חמש שנים חלפו מאז מלחמת יוני 1967, מלחמה שהביאה לכיבוש שטחים ערביים ולהגלייתם של המוני פלסטינאים, ביניהם פליטים רבים מ-1948. שוב הוכח, כי לא ניתן לדכא את תנועת השחרור הלאומית הערבית, כי לא ניתן לבטל את קיומו של העם הערבי הפלסטינאי. יתר על כן: התנועה לשחרור לאומי התרחבה והתעמקה ואילו העם הערבי הפלסטינאי נטל את גורלו בידיו והתמיכה בזכויותיו ובמאבקו נגד הדיכוי והכיבוש גברה. אף על פי כן ממשיכים השלטונות להתכחש לזכותו של העם הערבי הפלסטינאי להגדרה עצמית, והם מייצבים ומחזקים את עול הכיבוש.
מדיניות זו של השלטונות מסכלת כל אפשרות להשגת שלום אמת באזור, והיא כרוכה בהרס בתים, הפקעת אדמות, הגליית תושבים ועונשים קולקטיביים. כמו כן נמשכת ההתנחלות בשטחים הכבושים, במטרה ליצור עובדות מוגמרות. כל הצעדים הללו חושפים לעין כל את מדיניות ההתפשטות של ישראל ואת כוונתה למחוק ולבטל בכלל את קיומו וזכויותיו של העם הערבי הפלסטינאי. מדיניות זו וכל הצעדים הנלווים אליה מהווים הפרה חמורה של החוק הבינלאומי ומנוגדים לזכויות האנושיות היסודיות.
זכותו של כל עם לממש את קיומו הלאומי והפוליטי על אדמתו ובמולדתו ואין לשום כוח בעולם הצדקה לשלול ולבטל זכויות אלה.
הכיבוש מוליד קשיים כלכליים ופוליטיים הבאים לכלל ביטוי בתחומים שונים במדינה. הוצאות הכיבוש ההולכות וגדלות גורמות לעלייה במחירים, להגדלת המסים ולהורדת רמת החיים של מרבית התושבים, בעיקר בני המעמדות העמלים. תהליך זה מתבצע בד בבד עם הגבלת חופש הביטוי והאירגון ודיכוים של בעלי דעות ועמדות הנוגדות את מדיניות השלטונות, במיוחד בקרב הציבור הערבי.
אנו עדים לשימוש הולך וגובר בתקנות לשעת חירום נגד אזרחים ערבים, בצורת הגבלות תנועה, ריתוקים למקום המגורים, מעצרים ושימוש מתמיד בלחץ ואיומים. שלטונות הכיבוש מנהלים מדיניות של הגבלות פוליטיות, לחץ כלכלי ואפליה תרבותית, המיועדים ליצירת מצב של הגירה ערבית המונית מן הארץ.
אנו תובעים:
- נסיגה מיידית מכל השטחים הכבושים!
- הכרה בזכותו של העם הערבי הפלסטינאי להגדרה עצמית!
ירושלים – יוני 1972
