כוכבי שמש הובא בתחילת השנה לבית-משפט השלום בירושלים, כחשוד ב"פשע": הוצאה ועריכת עיתון ללא רשיון. העיתון הוצא אמנם לפני כשנתיים, אולם התביעה דאגה להביאו למשפט עתה, כנקמה על "פשעים" אחרים שלו, חמורים יותר. כי כוכבי הוא אחד מפעילי "הפנתרים השחורים" בירושלים. בשעת משפטו התברר לו, כי לפי החוק הקיים לעולם לא יעלה בידו לזכות ברשיון לעיתון. כי רשיון לעריכת עיתון בישראל ניתן רק בתנאי שלאדם יש תעודת בגרות, או שיש לו ניסיון של שנים בכתיבה עיתונאית. אמר כוכבי לשופט: "אם אתם מחוקקים חוק כזה, חייבים אתם לתת לכל אדם אפשרות ללמוד כדי לרכוש תעודת בגרות!" השופט לא ענה. וכי מה יכול לענות שופט בישראל?
הקוראים ישימו לב לעובדה שהוארה במשפטו של כוכבי: המנוצלים, המקופחים והמופלים, שאינם זוכים לאותו חינוך בו זוכים המנצלים, המקפחים והמפלים, אינם רשאים לפי החוק להביע דעתם בכתב בעצמם. הם נזקקים לאישורו של השלטון, לחסדו של בעל השררה, להסכמתו של אותו כוח חברתי שעליו הם קוראים תגר. זוהי דמוקרטיה בורגנית ללא כחל ושרק.
המערכת פנתה אל כוכבי, כדי שידווח על מאסרו. כוכבי, החולק עלינו בשאלות יסודיות, הסכים. להלן כתבתו, כלשונה. את הכותרת נתנו אנו.
במסגרת ציטטנו מתוך מאמרה של רוזה לוכסמבורג, "חובת כבוד", שהתפרסם ב"רוטה פאנה" (הדגל האדום), ב-18 בנובמבר 1918. הוא נכתב כחודשיים לפני שרוזה לוכסמבורג וקרל ליבקנכט נרצחו על-ידי קלגסי הריאקציה הגרמנית בחיפוי שותפיהם ה"סוציאליסטים", זמן קצר לאחר ששוחררה מן הכלא.
* * *
תחילת הסיפור – ב-5 לינואר.
שופט בית-משפט השלום, ד"ר ביין, גזר עלי 350 לירות קנס או שלושה שבועות מאסר, באשמת הוצאת עיתון ללא רשיון. הוא דחה את ביצוע גזר-הדין לחודש ימים. מיד החלטתי שלא לשלם את הקנס.
היו לכך שתי סיבות. הראשונה: לא רציתי להעשיר את קופת האוצר, בפרט לנוכח העובדה שכספי האוצר מוזרמים לכיוונים המנוגדים לרוחי ולהשקפותי. בהיותי מתנגד למדיניות זו, ראיתי זאת מחובתי לא לתת יד לאוצר ולמדיניותו הכלכלית הנפשעת. הסיבה השניה חשובה לא פחות: בפגישות עם צעירים רבים שמעתי הרבה על המצב בבתי-הסוהר בישראל. כל סיפור הייתי פוטר בחיוך, מתוך הערכה לדמיונם העשיר של המספרים. תמיד חשבתי שמידת ההגזמה שלהם עברה מזמן את הטעם הטוב, אך לא יכול הייתי להכחיש את סיפוריהם, או לאמתם, פשוט מתוך חוסר ניסיון. למרות הכל קיוויתי בתוך לבי, כי סיפורי הכלא אינם נכונים. וזאת בגלל החינוך שקיבלתי כי "אצל יהודים, במדינה יהודית, לא ייתכנו דברים כאלה".
לכן, כשנפלה לידי "הזדמנות" לבדוק את המצב בבתי-הסוהר לא רציתי להחמיצה.
החל מה-5 לפברואר "חיכיתי" למשטרה, שתבוא לעצור אותי. הכנתי לעצמי לבנים ומגבות, כלי רחצה וספרי לימוד באנגלית, כדי לקחתם עמי לכלא. חיכיתי והמשטרה לא הגיעה. עבר עוד יום – והמשטרה איננה. בבוקר של ה-7 לחודש החלטתי ללכת בעצמי ולהזמין את ביצוע גזר-הדין. כשיצאתי מן הבית – גיליתי כי ירושלים מושלגת. המחזה המרהיב של עיר מכוסה במעטה לבן שיכנע אותי לדחות את התוכנית ביום.
ב-8 לפברואר הגעתי סוף-סוף לבית-המשפט ודרשתי את פקודת המעצר שלי. הפקידים הסתכלו עלי כאילו נפלתי מהירח. הם ניסו לשכנע אותי לשלם את הקנס, ואני בשלי: "אני לא רוצה לשלם; אינני רוצה שעוד אנשים כמו פרידמן (מהנפט) ושובינסקי (מהמכוניות) יהנו מכספי". פקיד בית-המשפט רשם את הפקודה, החתים אותה אצל שופט והזמין שוטר שיוביל אותי אל בית-המעצר. שם עברתי את סידורי הרישום והוכנסתי לאחד התאים, ללינת לילה. בבוקר הגיעה ניידת משטרה שהובילה אותי, עם עוד אסירים, ל"חלוקה" בבתי-הסוהר השונים. אותי שלחו לכלא "מעשיהו".
כלא זה, הקרוי "מחנה מעשיהו", נחשב לכלא "המודרני והטוב" במדינת ישראל. בתחילה הייתי מאוכזב, כי את סיפורי הזוועה על בתי-הסוהר שמעתי ממשוחררי כלא דאמון (על הכרמל), כלא רמלה וכלא שאטה (בעמק בית-שאן); חשבתי שלא אוכל לאמת את הסיפורים, כי "מעשיהו" נחשב ל"בית-הבראה" לעבריינים. אומר כבר עתה: אם "מעשיהו" זה "בית-הבראה", אז אוי ואבוי למדינת היהודים.
רבים יטענו כי "סוף-סוף זה בית-סוהר" וכי "מה חשבת? שישלחו עבריינים לבית-הבראה?" כאשר אני שומע דברים כאלה, לא ברור לי בכלל למה מיועד בית-סוהר. הייתי רוצה שבית-סוהר יהיה מקום להחזרתם של עבריינים למוטב; בקיצור: מקום לחינוך עבריינים. מעשיהו אינו מקום חינוכי! להיפך! ואל תשכחו, כי מדובר בבית-הסוהר המודרני ביותר של מדינת ישראל. ואם תגידו שהכלא מיועד להרחקת עבריינים מהחברה – תהיו חייבים גם לומר שאין מקום להתעללות בהם. אם כבר מרחיקים אנשים מן החברה, צריך לפחות לתת להם תנאים אנושיים בזמן המאסר.
כאשר הוכנסתי לכלא הוכנס עמי אדם בשם בן-עטר, שהגיע מקיסריה. התפתחה שיחה, התעניינתי בסיבת מאסרו. הוא נידון לשלושה חודשי מאסר בעוון "התפרעות" בלשכת הסעד. בן-עטר זה הוא אב לשמונה ילדים! משפחת בן-עטר גרה בדירה של חדר וחצי! הוא דרש דירה אנושית בתנאים שיוכל לעמוד בהם. באמת, פושע מסוכן (אגב, פגשתי בכלא עוד חמישה אנשים שנידונו על מקרים דומים). במשך תקופה ארוכה דחו אותו בלך ושוב, עד לאותו יום שבו נמאסה עליו הסחבת.
הועברתי ל"מעשיהו" ב', לתא מס' 9. בתא 16 מיטות מסודרות בשתי קומות, מה שנקרא שיכון דו-קומתי. המזרנים קשים והרבה אסירים סובלים כאבי גב בגללם. בפינת החדר נמצאים השירותים וריח צחנה ממלא את התא בקביעות. דלת התא עשויה מסורגים ורוח חזקה חודרת דרכם פנימה.
למחרת בואי התברר לי כי בגלל הקור העז סובלים רוב האסירים מהצטננות חריפה. כל מי שנזקק לרופא הוצא מתאו והועמד בחצר שעה ארוכה, כשהוא מחכה לבוא הרופא. להמתין לרופא בקור חזק בחוץ, כשסובלים כבר מהצטננות, איננו מן הדברים הנעימים, אפילו למי שרק צופה בכך. וכשהגיע סוף-סוף הרופא הוא פנה קודם כל לבדוק את האסירים החדשים, תוך התעלמות מהחולים. בין החדשים הייתי גם אני ועברתי בדיקה שגרתית שרובה בנויה משאלות כמו "האם חלית פעם במחלה"… ואם… ואם". כשגמר הרופא לבדוק את החדשים פנה לבדוק את מצב החולים. התרופה לכולם: אסיאלגן וללכת לעבודה. כל אסיר חייב לעבוד, ואין זה משנה אם הוא בריא או חולה. מי שמסרב נשלח לתא בידוד. הודיעו לי כי למחרת "נסדר אותך בסידור עבודה".
הגיעה שעת הצהריים. "הפועלים" חזרו מהעבודה והוכנסו לתאים למסדר ספירת-אסירים. עם סיום המסדר החלה ארוחת הצהריים, והשעה כבר 3 אחר הצהריים. על טיב האוכל, בקצרה: הוא מתאים יותר לבהמות מאשר לבני-אדם. הטבחים הם אסירים שכל קשר בינם לבין מטבח הוא מקרי בהחלט. האוכל מלא לכלוך ושערות וכו'. הלחם השחור יבש (מאוחר יותר הוברר לי כי אין אספקת לחם יומית – עובר יותר משבוע עד שמגיע משלוח חדש של לחם). רוב האוכל מורכב מכרובית וגזר שמגדלים בחלקה החקלאית של בית-הסוהר. ה"בשר" המוגש בצורת קציצות חרוכות מורכב מסויה ולכלוך. כל האוכל הוא ערבוביה מלוכלכת אחת.
בשלושה השבועות שלי לא נתנו לי אפשרות לעשות מקלחת. רק בשלב מאוחר יותר נותנים להתקלח, וגם אז המקלחת היא במים קרים. אין מים חמים בחורף.
למחרת התייצבתי בפני קצין עבודות והוא קבע: "עליו לעבוד בדפוס!" נלקחתי מיד לעבודה וקיבלתי עבודת-דפוס מאוד נוחה: להרכיב רצועות לכובעי-מגן של המשטרה, כובעים המשמשים את השוטרים בזמן הפגנות. לזה הם קוראים "עבודת דפוס". שאלתי את "המדריך" עמר לקשר בין הקסדות לדפוס ונעניתי: "זה מה ששולחים לנו לעבודה". הדפוס שוכן בקירבת המחנה ומועסקים בו כ-25 אסירים. זהו אוסף מגוון ומעניין של בעיות אנושיות. רוב עובדי הדפוס בזמן מאסרי היו אסירים בגלל חוב מזונות. היה, למשל, אסיר אחד – "המיליונר המדומה" – שבית-המשפט קבע לו סכום ענק לתשלום. כרגע הוא יושב לפי שתי פקודות מאסר "רק" בגלל 1,800 ל"י. ולפי חשבונו, בקצב כזה, יצטרך לשבת כ-15 שנה בקירוב.
בשעה 10 לפני הצהריים יש הפסקת עבודה. כולם אוכלים סנדוויצ'ים שהכינו ב-6:30 בבוקר, משאריות ארוחת הבוקר. ומהי ארוחת הבוקר? ביצה קשה, קצת ריבה, חתיכת מרגרינה וכוס תה. וזה מיועד לשתי ארוחות – עד ל-3 אחר הצהריים, היא שעת ארוחת הצהריים.
ההתנהגות כלפי אסיר הופגנה לעיני זמן קצר לאחר שהגעתי. אסיר בשם משה נשלח לבידוד. מה היה פשעו? הוא נחשד ב"ניסיון בריחה". בשעת האוכל הבחינו הסוהרים כי הטיח בתאו מגורד. יחד עם אחרים, ראיתי את התא: מן הקיר הפונה אל החצר גורד טיח וכף אוכל היתה זרוקה על הרצפה. אדם זקוק לחודשים רבים של גירוד כדי לפרוץ קיר בדרך כזו. ואפילו הצליח, הרי שמן הקיר הוא יוצא אל חצר בית המאסר. העיקר, שמו לאסיר את מזרנו על כתפו כדי להובילו לבידוד. הוא לווה על-ידי שני סוהרים בפיקוח סמל תורן מזרחי. בדרך אמר לסמל כי הוא לא גירד את הקיר. הסמל לא ענה, ותחת זאת החל להכותו כשהוא נעזר בצרור המפתחות שבידו. האסיר התפתל וצעק ואז הטיח בפניו הסמל: "דווקא במשמרת שלי היית צריך לעשות את זה?!"
משה נשאר בצינוק בלילה. מאז לא ראיתיו. מאסיר אחר, שביקר לרגל שחרורו אצל הפסיכיאטר באגף מיוחד של כלא רמלה, קיבלתי ממנו ד"ש. הוא ראה את משה מסומם מזריקות ההרגעה שקיבל מהרופאים ודיבר אל חברו כאילו מתוך חלום.
כפנתר שחור זכיתי לאהדה רבה בקרב רוב האסירים, יהודים וערבים גם יחד. האסירים היהודים דאגו להעלות את המוראל ודאגו לבידור שלי. האסירים הערבים התעניינו בפנתרים השחורים ורצו לדעת אם גם ערבים נמצאים באירגון. כיבדו אותי בסיגריות בשפע וחלקו עמי פירות ושוקולד שהיו מקבלים מבני משפחה בזמן ביקורים.
מעניין לציין את הרכב האוכלוסייה בכלא: השפה הערבית היא השפה המדוברת ביותר בכלא; הערבים והספרדים דוברי-ערבית מהווים את הרוב המוחלט בקרב האסירים. פגשתי מלבדם רק שלושה יהודים יוצאי מזרח-אירופה. בקרב האסירים היהודים הרוב שייך למרוקאים ולעיראקים.
הזמן עבר, שלושת השבועות הסתיימו.
עזבתי את בית-הסוהר. נפרדתי מחבר ירושלמי, חיים כגן, שהפנתרים והסטודנטים בירושלים מכירים אותו יותר כ"חיים הדתי". הוא נידון לשלושה חודשי מאסר בעוון השלכת ביצה לעברו של הח"כ פרוש, כמחאה על מדיניות הסעד של העירייה וההסתה שניהל נגד הפנתרים.
לסיום אומר כי להבא, כשיספרו לי על בתי-כלא בארץ – אאמין לכל סיפור, אפילו יישמע תחילה כדמיוני. במדינת היהודים הכל אפשרי! בכלל, העניין של "אחווה יהודית", "עם סגולה" ו"כולנו אחים" וכו', מתחיל להתערער אצלי.