מסקנות הרוב בוועדת ויתקון, בעניין פרשת נתיבי-נפט, לא גרמו שוק למי שרואה את החברה והכלכלה הישראליות בעיניים מפוכחות.
ד"ר ניב מחפש צדק ומוסר בחברה שעקרונותיה רחקו מהם אלפי מילין. איזה צדק ומוסר אפשר לצפות ממוסד העומד בארבע רגליים על בסיס ה"מוסריות" וה"צדק" שבמעשה הכיבוש והנישול של עם אחר? איזה צדק ומוסר אפשר לצפות ממוסד הממונה על ידי ממסד, המסוגל להטיל קנס של ארבעים אלף ל"י על חבר ועד פועלים על "פשע" של הכרזת שביתה בלתי מאושרת על ידי ההסתדרות (פועלי התחזוקה ב"אל על") – שעה שהקנס על אי התקנת אביזרי בטיחות במפעלי חרושת, דבר המסכן חיים של פועלים, מסתכם במאות ל"י בלבד, והקנס על הלנת שכר מגיע לפרוטות בלבד; שעה שפיצויי פועלים בחברות פושטות רגל אבודים בדרך כלל, בגלל החוק המעדיף את סוגי הנושים האחרים על פני הפועלים.
נכון שבשנים עברו דאגו מאוד קברניטי המדינה לכך, שכל מעשה עוול או נבָלה כלפי ערבים או כלפי מנוצלים יהודים, יכוסה כראוי באמצעות עלי תאנה "משפטיים" או "מוסריים" מתאימים. היום מרגישים הם את עצמם חזקים דיים כדי לזלזל בעלי התאנה ההם. אין שואלים אם השודד הוא שודד, אלא לטובת מי שדד וכמה. אם יתחילו, חלילה, להעמיד בסימן שאלה את עצם מוסריותם של מעשי השוד, יתברר לפתע כי הממסד הישראלי כולו, על כרעיו וקרביו, חסר את הבסיס המוסרי. לא רק נישול הערבים ושדידת רכושם, אלא אף המכלול הכלכלי הישראלי, הבנוי על העדפות והענקת הטבות לכל מי שהונו רב יותר תוך הפקרת רבע האוכלוסייה הישראלית לחיי מצוקה, עוני וניוון; על ספסרות ממלכתית בקרקע ומתח רווחים מרקיע שחקים של הבנקים – כל אלה אינם עונים לקריטריונים יסודיים של צדק ומוסר.
לגבי המקרה המיוחד של נתיבי-נפט, הממשלה לא רצתה כלל בהקמת ועדת חקירה, שלא לדבר על כך שסירבה לתבוע לדין את הצמרת הקשורה בפרשה. הממשלה אולצה לעשות דבר מה, על ידי דעת הקהל. יש לנו היסוד להניח שיש חברים בצוות בית המשפט העליון שהיו מנסחים מסקנות שונות מן הקצה אל הקצה מאלו שנוסחו על ידי ויתקון. בחירת יו"ר הוועדה על ידי הממשלה לא היתה, לפי מיטב שיפוטנו, מקרית. לפחות פעם אחת בעבר הוכיחה עצמה אישיות זו כמוכנה להעמיד את סמכותה המשפטית לשירות המדיניות השרירותית של השלטון, במקום להגן על הזכויות הבסיסיות של האזרחים. כוונתנו לפסק הדין בעניין מניעת הופעת "הרשימה הסוציאליסטית" לבחירות של שנת 1965. יוזמי הרשימה, ערבים אזרחי ישראל, בחלקם אנשי "אל ארד" לשעבר, הפכו אז לאובייקט לרדיפות משטרתיות, מאסרים מינהליים, ריתוקים והגבלות. גם אז היה פסק הדין מסמך של רוב. שופט אחר, חיים כהן, חיבר פסק דין מנוגד לזה של ויתקון (ראה "מצפן" מס' 26).
העובדות שנקבעו על ידי החקירה די בהן כדי להעמיד אדם לדיון יותר מפעם אחת. אך מרדכי פרידמן אינו אדם רגיל. מעשיו ומחדליו קשורים מאוד למעשיהם ולמחדליהם של האדונים דינשטיין, סגן שר האוצר, וצור, יועץ שר הביטחון. אי אפשר להשחיר את פני "מוטי" מבלי לסחוף עמו את הנ"ל. הממשלה וועדת החקירה יודעות טוב יותר מכולנו את מי עוד יכולים השלושה לסחוף עמם אל הערכאות. ומי רוצה עוד עסק ביש?
ישראלים שהתאכזבו ממסקנות ועדת החקירה, הרוצים באמת בחברה המבוססת על עקרונות מוסריים, מן הדין שיערכו בדק בית של השקפותיהם ויסיקו מסקנות. יהיה זה מגוחך אם ימשיכו להחזיק את נייר הזכוכית בידם וינסו ללטש את הקצוות המחוספסים של הממסד הישראלי. בכך יעשו בדיוק את מעשה הרוב בוועדת החקירה. לעומת זה פתוחה בפניהם גם הדרך האחרת: מאבק עקבי נגד הממסד למען הפלתו והמרתו במשהו טוב ממנו.
