פייר אוברני
צעיר בן 23, שחילק כרוזים של אירגון מאואיסטי בשערי אחד ממפעלי "רנו" בפרבר פאריסאי, נורה למוות. השומר המזוין של המפעל הוא חבר הסתדרות הפועלים ס.ג'.ט. – הנמצאת בשליטתה של המפלגה הקומוניסטית הצרפתית ואין זה מקרה.
מפעלי "רנו" בצרפת מעסיקים כ-100 אלף פועלים. בשלוחה שבה מדובר עובדים 35 אלף. זהו מפעל מולאם הידוע כ"שמורת טבע" של הקומוניסטים. המפלגה מתארת אותו כמקום שבו יש לפועלים "הרגשת בית".
התיתכן הרגשת בית מעין זו, כפי שמתארים אותה פקידי המפלגה הקומוניסטית, בחברה קפיטליסטית? והרי על עצם העובדה כי בצרפת שורר משטר בורגני – משטר בו קיים ניצול אדם על ידי אדם – על כך אין כמעט מי שחולק. אלא שאליבא דמנהיגי המפלגה, "רנו" הוא אחד המקומות המיוחדים בחיק החברה הבורגנית, שכן נציגי המפלגה משתפים פעולה עם הנהלת המפעל בנושאי תכנון העבודה, אופן הייצור, השמירה עליו וכו'. המפלגה אפילו התגאתה בכך, שבזמן המאורעות המהפכניים של חודש מאי 1968 הסתירו אנשיה את תוכניות הדגם החדש של "רנו 6" מחשש פן יסתננו החוצה ויפלו לידי חברה מתחרה. אכן, מהפכנים השומרים על דגמי ייצור של מפעל קפיטליסטי לבל יפלו בידי מתחריו – זהו באמת "משהו מיוחד". לכן מתארים הבוסים של המפלגה את "רנו" כ"מבצר פועלי".
מגמת המפלגה הקומוניסטית הצרפתית היא להוכיח כי היא מסוגלת להתנהג בצורה "אחראית", להשליט סדר, לנהל מפעלים, לשמור על משמעת הפועלים, לשמש בלם כנגד מגמות "לא אחראיות", "הרפתקניות", ו"אנארכיות", בקיצור: להוכיח כי היא מסוגלת להיות "תחליף" לממשל הבורגני הקיים. מטרת המפלגה לטווח הקצר: הקמת "חזית עממית" עם הסוציאליסטים, שהרי על הפרק עומדות הבחירות לאסיפה הלאומית (1973) ולאחריהן הבחירות לנשיאות (1976), והידרדרות המשטר הגוליסטי מחייבת הצגת אלטרנטיבה "אמינה" ו"רצינית" בפני הציבור הצרפתי. לצורך זה הוציאו הביורוקרטים של המפלגה פרוגרמה – "לקראת דמוקרטיה מתקדמת" – שהצעדים המהפכניים ביותר שבה הם הלאמת בנקים ומפעלים גדולים תוך שמירה על החוקה הגוליסטית, שמירתו וחיזוקו של המסחר הקטן והבטחה כי הדיקטטורה של הפרולטריון איננה עומדת על הפרק.
התנועות של השמאל המהפכני ואירגוניו מסתייגים מאתגרי הקומוניסטים ומשיטות הפעולה שלהם. פניהם לא להשלמה עם הקפיטליזם, לא להסתננות לצמרת השלטון שלו, לא לשיפורו פה ושם תוך דחיית רעיון המהפכה – אלא אל עבר המהפכה הסוציאליסטית. לפער זה בעמדות שבין המהפכנים לבין הביורוקרטים מן המפלגה נפל קורבן הצעיר פייר אוברני בשערי "רנו".
הקומוניסטים רוצים להגיע באמצעות הבחירות להשתתפות בממשלה של המדינה הבורגנית. הם מסבירים כי המדינה – גם ללא מהפכה – היא מכשיר שניתן לנצל אותו לטובת הפועלים. השמאל המהפכני "מרגיז" אותם. הוא משתדל בכל כוחו "לקלקל" להם. הוא סבור כי יש להיערך לקראת שינוי מהפכני של החברה בכל תחומיה. הוא מתעמלן למען מהפכה ובז להשתתפות מיניסטריאלית בממשלה בורגנית.
המאואיסטים שעליהם נמנה פייר דוגלים בטקטיקה שהביאה אותם להתנגשות ישירה עם המפלגה. חבריהם הופכים להיות פועלים ועובדים במפעלים; שיטה המאפשרת להם לפעול בשטח ולזכות באמון הפועלים. ב"רנו", למשל, היו כ-50 מאואיסטים-שליחים כאלה. פייר אוברני עבד אף הוא ב"רנו", עד שפוטר ללא סיבה סבירה לפני כשנתיים. אכן, קשה לעבוד במפעל שבו בידי עסקני המפלגה הסמכות (באמצעות הסתדרות ה-ס.ג'.ט) להחליט מי יפוטר, ועוד לנקוט עמדות פוליטיות מרגיזות כל כך!
לאחר הרצח יצאו עסקני המפלגה הקומוניסטית מכליהם. הם הצביעו על המהפכנים, בעיקר על המאואיסטים, כעל "שכירי חרב פשיסטיים מחופשים למאואיסטים, המתעסקים בפרובוקציות" (דברי ס.ג'.ט.). המפלגה טענה כי "במפעל עובדים בצוותא אנשי בולשת עם קומנדו שמאלני". עיתון המפלגה גינה את "המשחק המשותף של המשטרה והשמאלנים". המסע הגיע אל שיאו כאשר ס.ג'.ט כתבה מכתב מחאה שהיה מיועד אל הכנסייה הקרובה למפעל, שם נערכה אסיפת מחאה נגד הרצח. הקומוניסטים מזכירים לכומר את "קדושת המקום והסובלנות הידועה של הכנסייה, שאינם הולמים כנס קיצונים בלתי אחראים".
לגבי הצעיר שנרצח, כל שקר היה כשר. בתחילה כונה על ידי העיתונות, ובכלל זה העיתונות הקומוניסטית, כ"סטודנט ממוצא בורגני". לאחר מכן כ"סטודנט" ללא ציון מוצא. לבסוף, כשלא ניתן להסתיר את האמת, נודע כי פייר היה פועל ובן למשפחה של פועלים. המחריד הוא המשתמע מתוך התיאורים הנ"ל, כאילו דמו של "סטודנט ממוצא בורגני" מותר בשערי מפעלים הנמצאים בשליטת המפלגה!
ההפגנה שנערכה בפאריס לאחר הרצח עברה סמוך לבניין המשרדים הענקי של המפלגה. ליד המבנה המפואר העוטה זגוגיות לרוב השמיעו המפגינים, שמספרם התקרב ל-40 אלף, את הפזמון האומר "פומפידו אל דאגה – הקומוניסטים מגינים עליך!". בלוויה עצמה השתתפו רבבות. חלק מן העיתונים העריך את מספרם בלמעלה מ-100 אלף משתתפים. משקיפים בורגנים נחרדו: פאריס לא ראתה מיפגן כוח כזה מאז מאי 1968!
בשני מיפגנים אלה, שנערכו למורת רוחה של המפלגה הקומוניסטית, נטלו חלק, תוך תיאום ושיתוף פעולה, כל האירגונים המהפכניים לגוניהם: המאואיסטים, הטרוצקיסטים, האנארכיסטים וכו'.
אחדות הכוחות ושיתוף הפעולה אפשריים וגם חיוניים, ולא רק בצרפת.