הרשימה השחורה של משרד החוץ – יצחק טוויל (איזי כהן)

10 ביוני 1972

in גיליון-64: מאי-יוני 1972, מאמרים

בסתיו 1969, לאחר פעילות רצופה של כמה שנים ב"מצפן", יצאתי לטיול טרמפים בעולם כשאני מצויד בדרכון ישראלי. במשך המסע, שנמשך כשנתיים וחצי על פני שלוש יבשות, נזקקתי שלוש פעמים לשירותים הקונסולריים הישראליים.

כשנה לאחר יציאתי מן הארץ, בנובמבר 1970, עמד לפוג תוקף הדרכון. התגוררתי אז בברקלי שבקליפורניה, אצל חבר ישראלי בשם דן. גם הוא נזקק אז להארכת תוקף דרכונו, ובצורה מקרית ביותר שלחנו את שני הדרכונים יחד בדואר רשום לקונסוליה הישראלית בלוס אנג'לס. לאחר שבוע חזר דרכונו של דן בדואר. עניינו סודר. כאשר התקשרתי טלפונית לקונסוליה, כדי לברר את סיבת האיחור בהחזרת הדרכון, ענתה לי מזכירה כי "העניין בטיפול וברגע שיסתיים הטיפול יישלח הדרכון חזרה". החלטתי להמתין בסבלנות, שכן ממילא תכננתי להמשיך את שהייתי בברקלי. שישה שבועות לאחר מועד שליחת הדרכון הוא חזר אלי בדואר רשום. בהתאם לבקשתי האריך הקונסול הישראלי בלוס אנג'לס את תוקפו לשלוש שנים, כלומר, עד סוף 1973.

בתום ביקור של שנה בארצות הברית ירדתי בטרמפים מקליפורניה דרומה, למקסיקו ולארצות אחרות באמריקה הלטינית. בהדרגה נתמלא דרכוני באשרות כניסה וחותמות של המדינות בהן ביקרתי. בהגיעי לאורוגוואי שבדרום היבשת התברר לי כי לא יהיה מנוס מהוצאת דרכון חדש. כך, שישה חודשים לאחר שעזבתי את ארצות הברית מצאתי עצמי מחזיק בדרכון ישראלי אשר פרט לעמוד האחרון היו כל השאר מלאים חותמות צפופות. פניתי לשגרירות הישראלית במונטווידאו, בירת אורוגוואי.

במהלך שיחה קצרה עם הקונסול הישראלי מסר לי הנ"ל כי תמורת 100 ל"י במטבע מקומי אקבל דרכון חדש, אוטומטית, תוך שלושה ימים. ברגע שקמתי לעזוב את חדרו ופני מועדות לעבר דלת היציאה, הפליט הקונסול כבדרך אגב: "חכה דקה נוספת. עלי לבדוק משהו שגרתי". כשגבו מופנה לעברי, וכשאני מציץ מאחוריו, פתח הקונסול את אחת המגירות של ארון הברזל הכבד והחל לדפדף קלות בכרטיסייה מסודרת בסדר שמי אלפביתי. לפתע השתנתה לחלוטין ארשת פניו הלבבית ומבטו החמיר: "אינני רשאי לספק לך שירות קונסולרי". לא היתה זו הפתעה לגבי. "נראה שהרשימה השחורה התנפחה לאחרונה, אך אתם מעודכנים מאה אחוז", עניתי לו. בכעס מגומגם השיב הקונסול: "מי סיפר לך על רשימה שחורה? אין כאן שום רשימות שחורות, אלא הוראות ממשרד החוץ".

הברירה היחידה שנותרה בשלב זה היתה להתקשר בעזרת הקונסול למשרד החוץ בירושלים, על מנת להשיג את אישורם. בשל לחץ הזמן והכסף קיבלתי את הצעתו של הקונסול לשגר לישראל מברק; דבר שהיה מבטיח תשובה תוך ימים ספורים. את מחיר המברק (כ-20 לירות ישראליות) שילמתי מכיסי (וכאן עלי לציין כי בין עובדי השגרירות הישראלית במקום נמצאו כאלה שעזרו לאזרחי מדינתם לבצע עיסקות מטבע בלתי חוקיות. אני מודה ומתוודה כי נעזרתי בהם. במישהו מהם נסתייעתי גם בדרך אחרת, כפי שיוסבר מיד). פרט למברק שלח הקונסול מכתב שגרתי בדואר אוויר לירושלים.

בתום ציפייה של שבועיים התקבלה סוף סוף תשובת משרד החוץ מירושלים. בהתאם לדברי הקונסול: "העניין נמצא בטיפול". אך בינתיים, בלית ברירה ושלא מרצון נאלצתי לפקוד את בניין השגרירות. אז גם ניקר בראשי הרעיון לשחק מעט ג'יימס בונד ולנסות לראות את "הרשימה השחורה" במו עיני. לצורך זה ניצלתי מי מן העובדים שם, אותו/ה העסיקה יותר חתונה עם משפחה יהודית עשירה מקומית מאשר הדאגה ל"סודות המדינה". ואמנם, יצא לי לדפדף בכרטיסייה ולמצוא בה כמה שמות מוכרים מ"מצפן".

המתנתי שבועיים נוספים ועדיין אין שום סימן חיים מירושלים. הקונסול היה מרגיעני כי "התשובה צריכה להגיע בכל יום", אך הכסף הלך ואזל והתוכנית השתבשה. הייתי צריך להיות באותה תקופה בצ'ילה. לכן החלטתי לנסות לחדור לארגנטינה, הגובלת באורוגוואי, בעזרת הדרכון הישן. ביקשתי את הקונסול לשלוח את התשובה שתגיע מירושלים ישירות לקונסוליה הישראלית בסנטיאגו דה צ'ילה, אליה אגיע כעבור שבועיים.

התנאי לקבלת ויזת תיירים לישראלים המעוניינים לבקר בארגנטינה דורש, פרט לדרכון, הצגת מכתב מן הקונסוליה הישראלית בארץ המוצא המעיד על מבקש האשרה שאכן הוא בעל הדרכון. הקונסול באורוגוואי סירב בתוקף לצייד אותי במכתב כזה או לספק כל שירות קונסולרי אחר, בשל "ההוראות מירושלים". האפשרות שנותרה לי: לקבל אשרת מעבר לארגנטינה לעשרה ימים בלבד.

ב-20 בדצמבר 1971 הופעתי בשגרירות הישראלית בסנטיאגו דה צ'ילה. הקונסול המקומי כבר "חיכה לי": אין עדיין תשובה מירושלים. הוא הסכים לשגר מברק נוסף לארץ, הפעם על חשבון הקונסוליה. היה לי ברור כי עצם השהיית התשובה היא מדיניות מכוונת של השלטונות כנגד ישראלים השוהים בחו"ל ו"משמיצים את המדינה". העניין אף הגיע לידיעת הציבור עקב הוויכוח שהתנהל בעיתונות הישראלית לפני כשלוש שנים, כאשר דובר על האפשרות לשלול או לסרב להאריך דרכונם של ישראלים כאלה, בתוכם אנשי "מצפן". אמנם בכל מקרה הידוע לי מן העבר הוארך בסופו של דבר תוקפו של הדרכון, תמיד לאחר ציפייה ממושכת, אך לקחתי בחשבון אפילו את הגרוע ביותר, כלומר: תשובה שלילית מירושלים. במקרה זה לפחות באפשרותי לנקוט בצעדים פוליטיים ומשפטיים.

במשך השבועיים הראשונים לשהותי בסנטיאגו דה צ'ילה "הפציץ" הקונסול הישראלי את משרד החוץ בשלושה מברקים. ב-2 לינואר 1972, קרוב לחודשיים מאז הגשת הבקשה המקורית במונטווידאו, אורוגוואי, הגיעה סוף סוף תשובת משרד החוץ מירושלים. המברק היה מונח על שולחן הקונסול. נאמר בו: "אושר דרכון לשנה אחת בלבד, אך אין לספק כל שירות קונסולרי אחר". פירוש הדבר, בין השאר, כי בידי שני דרכונים: הישן, בתוקף עד סוף 1973, והחדש בתוקף עד סוף 1972 (עבור שנת 1972 שילמתי למעשה פעמיים דמי אגרה!).

לו בזה נסתיים העניין, דיינו. אך הקונסול הישראלי בסנטיאגו הוסיף "טלאי צהוב" לדרכוני החדש (גם זה בהתאם להוראות משרד החוץ). בעמוד 7 של הדרכון, תחת הכותרת "הערות", מופיע: "אין להאריך תוקף הדרכון ללא אישור האגף לעלייה ומרשם משרד הפנים". ההערה מלווה בחותמת "שגרירות ישראל בסנטיאגו דה צ'ילה" בצירוף חתימה בכתב ידו של הקונסול.

אודה על האמת: אף פעם לא ייחסתי לעצמי חשיבות כה גדולה כפי שמייחסים לי השלטונות. ממה בעצם הם מפחדים? מה הסיבה לרגישות קיצונית זו לגבי השמעת דעות "מצפן" בחו"ל? איך זה שנווד ישראלי המטייל בטרמפים, עם תרמיל על הגב, מאיסטנבול בתורכיה לסנטיאגו דה צ'ילה, מסוגל בכלל לסכן את "שמה הטוב של המדינה"?

בהתחשב בעובדה שמאז תחילתה של הציונות היוותה דעת הקהל העולמית (כולל, כמובן, גם זו היהודית) אחד היסודות החשובים עליו נשענה הציונות (ואחר כך גם ישראל) בהצדקת פעולותיה – מדיניות משרד החוץ ברורה לחלוטין. עובדה זו גם מסבירה את המדיניות הלא עקבית והלא מסקנית של השלטונות כלפי אותם ישראלים "המשמיצים את המדינה" בחו"ל: מצד אחד להציק להם, להכביד עליהם, לשלול מהם שירות קונסולרי תקין; מצד שני חשש מפני שלילת אזרחותם או החרמת דרכוניהם. שכן צעד כזה יהווה בעצמו "השמצה אנטי ישראלית" ו"פגיעה בתדמיתה הדמוקרטית של המדינה".

אך די באמצעים אלה, עליהם סופר כאן, כדי לחזק את הטענה כי חשיפת אופיה האמיתי של ישראל בפני דעת הקהל העולמית היא בעלת משקל במאבק המהפכני למען חברה חדשה במזרח הערבי.

הפוסט הקודם:

הפוסט הבא: