דבר מה לקוי חייב להסתתר בדו"ח הוורוד; מעטים, כנגד זה, טרחו לבדוק מקרוב את המספרים והשיטות הסטטיסטיות בהן השתמשה הוועדה, וספק אם בין אלה נמנית ראש הממשלה. דומה כי הדו"ח ביסס דווקא את חוש המציאות האופטימי של גב' מאיר, והאיר את עיניה לראות את מקור הקשיים ב"רוח רעה" וב"ילדים רעים".

גלוי לכל כי הדחף המיידי למינוי הוועדה היו ההתפרצויות על רקע עדתי בשנת 1971. הפגנות "הפנתרים השחורים" חרגו מן ההתאחדויות העדתיות "מטעם", ולמרות חריפות התגובות הרשמיות, הן המילוליות והן הפיסיות, עוררו "הפנתרים" שאלות והציתו קיני מרירות. אולם הקשר בין מינוי הוועדה לבין הפולמוס על הבעיה העדתית אינו נזכר בדו"ח והוא מובלע בתוך דיון על "התפתחות ההכנסות" באופן כללי.

שתיקה זו היא כמובן חלק בלתי נפרד מהמסקנה שנתבקשה הוועדה להסיק: "אין אמת בטענות על אפליה עדתית ופער מכוון". אולם אין זו הסיבה היחידה, ואפילו לא העיקרית: מעבר לשאלת הפולמוס העדתי נקראה הוועדה לתרום את חלקה בהעלאת מסך עשן סביב מדיניותה הכלכלית-חברתית של הממשלה.

מדיניות זו, ילידת סוף 1967 והקונגרסים של המיליונרים היהודים, נמצאת בחודשים אלה במלוא תנופת הגשמתה, ומכאן האקטואליות הנמשכת של דו"ח הוועדה. על פרטי מדיניות זו נדון במקום אחר; נצביע כאן רק על עמוד השדרה שלה, על מנת שנבין על מה רצתה הוועדה לטייח.

המשק הישראלי, שבמשך שנים רבות קיבל תמיכות אסטרונומיות לצריכה מיהדות העולם, מארצות הברית ומגרמניה, אמור להיהפך לכר השקעות הון עבור מרכזי הקפיטל הגדולים; משק כזה, הקיים בארצות רבות כמו טורקיה, ברזיל, איראן, חוף השנהב וכו', נוהגים לכנותו סמי-קולוניאלי ("קולוניאלי למחצה"). התנאים לכלכלה מטיפוס זה הם:

  1. כוח עבודה זול.
  2. מערכת פיסקאלית "לעידוד השקעות" (השתתפות הממשלה ב-49% מההשקעות, פרמיות למשקיע, שערי חליפין שונים, אינפלציה של המטבע הלאומית ועוד).
  3. חידוד המבנה המעמדי הפנימי: השכבות השליטות חייבות ליהנות מהרווחים על מנת שיהיו בעל ברית נאמן למשקיע מהחוץ.
  4. מערכת דיכוי מעמדי, במיוחד המדובר במדיניות איגוד מקצועית פשיסטית, כלומר: איסור על התארגנות פועלית מחוץ למסגרת חוקית יחידה, הנתונה למרות הממשלה.

ואמנם, חידוד המבנה המעמדי ויצירת כוח עבודה זול היו הבעיות שהעסיקו את מר הורוביץ בתקופת עבודתה של הוועדה, הרבה יותר מהמתח העדתי, כפי שמתגלה ממספר מאמרים שפרסם בעיתונות הערב באותה תקופה. כך, למשל, הוא כותב1 כי יש "להקפיא" את הכנסותיה של מירב האוכלוסייה, כדי שנוכל, בין השאר, לפתור את בעיית העוני על ידי הגדלה מבוקרת של הכנסות העשירית הענייה ביותר של האוכלוסייה. מר הורוביץ מזהיר אותנו מפני דמגוגיה שתקרא למיסוי גבוה על העשירים ביותר, שהרי יפגע הדבר בחיסכון ובהשקעות.

צא ולמד: יש לצמצם את הכנסות מעמד הפועלים (זה פירושה של "הקפאה" בתקופת אינפלציה), להגדיל את הכנסות בעלי ההון (כדי לעודד חיסכון והשקעות), כל זאת בשם המלחמה בעוני! עוד נראה (סעיף ה.3) כי מתחת לקו העוני חיים בישראל 23.3% מהאוכלוסייה, ולא עשירית. משמע – העוני יחוסל על ידי הורדת רמת החיים של 50% מהעניים בישראל.

זהו הרקע עליו יש לראות את עבודתה של  ועדת הורוביץ, כמו את חוקי העבודה, מדיניות ההשקעות והשינויים במערכת המיסוי. לוועדת הורוביץ היה במתקפה החברתית-כלכלית של הממשלה תפקיד תעמולתי: להציג, דרך "סטטיסטיקות בדוקות", תמונה ורודה של ההתפתחות בעבר, וכמסקנה – תחזית אופטימית על התפתחות המתח המעמדי בעתיד.

מכיוון שדו"ח הוועדה מציג לפנינו טבלאות ומספרים האמורים לשכנע את הספקנים, כדאי  שנציץ באלו מקרוב, ולו הצצה חטופה.

ב. הפער העדתי

כאילו בדרך אגב מרגיע אותנו הדו"ח כי המתח העדתי, כמו כל דבר, משתנה לטובה. אלמלא גורמים "פסיכו סוציולוגיים" לא היו מתחוללות גם התפרצויות של ארחי-פרחי למיניהן, ורוחה הבשום של האחדות הלאומית היתה ממשיכה לשרות על כולנו.

ב.1. הסטטיסטיקות השונות

לפי הוועדה2 היתה הכנסתה של משפחה מזרחית ממוצעת 75% של משפחה יהודית ב-1963/4, יחס שעלה ל-80% ב-1968/9 ול-82% ב-1970. חבר הוועדה, רפאל רוטר, מצביע בהסתייגויותיו על מגמה שונה3:הכנסת משפחה מזרחית היתה 71% מהכנסת משפחה אשכנזית ב-1963/4. יחס זה נשאר 71% ב-1968/9, ואילו יחס ההכנסות לנפש ירד בתקופה זו מ-47% ל-44%!

לגבי התקופה העוקבת, מ-1968/9 ל-1969/70, אפשר ללמוד מהשנתון הסטטיסטי4: הכנסת משפחת שכירים מעדות המזרח ירדה מ-80.2% מהממוצע למשפחות שכירים יהודיות ל-79% תוך שנה זו; ומ-70.6% מהכנסת משפחת שכירים אשכנזית ל-69% תוך אותה שנה.

ב.2. מיהם האשכנזים העניים

לשמחתה של הוועדה, נמצאה לה קבוצת אוכלוסין המקטינה את ממוצע הכנסותיה של האוכלוסייה האשכנזית, והמצביעה על עוני שאינו מזרחי. כך, למשל5 עלה חלקם של האשכנזים בחמישון העני ביותר מ-11.4% מסך כל משפחות האשכנזים ילידי חו"ל, ל-11.9%. הוועדה מתברכת על תולדת עלייה זו – ירידת חלקם של המזרחים בחמישית הענייה. אך מי הם אשכנזים עניים אלה?

הוועדה לא שכחה להזכיר את הזדקנות האוכלוסייה כגורם לפער כלכלי6, ובלי ספק הצדק איתה. אולם תמיהה יש כאן: היאך שכחה הוועדה לציין את הזדקנות האוכלוסייה כגורם המקטין באופן מלאכותי את הנתונים על התרחבות הפער העדתי? די להציץ בנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה7 כדי לגלות שהאשכנזים מהווים 70.2% מהאוכלוסייה בגיל הפנסיה (מעל ל-65). גידולה של אוכלוסיית גיל הפרישה8 מ-5.3% ב-1961 ל-7.2% ב-1970, ועליית האשכנזים בתוכה מ-66.3% ל-70.2%, מוסיפים לחישובים הסטטיסטיים אלפי אשכנזים בגיל פרישה. גידול זה הוא בעל השפעה מכרעת, שכן כחמישית מראשי המשפחות ילידי אירופה-אמריקה עברו את גיל הפרישה9. וקבוצה זו של אשכנזים מבוגרים היא בחלקה הגדול קבוצה ענייה. מתוך כ-180 אלף יהודים בארץ שעברו את שנתם ה-65 רק 50 אלף קשורים לקרנות פנסיה, וכ-100 אלף מתקיימים רק על קיצבת ביטוח לאומי (170 ל"י בחודש)10. חישוב קטן יגלה שיש לפחות 80 אלף אשכנזים מבוגרים שאינם קשורים לקרנות פנסיה, ויותר מ-40 אלף מתוכם חיים רק על קיצבת הזיקנה הזעומה. גידולה המתמיד של קבוצה זו מעמעם בסטטיסטיקות את העלייה הריאלית בהכנסות הקבוצה האשכנזית, מבלי שתופעה זו קשורה להיערכות החברתית-כלכלית ולפער בין העדות.

ב.3. מי הם "ילידי הארץ" העניים

כפי שקל לנחש, הולך וגדל באוכלוסיית ישראל משקלה של קבוצת המשפחות שראשן הוא יליד הארץ. חלקה של קבוצה זו באוכלוסייה גדל11 בין 1963/4 ל-1968/9 מ-10.1% ל-14.6%. גידול זה ועוניים הגדל של ילידי הארץ מאפשרים הן למשפחות ילידי אסיה ואפריקה והן למשפחות ילידי אירופה ואמריקה לשפר את עמדתן בפילוג ההכנסות12. מכיוון שבסטטיסטיקות מתגלה קבוצה זו כ"שעיר לעזאזל" של העוני, כדאי שנבדוק אותה מקרוב.

הוועדה כותבת13 כי נוספו לקבוצת ילידי הארץ משפחות צעירות אשר "טרם מימשו את מלוא יכולתן הפוטנציאלית להגיע לרמת הכנסה גבוהה יותר". כדי להשאיר את הדברים בנקודה זו נוספת הערה בשוליים: "עיקר הגידול היה של משפחות שראשיהן בנים לאבות שנולדו באירופה-אמריקה". בהערה זו לא מעט עורמה, שכן המציאות הפוכה מן המשתמע ממנה. קבוצת ילידי הארץ לא "נעשתה ענייה", אלא כשליש ממנה נעשה עני מאוד, בעוד קבוצה אחרת של זוגות צעירים מטפסת ישירות לקבוצות ההכנסה הגבוהות יותר:

לוח א'
התפלגות ילידי הארץ לחמישונים לפי הכנסה (באחוזים)14

 
1963/4
1968/9
חמישון תחתון
7.8
17.0
חמישון שני
12.2
11.1
חמישון שלישי
20.9
18.1
חמישון רביעי
27.7
24.6
חמישון עליון
35.4
29.2
 
100
100

 

קבוצת ילידי הארץ הולכת ומתפצלת איפוא לשתיים. אי אפשר לייחס את הפיצול להיווצרות שתי קבוצות גיל, כלומר: הזוגות הצעירים מתרכזים בחמישון התחתון בעוד המבוגרים יותר "מתקדמים בחיים". זאת משום שמספר משפחות ילידי הארץ גדל מ-63 אלף ב-1963 ל-108 אלף ב-1968, כלומר – ב-71%!15 גם אם נניח הנחות מפליגות על התקדמותן של המשפחות המבוגרות, נהיה מוכרחים להודות שקרוב למחצית הצעירים מזנקת ישירות לשלושת החמישונים והעליונים ובעיקר לרביעי, בעוד כשליש נופל לחמישון התחתון.

לפנינו איפוא מצב טיפוסי של תהליך התפצלות קבוצה לשתי קבוצות סוציו-כלכליות. חסרים מדדים ישירים על אופיה של התפצלות זו (מעניין מדוע), אך סקרי דעת קהל המבחינים בין שתי הקבוצות העדתיות מאשרים אותה לחלוטין. דוגמה אחת: ילידי הארץ ממוצא מזרחי הם הקבוצה ה"אופוזיציונית" ביותר בביקורת על המדיניות הסוציאלית של הממשלה ועל ויתורים חומריים לעולים, בסקר דעת קהל שערך המכון למחקר חברתי שימושי16 בסוף 1971, בניגוד למגמות אצל ילידי הארץ האשכנזים.

הוועדה לא טרחה לבדוק את הקשר בין שתי הקבוצות הנוצרות בקרב הזוגות הצעירים ילידי הארץ לבין מוצאן העדתי ואפשר לנחש מדוע: קשר זה מעיד על הנצחת הפער לפי קריטריונים עדתיים, ועל העמקתו.

ג. השכלה וחינוך

ג.1. השכלה כגורם פער

דו"ח הוועדה מביא בפירוט רב17 נתונים על השפעת רמת ההשכלה על גובה ההכנסות. זהו ההסבר הרשמי לפער העדתי; אך נתוני הוועדה מאפשרים לנו לנפץ הסבר זה. המספרים המוצגים מבליטים לא רק את הקשר בין השכלה להכנסה, אלא גם את חוסר הקשר.

חישוב פשוט המסתמך על נתוני הוועדה מאפשר לבדוק את סיכויי האשכנזים והמזרחים בעלי השכלה שווה למעמד כלכלי.

לוח ב'
פיצול בעלי השכלה קבועה בין חמישונים לפי הכנסה ברוטו למשפחה בתוך כל קבוצה עדתית (באחוזים)

שנות לימוד
9–12
9–12
13 ומעלה
13 ומעלה
חמישון
ילידי אסיה אפריקה
ילידי אירופה אמריקה
ילידי אסיה אפריקה
ילידי אירופה אמריקה
תחתון
10.8
12.0
15.5
7.5
שני
21.6
16.4
8.5
9.7
שלישי
26.0
17.3
9.9
13.0
רביעי
24.6
24.8
36.6
23.2
עליון
17.0
29.5
27.3
46.5
 
100.0
100.0
100.0
100.0

 

למעשה מתקבל איפוא, כי ככל שגדלה ההשכלה, כך גדלה האפליה העדתית. האקדמאים המזרחיים מרוכזים בחמישון הרביעי, בעוד כמעט מחצית האקדמאים ילידי אירופה אמריקה נמצאים בחמישון העליון בפילוג ההכנסות למשפחה.

ג.2. הפער העדתי בחינוך

יש להבחין בין שתי תופעות שונות באופן מהותי זו מזו: יוצאי עדות המזרח בחינוך הגבוה, ובחינוך התיכון.

לפי דו"ח הוועדה18 עלה חלקם של הסטודנטים בני עדות המזרח גילאי 29-20 מכלל בני גילם ומוצאם מ-1.6% בתשכ"ח ל-2.0% בתשכ"ז ול-2.5% בתש"ל. כל מי שבילה מעט במוסדות להשכלה גבוהה בישראל יודע כי להוציא קומץ מחוננים, שייכים הסטודנטים המזרחיים לקבוצת עילית מבחינה כלכלית. קבוצה זו אף מוגדרת מבחינה עדתית בתוך עדות המזרח: היא מורכבת בעיקר מ"ספרדים" ומיוצאי עיראק, מצרים ואלג'יריה. כן הלך וגדל משקלם של סטודנטים ילידי צפון אפריקה ה"מיובאים" ישירות מצרפת (קבוצת "עודד"), תופעה שאינה מעידה דבר על ההיערכות החברתית בארץ.

אפשר איפוא לצפות לעליית אחוז הסטודנטים בקרב צעירי עדות המזרח בשנים הקרובות עד לנקודת רוויה, אולי סביב 6%-5%, ולא תהיה בזה הוכחה להקטנת פער עדתי. למעשה, אין כמעט קבוצה  אתנית מקופחת בעולם שמתוכה לא נקרעה קבוצת עילית על ידי השלטונות; דוגמה בולטת לכך הם אלפי האקדמאים השחורים בארצות הברית.

התקדמותם של יוצאי עדות המזרח בחינוך התיכון מ-27.3% (מכלל בני גילם ומוצאם) בתשכ"ד ל-44.5% בתש"ל19 היא בעלת משמעות שונה לחלוטין. התקדמות זו אינה מעידה על הקטנת פער, או על מגמה של הקטנה, אלא על ההתקדמות הכללית של החברה, בדיוק כמו העלייה הכללית ברמת החיים.

הפער מתגלה אז פחות במספר שנות הלימוד (גם לפי קריטריון זה הפער גדול מאוד), ויותר בטיבן. סיור קטן בארץ מגלה עד כמה שונה רמת בתי הספר היסודיים, ובייחוד עד כמה נמוכה רמת בתי הספר הממלכתיים-דתיים בפרברי עוני, בעיירות פיתוח ובמושבים20.

בבתי הספר תיכוניים הפילוג לפי מוצא עדתי וסוג בית הספר הוא באופן כללי כלהלן21 (באלפי תלמידים):

לוח ג'
מוצא עדתי (יבשת הלידה של האב)

 
אסיה אפריקה
אירופה אמריקה
תיכון עיוני
145.8
442.6
תיכון מקצועי
229.5
213.0

 

הפיצול נמשך למעשה בכל הדרגים: תיכון עילי – למעשה על טהרת תלמידים אשכנזים; תיכון פרברים עם מגמות ללא בגרות – מזרחיים; מגמת אלקטרוניקה בבית ספר מקצועי – רוב אשכנזי; מכונאות – רוב של עדות המזרח; וכו' וכו'. נוסיף לזה את ההבדלים בהיקף הנשירה, בטיב הציוד, בהיקף ההשקעה, בצפיפות הכיתות, בהכשרת המורים בבתי הספר השונים.

כמו לגבי השפעת ההשכלה על ההכנסה נמצא גם בחינוך אפליה שאינה תלויה בכישורים האובייקטיביים: "הסלקציה בבתי הספר העממיים אינה מבוצעת רק על בסיס כשרונות והצלחה, אלא גם על בסיס עדתי וסוציאלי", התריע מנהל משרד החינוך, מר שריד22, ב-1966. הוא לא התכוון ל"אפליה לטובה" עליה דיבר בן גוריון בתקופות מסוימות.

קריטריון מעניין לבדיקת פער חברתי בהשקעות בחינוך הוא היחס בין ההשקעה הממוצעת לתלמיד תיכון לבין ההשקעה בתלמיד בבית הספר היסודי. ככל שמדיניותה הסוציאלית של מדינה מתקדמת יותר, כן משתווה ההשקעה בדרגים השונים והיחס קטן. יחס זה היה ב-1968 1.06 בגרמניה, 1.70 בפולין, 1.97 בהולנד, 2.30 באנגליה, 2.47 בצרפת ו-2.81 בישראל23.

ד. הדיור

ד.1. שיפור ופער

הוועדה מצביעה על השיפור הגדול שחל בעשר השנים האחרונות בצפיפות הדיור, אך מספריה שונים באופן בולט מאלו שנקב צוות החשיבה של מפלגת העבודה על פער חברתי וסוציאלי. לפי טיוטת הדו"ח של הצוות (פברואר 1971) היה שיעור עדות המזרח שגרו בצפיפות שעולה על 3 נפשות לחדר פחות מ-40% ב-1960, ולא 49% – כפי שכותבת הוועדה, וב-1969 ירד היחס ל-25%, ולא ל-17%.

אך יהיו המספרים אשר יהיו, אליבא דכל הגירסות נשאר בעינו הפער בצפיפות הדיור בין העדות. שוב, לכן, השיפור בתנאי הדיור של עדות המזרח הוא חלק מהשיפור הכללי ברמת החיים ואיננו מעיד על סגירת פער חברתי.

בדיקה נוספת, לעומת זאת, מגלה כי המדד שנבחר נותן תמונה חלקית ומעוותת. אפשר לתמוה, ראשית, מדוע לא נבדקה צפיפות הדיור לפי שטח המגורים. הגרים בצפיפות נמוכה לחדר – על פי רוב חדריהם גדולים יותר; שמירת הפער בצפיפות לפי מדד של חדרים מעידה לכן על הרחבת פער בצפיפות לפי שטח.

בשיכוני "עמידר" שהוקמו בשנות החמישים נבנו דירות בנות 30 מ"ר, ומאוחר יותר – 36 מ"ר ברוטו (כולל קירות, חדר מדרגות וכו'); לשטח זה מחושבים 2 חדרים! הרבה דירות הורחבו, אך החדרים הישנים נשארו כשהיו. כוכים דחוקים ויחידת מדידה השקולה לסלונים של צפון תל אביב – [שווים] עבור הסטטיסטיקאים. אם אין מקום בדירה להציב מיטות עבור כל הילדים – אין זו תולדה של מספר החדרים, אלא של השטח המצומק. ואכן, רבע מיליון (!) מילדי ישראל חסרים מיטה משלהם24. מה מוצאם העדתי?

גם אחרי שנמדוד את שטח הדירה, לא עסקנו אלא ברצפה; בזה הבחינו אפילו מוסדות רשמיים. 63 אלף משפחות הכוללות יותר מ-300 אלף נפש גרות בדיור פגום או מסוכן, שאינו דווקא מאוכלס בצפיפות יתר25. דיור זה נחלק בין דירות שניטשו ב-1948 (בהן שוכנו אז 120 אלף נפש), לבין דירות שנבנו בשנות החמישים המוקדמות.

דוגמות לפגימות דיור שאינן תלויות בשטח: ל-13% מהמשפחות מרובות הילדים אין בית שימוש בדירה; ב-13% מסך כל הדירות אין מקלחת או אמבטיה26; בבאר שבע גרות אלף משפחות באסבסטונים27. גם במקרים פחות אקוטיים יש הבדלים עצומים בטיב הבנייה, במפגעים תברואתיים, במרחב האורבני (כבישים, גינות, שדרות) ובטיב השירותים העירוניים. חלק מגורמים אלה ניתנים למדידה מדויקת ללא כל קושי. איך השתנה הפער ברמת הדיור לפיהם? בדו"ח הוועדה אין מלה על כך.

ד.2. האחריות הלאומית

בעוד היא מביאה את "הבערות המיובאת" כגורם המסביר את הפער בהכנסות, לא חיפשה הוועדה הסברים לפער החמור ברמת הדיור. המנטליות ה"מיובאת" אינה יכולה להתקבל כהסבר גם כאן, משום שרוב יוצאי עדות המזרח גרו בארצות מוצאם בצפיפות נמוכה מזו שנקבעה להם בארץ על ידי המוסדות המיישבים28.

הדיור הוא מדד חסר רחמים ל"מדיניות מיזוג הגלויות" של הממשלה; לא סגולות העולה עומדות למבחן, אלא מגמותיה של הממשלה המשכנת אותו. ובמדיניות השיכון אימצה הממשלה את אמת-הצדק של היד המאכילה את הפיל ואת העכבר במנות שוות. בבנייה של דירות קבע באמצע שנות החמישים בנה משרד השיכון יחידות דיור סטנדרטיות של 2 חדרים קטנים (36 מ"ר) לכל משפחה, יהיה גודלה אשר יהיה. רק משפחה בת 9 נפשות ומעלה היתה זכאית, להלכה, לחדר שלישי29. המוסדות המיישבים נהגו אף לצרף למשפחה המיושבת גם הורים של ראשי המשפחה ואחים ואחיות לא נשואים שלהם, מתוך נימוק ש"זו מנטאליות החמולה שלהם".

הסטטיסטיקות של חברת "עמידר" משקפות בבירור את היקפה של מדיניות "האיפה השווה", למרות שהן כוללות גם את הבנייה בשנות השישים ובשנים האחרונות (המעלה את הממוצעים) 30:

 לוח ד'

נפשות במשפחה
שטח ממוצע במ"ר של דירת "עמידר"
נורמות מינימום במ"ר של משרד השיכון
1
40
40
2
45
47
3–4
47
55
5–6
48
80
+7
53
95

 

יבוא הריאליסט ויאמר: אין בוכים על החלב שנשפך; טעה מי שטעה במוסדות המיישבים, שכללו בצד הממשלה גם את הסוכנות. היו אז שנים קשות, והאידיש היתה עדיין שפה מדוברת. כל זה נכון, אך נשארת למרות הכל אחריות הממשלה לכד החלב הריק. עליית עדות המזרח ויישובם היו מבצע שהתנהל לכל אורכו בתכנון לאומי, בליווי הבטחות לא קטנות. אם אין הממשלה קברניט הנוטש את נוסעיו בלב ים, הרי סגירתו של פער הדיור נתון במלואו לאחריותה. מה היא איפוא מדיניות הממשלה לסגירת פער זה? השאלה לא נשאלה על ידי ועדת הורוביץ.

מבלי להיכנס לפרטיה הידועים והפחות ידועים של מדיניות הדיור של הממשלה, נקל לראות את תוצאותיה: ספסרות עצומה בקרקעות ומחירים מרקיעים של בנייה פרטית, ומחסור כמעט מוחלט בבנייה ממלכתית להשכרה ולרכישה בטווח ארוך בתנאים עממיים (עבור תושבי הארץ) – בניגוד למקובל בכל הארצות הקפיטליסטיות במערב אירופה.

במצב זה תלוי זוג צעיר כמעט לחלוטין במצב הכלכלי של ההורים משני הצדדים. אם הללו יכולים לרכוש דירה בשוק הפרטי – פתר הזוג את בעיית הדיור שלו, והוא יכול לחסוך לשם שיפור תנאי הדיור על ידי מכירת הדירה וקניית אחרת – מרווחת יותר. אם הרקע הכלכלי פחות נוח, אין שום אפשרות לקבל הלוואה לטווח ארוך בריבית סבירה, בפרט אם חסרים ביטחונות שמעבר להישג ידם של הזוג והוריהם. הנישאים הצעירים משתקעים איפוא בדרך כלל בדיור רעוע וצפוף בפרבר עוני או בעיירת פיתוח, בשכר דירה מופקע. המצב נחשב "זמני", אך כמעט כל תושביה הנוכחיים של שכונת התקווה באו לגור בשכונה כ"זמניים". פער רמת הדיור מתגלגל ומתרחב מדור לדור.

 

  1. "העוני – חולי מיותר"; "ידיעות אחרונות" 6.8.71.
  2. דו"ח הוועדה, עמ' 14, הערה 1.
  3. הסתייגויות (3), עמ' 56 לדו"ח הוועדה. כאן נעשה החישוב לפי סקרי הוצאות המשפחה.
  4. שנתון סטטיסטי לישראל מס' 22 (1971) לוח ז/10.
  5. דו"ח הוועדה לוח 9/ב, עמ' 24.
  6. כנ"ל, עמ' 30. אין לשכוח, כפי שמזכיר מר רוטר בהסתייגות 5 (ב), כי ציון תופעה זו כ"גורם חיצוני" שאין לחברה שליטה עליו, עלול ליצור רושם מוטעה. היא לא נפלה משמים, אלא מהעדר ביטוח פנסיוני כולל.
  7. שנתון 1971, לוח ב/22.
  8. כנ"ל, לוח ב/17.
  9. לפי החישוב הבא: מתוך 668 אלף משפחות יהודיות (שנתון 1971, לוח ב/25) לכ-50% ראש משפחה יליד אירופה-אמריקה (דו"ח הוועדה לוח 9. המדובר שם במשפחות עירוניות, אך הללו מהוות לפי לוחות ב/26, ז/1 בשנתון – 92% מכלל המשפחות היהודיות). מתוך כ-339 אלף ראשי המשפחות ילידי אירופה-אמריקה, 62.3 אלף הם זכרים בגיל 65 ומעלה (שנתון לוח ב/20). על אלה יש להוסיף זקנות בודדות הנחשבות אף הן ל"ראש משפחה".
  10. לפי הרצאת ד"ר ישראל כץ, מנהל המוסד לביטוח לאומי, ראה "הארץ", 16.2.72.
  11. דו"ח הוועדה, עמ' 23.
  12. כנ"ל, לוח 9, עמ' 23/4.
  13. כנ"ל, עמ' 13.
  14. כנ"ל, לוח 9/ב, עמ' 24.
  15. לפי שנתון 1971, לוח ב/25, ולפי לוח 9/א בדו"ח הוועדה.
  16. לפי "הארץ", 5.12.71.
  17. דו"ח הוועדה, לוח 10, עמ' 26.
  18. כנ"ל, לוח 12, עמ' 28.
  19. כנ"ל, לוח 11.
  20. אחוז המורים המוסמכים נמוך שם באופן מיוחד. ראה שנתון 1971, לוח כ/20.
  21. לפי שנתון 1971, לוח כ/17.
  22. ראה "היום" 10.7.66.
  23. מחושב לפי השנתון הסטטיסטי של האו"ם לשנת 1970, טבלה 201, עמ' 740-716.
  24. ראה מאמרו של רומן פריסטר "בשפל", מוסף "הארץ" 5.3.71.
  25. לפי אריה פינקוס, מצוטט ב"מעריב" 1.9.71. כן ראה הסתייגויות מס' 2 של חבר הוועדה מר ישראל קיסר.
  26. לפי סקר הדיור, 1971.
  27. ראה מאמרו של אביעזר גולן ב"7 ימים" (מוסף "ידיעות אחרונות"), 26.11.71.
  28. לגבי עולי צפון אפריקה ראה: D. Bensimon-Donath: Emigrants d'Afrique du Nord en Israel, p. 210. 
  29. ראה: Ben-David (ed.): Agricultural Planning and Village Community in Israel, p. 105. זהו קובץ מאמרים של חוקרי האוניברסיטה העברית, בהוצאת אונסק"ו. 
  30. לפי טיוטת הדו"ח של צוות החשיבה של מפלגת העבודה, עמ' 39, הנורמות הן הצעה לצורך בדיקה של משרד השיכון. טיוטת הדו"ח מצטטת כמקור: קריטריונים לתמיכה בשיכון ציבורי, "ייעוץ ומחקר" – נסים ברוך – נובמבר 1969.