"ועידת בולוניה" – או בשמה הרשמי "הוועידה הבינלאומית למען השלום והצדק במזרח-התיכון" – אמורה להתקיים בסתיו השנה. בינתיים התקיים כנס מכין ברומא, בתחילת מארס, בהשתתפות משלחת ישראלית "מגוונת": אמיל חביבי ועוזי בורשטיין מרק"ח, אורי אבנרי מ"העולם הזה", זאב שדה מ"ברית השמאל הציוני-סוציאליסטי", וכן נתן ילין-מור, ויקטור ציגלמן, עמוס קינן ואמנון קפליוק מן "התנועה לביטחון ולשלום".

‏בכנס ההכנה השתתפו נציגים סובייטיים ונציגי "האיחוד הסוציאליסטי הערבי" (מפלגת השלטון במצרים), וכן רבים אחרים – כולם חסידים מובהקים של החלטת מועצת-הביטחון המפורסמת מנובמבר 1967.

‏עמדתנו ברורה וידועה: אנו שוללים את כל נוסחאות ה"שלום" המיוסדות על קיומו, ייצובו וחיזוקו של הסטטוס-קוו בין המשטר הציוני ובין המשטרים הקיימים בעולם הערבי. אנו סבורים כי "שלום" ממין זה מיוסד על המשך השליטה האימפריאליסטית באזור, והוא נתמך ונסמך על הסדרים בין המעצמות הגדולות (בעיקר ארצות-הברית וברית-המועצות) לחלוקת אזורי-השפעה ביניהן. לא רק ש"שלום" ממין זה מנוגד לאינטרס עמי האזור בכללותם, אלא שהוא גם מיועד להנציח את עובדת נישולו ודיכויו של העם הערבי הפלשתינאי. על עמדתנו זו חזרנו והצהרנו בהזדמנויות רבות, וכמובן שלא רק בהקשר לוועידת בולוניה. לעמדה זו שותפים גם כל יתר האירגונים המהפכניים בארץ.

‏סבורים אנו – ואף זוהי עמדה ידועה ומוכרת – כי את בעיית המזרח התיכון ניתן לפתור רק בדרך מהפכנית; דרך מיגור המשטרים הקיימים; דרך מאבק שיביס את הציונות, את הריאקציה הערבית ואת האימפריאליזם. דרך זו מגלמת בתוכה לא רק "תרומה מקומית", "אזורית", למען ניצחון המהפכה הסוציאליסטית בקנה מידה עולמי – אלא גם את האפשרות היחידה לפתור את בעיית המזרח התיכון. ובאומרנו "בעיית המזרח התיכון" אנו מתכוונים לכל מרכיביה. בין השאר: לפתרון השאלה הפלשתינאית, להשגת אחדות העולם הערבי ולהבטחת עתידם של יהודי ישראל.

‏באחת: הרוצה בשלום ובצדק (אם מותר לשאול לרגע ביטויים מאוצר המילים של מארגני ועידת בולוניה) – יקדיש עצמו לעניין המהפכה הסוציאליסטית. והשואף לכך, מקומו לא יכירנו בבולוניה, שם נועדים נציגים גלויים ומוסווים של ממשלות האזור, סוכנים מדעת או שלא מדעת של האימפריאליזם האמריקאי וצמרת השלטון בברית-המועצות.

 *   *   *

‏לא נרחיב עתה את הדיבור על הדרך בה הורכבה "הנציגות הישראלית" לכנס ההכנה ברומא; על הפוליטיקה שנעשתה לשם כך במחשכים; על מו"מים סודיים ועל אינטריגות אישיות. הדבר לא מפתיע כשמדובר בפוליטיקאים העוסקים ב"פוליטיקה-לשמה", חסרי עקרונות וקרייריסטים דוגמת אורי אבנרי. הדבר אומר דרשני כשהמדובר בפקידי רק"ח, דוגמת מזכיר מחוז תל אביב עוזי בורשטיין, שעליו הטילה מפלגתו את עבודת ההכנה הקשורה בבולוניה. הדבר אומר דרשני, מפני שנוהגיו ונהליו של אחד בורשטיין קשורים ברעיונות, במבנה ובדרכי הפעולה של רק"ח. (כאן רק נעיר, כי מכתבו של הקומוניסט הוותיק יעקב חן, שנשלח לביטאון רק"ח, נפסל לפרסום ומתפרסם בגיליון זה של "מצפן", מטיל קצת אור על צורת עבודתם של פקידי המפלגה הקומוניסטית, אפילו שהוא דן בשאלה אחרת).

‏אולם כדאי לציין, כי מכנס ההכנה נעדרו כליל נציגים פלשתינאים איזשהם. והרי ועידת בולוניה אמורה לטפל גם בשאלה הפלשתינאית?! ולא כנושא צדדי, אלא ב"מימושן המלא של הזכויות החוקיות של העם הערבי הפלשתינאי". יוזמי ומארגני הוועידה התנגדו מראש לשתף בה אירגונים מהפכניים מן העולם הערבי ומישראל. בכך רק הפגינו נאמנות לעקרונותיהם הם. אולם בנציגים פלשתינאים לא-מהפכניים הם חפצו גם רצו. אך כאן נערמו קשיים על דרכם. קוויזלינגים היו מקלקלים את ההצגה ואילו אירגוני ההתנגדות הפלשתינאים, אפילו השקפותיהם לא-מהפכניות, הרי מתנגדים לפתרונות מסוג החלטת מועצת-הביטחון או תוכנית רוג'רס.

‏מספר על כך אבנרי ב"העולם הזה" (מס' 1801, 8.3.72‏): "בעיה מיוחדת היוו הפלסטינים. כידוע, אין הפדאיון מקבלים את החלטת מועצת-הביטחון ובכלל את רעיון ההסדר בדרכי שלום, לפחות להלכה. הם הודיעו שהם ישמיעו את דברם בוועידת בולוניה, אך לא ישתתפו בייזומה ובהכנותיה".

‏*   *   *

במקום אחר באותו גיליון מדווח אבנרי על עמדתם של אנשי מפ"ם: "הם התרוצצו ברומא במשך שבועות, והפעילו את כל הלחצים האפשריים כדי להשיג הזמנה. רק אחרי שנוכחו לדעת שאין הדבר אפשרי בשלב זה, יצאו בהתקפת-מחץ על פגישת רומא ועל ועידת בולוניה".

‏"לשם מה?" שואל אבנרי, "האם רוגז אישי, מובן כשלעצמו, צריך לערפל את השיקול המדיני? האם אין הם יכולים להשלים עם חלוקת עבודה טבעית, שהיא חיונית בשלב זה, בין הפועלים בתוך המימסד הישראלי ובין העומדים מחוצה לו?"

‏יצא המרצע מן השק, ובעל הדבר מעיד בעצמו: קיימת חלוקת עבודה טבעית וחיונית, בין אנשי השלטון בישראל לבין כאלה המתראים כ"מתנגדי השלטון", בין מנהלי העסק לבין שמשיו, בין הציונים הגלויים והידועים לבין הציונים המוסווים – כדוגמת אבנרי וקינן.