המאמר המתפרסם להלן נכתב לפי הזמנתם של שני עיתונים: "אל-מונאדיל" (אותו מוציאים אוהדי האינטרנציונל הרביעי – הטרוצקיסטי – בביירות, לבנון) ו"קוואדרני דל מידיאו אוריינטי" (רבעון המזרח התיכון של ארתורו שווארץ, מילאנו, איטליה). בעיקרו נכתב המאמר לצורך פרסום בעולם הערבי, במסגרת ויכוח עם מגמות השוררות בשמאל הערבי. במונח "המזרח הערבי" או "המשרק" מציינים המחברים את האזור דובר הערבית ממזרח ללוב; אזור זה כולל את כל ארצות המשרק במובן ההיסטורי הישן של המלה, ומלבדן עוד את מצרים.
* * *
במאמר זה איננו מתכוונים לדון בשאלה הלאומית בכללותה, או לפתח את הנושא מיסודותיו הראשונים. נקודת המוצא הכללית שלנו היא העמדה המרכסיסטית-מהפכנית בשאלה הלאומית. יתר על כן, עוסקים אנו כאן בשאלה זאת רק במידה שהיא קשורה בפרובלמטיקה של המהפכה הערבית הסוציאליסטית; הנושא המעניין אותנו כאן הוא בעיקר משמעות השאלה הלאומית לגבי התנועה המהפכנית במשרק.
למעשה יש בו, במזרח הערבי, לא בעיה לאומית אחת, אלא בעיות לאומיות אחדות, השלובות זו בזו. ראשית, קיימת בעייתם הלאומית של הערבים עצמם, המהווים את רובה המכריע של אוכלוסיית האזור. מלבד זאת קיימות גם בעיותיהם הלאומיות של הלאומים הבלתי ערביים השונים השוכנים באזור.
האיחוד והמהפכה
נתחיל בניתוח הבעיה הלאומית של הרוב – האומה הערבית. חלק מבני אומה זאת נתונים עתה באופן ישיר לשליטה ולדיכוי בידי זרים: הערבים הפלשתינאים, החיים תחת הכיבוש הישראלי או הוגלו על ידי ישראל. לצד זה של הבעיה, אשר חשיבותו הפוליטית רבה מאוד, אם כי ישירות חל הוא על חלק קטן בלבד מן האומה הערבית – עוד נשוב להלן.
חוץ מן היוצא מן הכלל הנ"ל, הגיע המשרק לעצמאות מדינית – אבל בתנאים של בלקניזציה מרחיקת לכת. בעייתה הלאומית של האומה הערבית היא איפוא בראש ובראשונה בעיית האיחוד הלאומי.
האיחוד הלאומי נחוץ לא סתם מפני שלערביי המשרק יש היסטוריה משותפת. נחיצות האיחוד הלאומי נעוצה בראש ובראשונה בכך שפיצולו המדיני הנוכחי של המשרק מהווה מחסום עצום בפני פיתוח הכוחות היצרניים ומקל על האימפריאליזם לנצל את האזור ולשרור בו. אכן, המעצמות האימפריאליסטיות הן הן שגרמו לפיצול המזרח הערבי לטובתן הן. בכך התאפשרה חלוקת האזור בין המעצמות האימפריאליסטיות, שיכלו לשלוט על כל חלק בנפרד ולהשתמש בחלק אחד נגד משנהו.
אך מנקודת הראות של הפיתוח הכלכלי מהווה הפיצול הזה מכשול, כי החלקים השונים משלימים זה את זה, בהיות כל אחד מהם חסר את מה שיש בשפע בחלקים אחרים. האוצר הטבעי העיקרי באזור הוא הנפט. אך רוב הנפט מרוכז במדינות מפגרות זעירות ודלות אוכלוסין. (אף לוב, הנראית רחבת ידיים על המפה, היא לאמיתו של דבר ארץ קטנה; רוב שטחה ישימון שאינו ראוי למושב אדם, ואוכלוסייתה אינה עולה על מיליון וחצי). מדינות נפט אלה הן החלקים המפגרים ביותר באזור, ואין להן כלכלה ראויה לשמה חוץ מכלכלת הנפט. הכנסות הנפט העצומות מתחלקות בין האימפריאליזם לבין כנופייה שלטת קטנה, המבזבזת את חלקה על תפנוקי מותרות. מכל העושר האגדתי הזה אין כמעט אף פרוטה אחת מושקעת בבניית הכלכלה המקומית (גם מה שמשקיעים נסיכי הנפט, משקיעים הם במערב). בבוא הזמן שבו ינוצל עד תומו כל מלאי הנפט הטמון עתה באדמה, יישארו מדינות אלה ללא כל כלכלה יצרנית שהיא, ויהיו כנאות מדבר שמעיינותיהן חרבו. ומבחינת הכלכלה האזורית יירד לטמיון כל העושר שהופק בינתיים. מצד שני, נאלצות ארצות כמצרים וכסוריה לשקוע עד צוואר בחובות זרים כדי לפתח את כלכלתן – אירוניה מרה, לאור העובדה שהרווחים המופקים בשנה אחת מן הנפט היו מספיקים לממן שלושה מפעלים בהיקף בניית הסכר הגבוה באסואן. השלמה הדדית דומה קיימת גם במה שנוגע למציאת אדמת בור ראויה לעיבוד בארץ ערבייה אחת, בעוד שחברתה סובלת מעודף אוכלוסייה כפרית.
כל הגורמים הללו – ההיסטוריים, התרבותיים והכלכליים – משתקפים בעליל בתודעת ההמונים הערביים ברחבי האזור. שאיפת האיחוד הלאומי היא אחת התפישות המושרשות ביותר במוחות ההמונים האלה.
לא ייתכן איחוד לאומי ערבי ללא מאבק להפלת השליטה האימפריאליסטית באזור, שהיא סיבת הסיבות לבלקניזציה שלו. ואולם מאבק אנטי אימפריאליסטי פירושו יחד עם זאת מאבק גם נגד המעמדות השליטים בארצות ערב.
את עצמאותן הפוליטית השיגו ארצות ערב לא כתוצאת מהפכה עממית מנצחת, אלא כתוצאת היריבות בין המעצמות האימפריאליסטיות וכפשרה ביניהן לבין המעמדות השליטים המקומיים. בפשרה זאת השיגו המעמדות השליטים המקומיים את הוויתורים המרביים שיכלו לקבל מן האימפריאליזם. הושם קץ לשלטון הפוליטי הזר הישיר ובמקומו נוסד הסדר ניאו-קולוניאליסטי: ברית בין האימפריאליזם והמעמדות השליטים המקומיים, שהפכו בכך לשותפים זוטרים בניצול המוני העובדים באזור. שני הצדדים גם יחד רוצים בהמשך השותפות, כי שניהם פוחדים ממהפכה סוציאליסטית שתשים קץ לרווחיהם ולזכויות היתר שלהם. לפיכך מעוניינים האימפריאליזם ושותפיו הזוטרים באזור בהמשך הסטטוס-קוו ונכונים להגן עליו בשיניהם ובציפורניהם.
בינתיים, בעקבות פיצול המזרח הערבי, פיתחו המעמדות השליטים בכל ארץ וארץ אינטרסים כלכליים לוקליסטיים משלהם, המתחרים אלה באלה. יריבות כלכלית זאת הולידה סתירות וסכסוכים פוליטיים, אשר לובו עוד יותר על ידי האימפריאליזם.
סכסוכים כלכליים ופוליטיים אלה, והעובדה כי השגת האיחוד הלאומי מצריכה מאבק אנטי אימפריאליסטי וגיוס ההמונים, הביאו לכך שהמעמדות השליטים המקומיים לא רק שאינם מסוגלים להגשים את האיחוד הלאומי, אלא שאף מתנגדים הם אליו למעשה – אם כי משלמים הם לו מס שפתיים כדי להוליך את ההמונים שולל.
מכאן נובע כי הגשמת האיחוד הלאומי – שהיא הבעיה הלאומית הראשית של הערבים במשרק – לא תיתכן מבלי הפלת המעמדות השליטים דהיום, כלומר מבלי מהפכה סוציאליסטית.
באירופה היה פתרון השאלה הלאומית חלק בלתי נפרד מתפקידי המהפכה הבורגנית. בעולם השלישי הוכיחו המעמדות המקומיים בעלי הרכוש את אי יכולתם לבצע מהפכה בורגנית-דמוקרטית. לכן נשארו התפקידים ההיסטוריים, שלא בוצעו על ידי מהפכה כזאת, למעמד הפועלים לבצע אותם במהפכתו הסוציאליסטית. המהפכה העומדת על הפרק במזרח הערבי אינה יכולה להיות לאומית-דמוקרטית, אלא רק סוציאליסטית – בהנהגת מעמד הפועלים, הנשען על ברית עם האיכרות. או שתהיה מהפכה סוציאליסטית פרולטארית, או שלא תהיה מהפכה כלל.
מטבע התפקידים העומדים בפניה, יכולה מהפכה סוציאליסטית זאת להיות רק מהפכה של המשרק כולו. אין פירוש הדבר כי היא חייבת להתרחש בעת ובעונה אחת בכל חלקי האזור; אלא שגם אם תתחיל בחלק אחר חייבת היא להתנהל תחת דגל המהפכה הכל-ערבית, כי מטרתה המדינית המיידית תהיה הקמת משרק סוציאליסטי מאוחד. יתר על כן, מהפכה שתפרוץ בארץ ערבית אחת, תמשוך מיד התערבות של המעמדות השליטים באזור, בתמיכת האימפריאליזם (אין זאת תחזית תיאורטית גרידא; הנה למשל בחוזה ה"קונפדרציה" בין סוריה, מצרים ולוב יש סעיף מפורש המבטיח התערבות כזאת!). בתנאים כאלה יכולות להיות רק שתי תוצאות אפשריות – או מהפכה מנצחת באזור כולו, או הבסת המהפכה בכל מקום שבו תפרוץ לראשונה.
המהפכה במשרק היא אחת ובלתי ניתנת לחלוקה – לא לשלבים, ולא לארצות-ארצות. לא יכול להיות לה שלב מוקדם נפרד, לאומי-דמוקרטי; ואין ביכולתה לנצח בכל ארץ וארץ לחוד. תוצאתה המיידית חייבת להיות הקמת משרק סוציאליסטי מאוחד.
הערבים הפלשתינאים
הערבים הפלשתינאים מהווים את החלק היחיד מהאומה הערבית הנתון ישירות לשלטון זר. תנועת ההתנגדות הפלשתינאית המזוינת אשר התפתחה אחרי שנת 1967 ראתה את תפקידה כמוגבל לפלשתינה בלבד, כתנועת שחרור לאומי של הפלשתינאים לבדם. גם הקבוצות הפלשתינאיות השמאליות אשר צידדו ברעיון של מהפכה סוציאליסטית, דחו אותה לשלב שני נפרד.
בימים ההם ביקרנו מגמה זאת והצבענו על הסכנות הטמונות בה. במאמר שפירסמנו ב-14 ביוני 1969 בעיתון הלונדוני "בלק דווארף" (ותרגומו נתפרסם תחת הכותרת "המאבק הפלשתינאי והמהפכה במזרח התיכון" ב"מצפן", גיליון 50, אוגוסט 1969) כלולים הדברים הבאים: –
"…הן השיקול של מאזן הכוחות והן השיקול התיאורטי מוכיחים את אי האפשרות של פתרון הבעיה הפלשתינאית במסגרת פלשתינאית נפרדת.
"מהו מאזן הכוחות? העם הפלשתינאי ניצב במערכה כשממולו הציונות, הנתמכת על ידי האימפריאליזם; ובעורפו המשטרים הערביים והריאקציה הערבית, שגם היא נתמכת על ידי האימפריאליזם. יש להניח כי כל זמן שלאימפריאליזם אינטרס ממשי במזרח התיכון, הוא ימשיך לתמוך בציונות (המשמשת לו בת ברית טבעית) ולא יתן לה ליפול. הוא יגן עליה עד טיפת הנפט הערבי האחרונה. מצד שני, אי אפשר לחסל את ההשפעה והאינטרסים האימפריאליסטיים באזור, מבלי להפיל את שלטונם של אותם מעמדות בתוך העולם הערבי שהם שותפיו וסוכניו של הניצול האימפריאליסטי. המסקנה איננה שהעם הפלשתינאי צריך לחכות בשקט עד למיגור ההשפעה האימפריאליסטית באזור, אלא שמאבקו צריך לשמש גורם מגייס למען שחרור לאומי וסוציאלי במזרח התיכון כולו.
"…הנוסחה המצטמצמת לעניין הפלשתינאי בלבד, למרות המחלצות המהפכניות שבהן היא מתעטפת, אינה נובעת מגישה מהפכנית אלא מאורח מחשבה רפורמיסטי, המחפש פתרונות חלקיים, בתוך המסגרת של התנאים הקיימים באזור. באופן מעשי ניתנים פתרונות חלקיים למימוש רק על ידי פשרה עם האימפריאליזם והציונות".
ובאותו מאמר הסברנו מדוע מעודדות ממשלות ערב את הגישה הרווחת אצל האירגונים הפלשתינאים, המנתקת את המאבק הפלשתינאי מן המאבק המהפכני בעולם הערבי בכללותו: –
"עצם גיוס ההמונים בארצות ערב, אפילו סביב העניין הפלשתינאי בלבד, מעמיד בסכנה את המשטרים הקיימים. לכן מעוניינים משטרים אלה לבודד את המאבק הפלשתינאי ולהשאיר אותו לפלשתינאים לבדם. הממשלות הערביות – הן הריאקציוניות והן "המתקדמות" – מנסות להקנות יציבות למשטריהן על ידי תשלום כופר נפש של סיוע כספי לאירגונים הפלשתינאים. יתר על כן, באמצעות סיוע זה שואפות הממשלות לכוון את המאבק הפלשתינאי אל הדרך הפוליטית הנוחה להן ולהשתמש בו כקלף, כאמצעי פיקוח גרידא, להשגת פתרון פוליטי נוח להן.
"… ברור כי אם יצליחו ממשלות ערב להשיג את מבוקשן (למשל, באמצעות ארבע המעצמות) יהיו הן מוכנות להפקיר את הפלשתינאים לגורלם ואף להשתתף בפועל ממש בחיסול פוליטי ופיסי של התנועה הפלשתינאית. יש להניח כי המעצמות יעמדו על כך בתנאי לכל פתרון פוליטי".
והנה נתאמתו ניתוחנו ותחזיתנו על ידי המאורעות שאירעו מאז, ובייחוד על ידי ניתוץ כוחות הגרילה בירדן בידי המשטר ההאשמי, בעידודם של האימפריאליזם וישראל ובתמיכה שבשתיקה מצד שאר המשטרים הערביים (ספטמבר, 1970).
לא נוכל אלא לחזור שוב על המסקנה שהסקנו באותו מאמר: הבעיה הפלשתינאית תוכל לבוא על פתרונה רק במהפכה סוציאליסטית כל-ערבית, ובמסגרת מזרח ערבי סוציאליסטי מאוחד.
היהודים הישראלים
מלבד בעייתם הלאומית של הערבים עצמם, קיימת גם בעייתם של הציבורים הלאומיים הלא-ערביים השוכנים במשרק: הכורדים בעיראק, הדרום-סודאנים והיהודים-הישראלים. פתרון בעיה זאת גם הוא בין תפקידיה של המהפכה הסוציאליסטית הכל-ערבית העומדת על הפרק; ולפיכך יש לדון בבעיה בהקשר למזרח הערבי הסוציאליסטי המאוחד שאותו תקים המהפכה.
אשר לכורדים ולדרום-סודאנים – קיימת מידה רחבה של הסכמה בקרב השמאל הערבי כי תוענק להם, בתור לאומים מדוכאים, הזכות להגדרה עצמית. אך בנוגע ליהודי ישראל אין הסכמה כללית כזאת. הנימוקים עיקריים המועלים נגד הענקת זכות ההגדרה העצמית להם הם (1) שאינם מהווים אומה. ו-(2) שאף אם מהווים הם אומה, הרי זאת אומה מדכאת. לעתים מועלית גם הטענה, שבהענקת הזכות להגדרה עצמית ליהודים-הישראלים יש משום הסכמה לציונות והכרה במדינת ישראל.
הדעה כי אין יהודי ישראל בחזקת אומה, היא מיתוס שבעליו רואים אותו מהרהורי ליבם והוא מסתמך על אי ידיעת העובדות לאשורן.
לאמיתו של דבר, מתקיימים ביהודי ישראל כל הסימנים המקובלים של אומה.
ראשית, שוכנים הם במרוכז על שטח רצוף. אמנם, רכשו הם לעצמם שטח זה בעוולה, בתהליך התנחלות על חשבון עם אחר, אולם יש עוד אומות רבות אחרות אשר התפתחו בתור שכאלה על שטח שכבשו מזולתן. אפשר וצריך לגנות מעשי גזל כאלה; אולם לשיפוטים ערכיים אלה אין כל קשר לשאלה האובייקטיבית של הגדרת המושג "אומה".
שנית, יש להם לשון משותפת: העברית. אמנם נכון כי מאות שנים היתה הלשון העברית מתה, והיא הוקמה לתחייה באורח מלאכותי מתוך מניע פוליטי; אך התוצאה האובייקטיבית היא על כל פנים שיש ליהודים-הישראלים שפה משותפת, שבה הם משתמשים גם בספרות וגם בחיי יומיום. בשפה זאת פיתחו להם תרבות חדשה, מיוחדת ונבדלת מתרבויות העדות היהודיות השונות במזרח ובמערב.
שלישית, הציבור היהודי-ישראלי מהווה מבנה חברתי-כלכלי בפני עצמו, המתחלק חלוקה מעמדית כחברות קפיטליסטיות אחרות. היותה של כלכלת ישראל תלויה תלות מכרעת בסובסידיה מצד האימפריאליזם אין בה לשנות את העובדה שקיימת מערכת חברתית-כלכלית ישראלית והיא מהווה ישות ממשית בפני עצמה.
ולבסוף, תרמה הצטרפות כל הגורמים הנ"ל להיווצרות תודעה לאומית ישראלית. אמנם, נכון כי האידיאולוגיה הציונית סייעה ביצירת תודעה זאת, בכך שעודדה באופן מלאכותי "תודעה לאומית יהודית" סינתטית, שהיתה אמורה להיות לא רק נחלתם של יהודי ישראל, אלא של כל יהודי העולם. האמצעים שבהם נקטה הציונות הכילו בחובם סתירה: היא החייתה את הלשון העברית כדי לפתח את הזיקה בין הקהילות היהודיות השונות לבין עצמן, וביניהן לבין ההיסטוריה העתיקה שלהן; אולם מאחר שתחייה זאת הצליחה רק בפלשתינה, הרי שהתוצאה הממשית היתה ניתוק הקשרים התרבותיים בין יהודי ישראל לבין העדות היהודיות בארצות מוצאם השונות. בדומה לכך, בכדי לעודד הגירת היהודים לארץ, נאבקה הציונות נגד תרבותן וצביונן הרוחני של קהילות התפוצה ("שלילת הגלות"); ובכך סייעה ליצירת תרבות וצביון רוחני ישראליים נבדלים. אך בהיות מטרת הציונות "קיבוץ גלויות", איסוף כל היהודים לישראל, ומכיוון שהיא נזקקת לעזרה החומרית והמוסרית של יהדות העולם, הרי שהציונות משתדלת בכל יכולתה להיאבק נגד הלך רוח בדלני זה אצל יהודי ישראל ולחזק בהם את תחושת הזהות עם יהודי העולם. ובכן, בלחצה של הציונות מצד אחד, ובהשפעת תנאיהם החומריים הממשיים מצד שני, נתונים יהודי ישראל בסכסוך פסיכולוגי פנימי בין "תודעה לאומית כל יהודית" ציונית, לבין תודעה לאומית ישראלית. לכשתובס הציונות לא יישארו יהודי ישראל נטולי תודעה לאומית כלשהי; בעוד "תודעתם הלאומית הכל-יהודית" הסינתטית תהיה נוטה ללכת ולהיעלם, הרי שתודעתם הלאומית הישראלית הנבדלת תהיה נוטה דווקא להתחזק.
יש הטוענים כי אין היהודים-הישראלים יכולים להיות בגדר אומה, מפני שקיים זרם מתמיד של הגירה יהודית ארצה. כך שבכל רגע נתון מהווים העולם החדשים חלק ניכר מהאוכלוסייה, והרי לעולים אלה שפות ותרבויות אחרות משלהם. אולם בכך אין יהודי ישראל נבדלים מכל אומה אחרת שנתהוותה בתהליך של הגירת מתיישבים מבחוץ. אצל כל האומות הללו, מהרגע שנתגבש אופיים הלאומי של המתיישבים הוותיקים, הרי שהמהגרים החדשים נטמעים בהם עד מהרה. גם בארצות הברית, למשל, לא היה צורך שתיפסק ההגירה ההמונית בטרם תתהווה האומה האמריקאית.
אשר לנימוק (2), הרי שבאמת מגוחך לדבר על מתן זכות הגדרה עצמית לאומה מדכאת. לאומה מדכאת אין כל צורך שיעניקו לה זכות כזאת: הלא כבר נטלה לעצמה את הזכות, ועוד היא שוללת אותה מאחרים! ברור כי הזכות להגדרה עצמית היא בעלת משמעות רק לגבי אומה שזכות זאת נשללת ממנה או שיש סכנה שתישלל ממנה.
עתה מהווים יהודי ישראל אומה מדכאת, וזאת בגלל תנאים מסוימים: שליטת הציונות, קשריה עם האימפריאליזם, התפקיד התוקפני והקולוניזטורי שהיא ממלאת במזרח הערבי. אולם הננו דנים כאן לא במתן זכות הגדרה עצמית ליהודי ישראל עתה, בהקשר הדברים הקיים בהווה; אלא דנים אנו במה שצריכה לכלול הפרוגראמה של המהפכה הסוציאליסטית הערבית.
מהפכה סוציאליסטית ערבית מנצחת פירושה ממילא הפלת הציונות וכל מבנה המדינה הציונית, וחיסול ההשפעה האימפריאליסטית במשרק. בתנאים כאלה שוב לא יוכלו יהודי ישראל להוות אומה מדכאת; הם יהיו מיעוט לאומי קטן במזרח הערבי. השאלה שמעוררים אנו כאן, ואותה חייבים לעורר כל המהפכנים באזור, היא: כיצד יש לנהוג כלפי מיעוט לאומי זה.
יש רק שלוש אפשרויות: לגרשם מן הארץ, לספח אותם בכוח, או, לבסוף, להעניק להם את הזכות להגדרה עצמית.
כסוציאליסטים מתנגדים אנו לחלוטין לאפשרות הראשונה והשנייה. נשארת איפוא רק האפשרות השלישית: הגדרה עצמית. שלילת זכות זאת מהם פירושה להוריד אותם למעמד של אומה מדוכאת; והרי מדינה פועלית אינה מתיישבת עם דיכוי מיעוטים לאומיים.
יש להדגיש כי היות האומה מדוכאת או מדכאת אינו דבר הטבוע בה אחת ולתמיד, אלא משתנה עם התנאים. בכך שקבוצת אנשים היא מדוכאת עתה אין כל ערובה שלא תהפוך בעתיד למדכאת. הנה היהודים היו מדוכאים, אך אלה מהם שהיגרו לישראל הפכו לחלק מהדיכוי הציוני. כך גם הערבים, שהם עתה מדוכאים, יהפכו למדכאים אם ישללו מיהודי ישראל את הזכות להגדרה עצמית.
היפרדות והשתלבות
יש להבהיר בכל לשון של הבהרה כי הגדרה עצמית אין פירושה באופן אוטומטי היפרדות. פירושה הוא שההכרעה אם להיפרד או להישאר במסגרת אותה מדינה היא בידי אומת המיעוט, ואינה נכפית עליה על ידי אומת הרוב.
באשר למקרה הספציפי הנדון – יהודי ישראל – אין אנו ממליצים על קיום מדינה יהודית נפרדת מן האיחוד הערבי הסוציאליסטי. מדינה נפרדת כזאת לא תהיה לאמיתו של דבר בעלת כושר קיום כלכלי, צבאי ופוליטי. אם התקיימה ישראל עד כה – הרי זאת רק הודות לתמיכת האימפריאליזם. אולם, בהשתחררם מן הציונות ומן האימפריאליזם, לא תהיה בידי יהודי ישראל דרך שיש בה ממש, אלא להשתלב (תוך שמירה על מידה מסוימת של אוטונומיה) באיחוד הסוציאליסטי של המשרק. לדעתנו, יהיו הסיכויים להשתלבות מוצלחת רבים יותר במידה ניכרת, אם ההכרעה בנדון תינתן בידי יהודי ישראל עצמם; ולהיפך, אם תישלל מהם הזכות להגדרה עצמית, הרי שבכך תחוזק נטייתם להתבדל, ותיווצר בעיה של מיעוט לאומי מדוכא הנאבק להיפרדות.
התפקיד להיאבק בעד השתלבות הוא תפקידם של המהפכנים בקרב המיעוט הלאומי. מצד שני אל-להם למהפכנים הנמנים עם הרוב הלאומי לכפות את ההכרעה על המיעוט.
עמדתנו אינה מופשטת; היא אינה מתייחסת לבעיה הלאומית בפני עצמה, אלא נקבעת היא לגמרי על ידי תפישתנו בדבר הסטרטגיה של המהפכה הסוציאליסטית במזרח הערבי. הכללת הזכות להגדרתם העצמית של יהודי ישראל בפרוגראמה של המהפכה תקל את מהלכה של המהפכה הזאת: כי בכך תוצג בפני ההמונים הישראליים אלטרנטיבה לציונות, ועל ידי זה ירבו הסיכויים למשוך חלק מהמונים אלה לצד המהפכה. אמנם אין להוציא מכלל אפשרות שתנצח המהפכה הסוציאליסטית במשרק גם ללא תמיכה כלשהי מצד איזשהו חלק מההמונים הישראליים. אולם ודאי שללא תמיכה כזאת תהיה דרך המהפכה קשה הרבה יותר וכרוכה בקורבנות רבים יותר. אם תישלל מהם זכות ההגדרה העצמית, יידחפו יהודי ישראל לצד הקונטר-מהפכה ויילחמו עד הסוף המר, מפני שלא יראו כל ברירה, כל אלטרנטיבה מתקבלת על הדעת לציונות.
אך האם הענקת זכות ההגדרה העצמית ליהודים הישראלים פירושה השלמה עם הציונות והכרה במדינת ישראל? לאמיתו של דבר, נכון ההיפך מזה: זכות כזאת יכולה להיות מוענקת, יכולה להיות בעלת משמעות, רק לכשיופלו הציונות והמדינה הישראלית דהיום.
ומה בדבר הגבולות שבתוכם יורשו יהודי ישראל להשתמש בזכותם להגדרה עצמית? והאם אין זכות זאת סותרת את זכויות הפליטים הערבים הפלשתינאים? התשובות על שתי שאלות אלה כרוכות זו בזו. כמובן, זכותם של יהודי ישראל להגדרה עצמית אל לה לפגוע בזכות הערבים הפלשתינאים לשוב לארצם ולקבל בה שיקום. אולם אחרי החזרתם ושיקומם, יהיה עדיין שטח רצוף שרוב רובם של תושביו יהיו יהודים-ישראלים. על שטח זה תחול זכותם להגדרה עצמית. הזכות להגדרה עצמית אינה קשורה איפוא בגבולותיה של מדינת ישראל, או בכל קו אחר שאפשר לצייר ברגע זה על המפה.
