השוטרים תוקפים אזרחים – איזי כהן

10 ביוני 1972

in גיליון-64: מאי-יוני 1972, מאמרים

פצוע גיורא אופנהיימר (צילום: "כתם")

 

לפני שאכנס לפרטי המאורעות להם הייתי עד, יש לדעתי לחזור ולהדגיש שגיורא אופנהיימר הוא רק אחד מעשרות הפצועים – קורבנות אלימות המשטרה בהפגנות ה"פנתרים" שנערכו בשנה האחרונה. אסור לנו לשכוח, שמרבית מקרי הפציעה, בעיקר בקרב "פנתרים" ולא דווקא סטודנטים – אינם ידועים כלל לציבור.

בליל האחד במאי, קרוב לשעה אחת אחר חצות, נעצרה מכונית אזרחית מסוג "לארק" בחזית קפה "טעמון" שברחוב המלך ג'ורג' במרכז ירושלים, ושלושה בלשים בלבוש אזרחי קפצו מתוכה ותפסו בזרועותיו של ה"פנתר" חיים תורג'מן ששהה במקום. הפנתר תורג'מן ביקש קשות להתקשר טלפונית מקפה "טעמון" לפני שיילקח למעצר. כאן התערב גיורא אופנהיימר, צייר ובוגר הפקולטה למדעי החברה, וביקש מן השוטרים לאפשר לתורג'מן לקיים שיחת טלפון אחת.

כשתשומת לב הבלשים נתונה לגיורא, ניצל תורג'מן את ההזדמנות והתחמק מן הבלשים. הם דלקו בעקבותיו. מאוחר יותר נודע כי בלש אחד בשם אלול ירה לעבר הפנתר תורג'מן שהצליח להימלט.

מרגע זה והלאה הייתי עד לכל המתרחש. הגעתי לקפה "טעמון" שניות ספורות לאחר היעלמות הבלשים הדולקים אחרי תורג'מן. הצטרפתי לגיורא, שנשען בניחותא על מעקה הברזל בשפת המדרכה, והחלפנו חוויות על מאורעות אותו היום.

לפתע נעצרה בחריקה מכונית ה"לארק", ומתוכה זינקו שלושה בלשים: הקצין אלול, הסמל גורן ובלש נוסף. בהציגו בתנועת יד חטופה את תעודת הבלש – מה שבוודאי לא איפשר את זיהוי התעודה – הודיע הקצין אלול לגיורא כי הוא עצור. גיורא ניסה לברר את סיבת מעצרו – זכותו האלמנטרית של כל עצור – אך לא קיבל תשובה. הבלשים החלו גוררים את גיורא בזרועותיו לעבר המכונית. במחצית הדרך לעבר מכונית הבלשים נראה גיורא משתטח על מדרכת הרחוב. ברגע זה הוציא אחד הבלשים מכיסו אזיקים, ותוך חבטות של שני הבלשים האחרים בפניו ובגופו של גיורא ניסה לכבול אותו בידיו. כחצי תריסה סקרנים שנתקהלו סביב הבלשים היו עדים למתרחש.

כשראיתי את גיורא מתפתל ונאנק מכאבים על מדרכת הרחוב לא יכולתי לעמוד מן הצד בשלוות נפש וקראתי בקול לעבר הבלשים: "נאצים, נאצים, נאצים!" שרה רמז, חברתו של גיורא, תפסה בזרועו ונצמדה לגופו כשהיא המומה למראה פניו הפצועים. אחד הבלשים הוציא מכיסו בלון גז זעיר והתיז גז מדמיע על עיניו של גיורא ועל עיניה של חברתו. כשהובל לבסוף העציר הפצוע למכונית הבלשים, הודיע הבלש אלול לשרה רמז ולי שאנו עצורים. למרות שלא נימק את סיבת המעצר, התלווינו אליו ללא התנגדות.

הנסיעה מקפה "טעמון" למשטרת נפת ירושלים במגרש הרוסים נמשכה דקות ספורות. כשהגענו ירד גיורא ראשון מן המכונית, בליווי שניים מהבלשים. תוך שניות ספורות, לקול רעש נפילת מכשיר קשר עשוי פלסטיק, ראיתי את גיורא שכוב על הכביש כששלושה בלשים בועטים בפרצופו, חובלים ברגליו וחובטים בידיהם בכל גופו. עדים למחזה זה היו שני סטודנטים (שמותיהם נמצאים במערכת) אשר הגיעו למגרש הרוסים כדי לברר מה עלה בגורל חבריהם אשר נעצרו בהפגנת ה"פנתרים" שנערכה בשעות הערב בכיכר הדווידקה. הם נזעקו לחדר המשטרה בשומעם את זעקותיו של גיורא. כשהוכנסנו לחדר החקירות – גיורא, שרה ואני – לווינו על ידי הקצין אלול, הסמל גורן והקצין תורג'מן שהצטרף ל"חבר'ה" כאשר שמע גם הוא את קולות המהומה בחדר המשטרה. פרצופו של גיורא היה ללא הכר. פניו היו מכוסים חבורות כחולות שטופות דם. עין אחת עצומה לחלוטין ושותתת דם. הוא עמד על סף איבוד ההכרה.

הסמל גורן, שנכנס אחרון לחדר החקירות כשדם שותת ממצחו וכולו רותח וזועם, תפס לפתע בשערות ראשי והטיח את פרצופי בעוצמה על זווית של ארון ברזל כבד שניצב בפינת החדר. התוצאה: חמישה תפרים במצח ונפיחות מלווה כאב עז סביב האף. כמובן שלא קשה להבין מה הביא את הסמל גורן לפצוע אותי בצורה כה שפלה. כנראה שלא יכול היה להשלים עם העובדה שלא נפצעתי במשך כל הליכי המעצר ואני עומד "לצאת שלם מן העסק".

בשלב זה היה צורך דחוף בקבלת טיפול רפואי. לאחר ציפייה שלווה של כחצי שעה לקחו אותנו הבלשים לבית החולים "הדסה", לקבלת טיפול רפואי. בדרך השמיעו הקצין אלול והסמל גורן הערות מן הסוג: "אתם פחדנים ואפסים, אין לכם דם להילחם בשוטרים!", "אתם מהפכנים אתם? ברגע שמגיעה משטרה אתם בורחים כמו שפנים!", "אנחנו נחסל אתכם לגמרי!", "לא ניתן את הארץ הזאת לקומוניסטים".

כשעזבנו את בית החולים לא איפשרו לנו הבלשים להצטייד בתעודות רפואיות המתארות את הפגיעות. בדרך חזרה מ"הדסה" עצרה מכונית הבילוש באחת הסימטאות של שוק מחנה יהודה, ברחוב מיוחס 7, ושמעתי את הבלש אלול אומר לפקודיו: "נשארו לנו עוד כמה שמות ברשימה". שניים מהבלשים זינקו החוצה אך חזרו תוך שניות ספורות בידיים ריקות. כוכבי שמש, מפעילי ה"פנתרים", לא נמצא בביתו.

בחדרי המעצר של משטרת ירושלים פגשנו חברים רבים שנעצרו בהפגנה. מתברר כי חלק גדול מן המעצרים נערכו בעזרת רשימה שהוכנה מראש, שהיתה בידי עשרות הבלשים הציידים שהסתובבו בחופשיות בקרב קהל המפגינים. חלק מן העצורים נלכדו זמן רב לאחר ההפגנה, במרחק גדול מכיכר הדווידקה. חלק אחר בכלל לא השתתף בהפגנה.

ביום השלישי, ה-2 במאי, שוחררו מבית המעצר אחרוני עצירי הפגנת ה"פנתרים", פרט כמובן לשלושתנו: גיורא, שרה ואנוכי. בהתאם לטענת דובר המשטרה, מעצרנו אינו קשור להפגנת "הפנתרים השחורים"...

במשך שני ימי המעצר שביליתי עם גיורא בתא משותף נמנע מאיתנו טיפול רפואי כנדרש. רק לאחר יום שלם של דרישות והתראות איפשרו שלטונות הכלא לגיורא, הסובל מכאבים עזים בעינו, לבקר אצל רופא עיניים, בליווי של משמר.

תמונות השער. מימין: ההפגנה בכיכר הדווידקה בירושלים, 1 במאי 1972; משמאל: איזי כהן (משמאל) וגיורא אופנהיימר (בעין חבושה) מובלים להארכת מעצר. מאחור: שרה רמז (ללה)

 

ביום הרביעי, ה-3 במאי, ללא כל הודעה מוקדמת, נלקחנו לשופט שלום להארכת המעצר. לא היתה לנו, לכן, אפשרות להתקשר עם עורך דין מתאים. באולם בית המשפט התחולל מחזה אבסורדי. כעשרה מחברינו נכחו באולם. התובע המשטרתי קרא את גיליון האישום שכלל פירוט כל אשמה ואשמה – ממש סיפורי אלף לילה ולילה. ההאשמות העיקריות: הפרת הסדר הציבורי, הכשלת שוטרים במילוי תפקידם ותקיפת שוטרים בניגוד לרצונם. הסיבות לבקשת הארכת המעצר: ראשית, החקירה עדיין לא נסתיימה; שנית, יש בידי המשטרה "הוכחות" שאין התובע יכול לפרטן בציבור, ש"שלושת הנאשמים, אם ישוחררו בערבות יביאו להפרת הסדר הציבורי על ידי עריכת הפגנות ומהומות". החלטת השופט: "נאשם מספר אחד, גיורא אופנהיימר, יישב במעצר חמישה ימים נוספים. נאשמים שניים ושלושה, שרה רמז ויצחק כהן, ישוחררו בערבות של 750 לירות במזומן". כדאי לציין שלפני שהשופט החליט, הוא התעניין אם אני סטודנט, שאל אם הייתי בצבא ומה עשיתי בצבא – כאילו שזה חשוב לעצם העניין.

הכסף נאסף במאמץ של רבים בשעת ההפגנה של תנועת ה-2 במאי ליד משרד ראש הממשלה וברחבת הכנסת.

הפוסט הקודם:

הפוסט הבא: