בעוד "פרשת אוטוקרס" מכה גלים ומצטרפת, יחד עם פרשיות אחרות, לים סוער ומצחין, נשארה בעיית פועלי אוטוקרס משנית ומוזנחת.
שובינסקי נכנס לקהילה המכובדת של פושטי רגל בישראל, ובכיסו חצי מיליון לירות שנוכו ממשכורות הפועלים ונועדו לקרן מבטחים, רבע מיליון לירות נוספות שנוכו ונועדו לביטוח הרפואי וכ-330 אלף ל"י שנועדו לביטוח הלאומי.
העיתונות הבורגנית עסקה מדי יום בדיווחים ובעדויות של "מבצעי הפשע". אך הפועלים, הקורבנות האמיתיים של פשיטת הרגל, לא עניינו אותה, כי הבורגנים סבורים תמיד שעל הפועלים לשאת בנטל ההפסדים. העיקר שהרווח לא ייפגע!
אנחנו הגענו למפעלי אוטוקרס בטירת הכרמל כדי לשוחח עם הפועלים ולשאול אותם מה יש להם לומר על כל העניין.
מפעל אוטוקרס דומה למבצר צבאי מבוצר, וקשה הכניסה אליו. אופפת אותו אווירת חשדנות ובודקים בקפדנות בציציותיו של כל אדם הנכנס למפעל. כל מבקר זוכה למלווה צמוד לבל ירחרח יותר מדי, כנראה על פי הוראות ההנהלה, שרכשה לה ניסיון במקרים מסוג זה. נפגשנו עם חברי הוועד. לדברי החברים מתקיימות במפעל אסיפות כלליות של הפועלים מדי שבוע בשבוע מאז התפוצצות פרשת אוטוקרס. לדבריהם, הם מייצגים בצורה אמיתית את פועלי המפעל.
הנושא הראשון שדובר עליו היה עניין הפיטורים. מסתבר שפוטרו 100 פועלים מתוך כ-600 פועלים בסך הכל. הפיטורים נעשו בעקבות תביעותיהם התקיפות של [שר האוצר] ספיר וכונס הנכסים, המחפשים דרכים ל"הבראת" המפעל. "הבראה" פירושה שהפועלים צריכים לשלם את החשבון. עושק הפועלים הוא כפול. מצד אחד פועלים מחוסרי עבודה על משפחותיהם המשוללות אמצעי מחיה. מצד שני – הפועלים הנותרים נאלצים למלא את תפוקת הפועלים האחרים (ובמספרים: ייצור מכונית ב-251 שעות במקום ב-307 שעות, או הגברת התפוקה ב-18.2%) וכל זה ללא שום תוספת שכר. הסדר זה נכפה על הפועלים, לדברי אנשי הוועד, בעל כורחם, כאשר האלטרנטיבה שהוצגה להם היתה – סגירת המפעל ופיטורי 600 הפועלים. בשלב זה פוטרו בעיקר הפועלים הזמניים וכ-40 פקידים. ברם, חרב הפיטורים מונפת על ראשי שאר הפועלים, פועלי הייצור הקבועים.
הפועלים הכחישו את הטענות שהמפעל איננו רווחי; והא ראיה – רווחים של שלושה מיליון לירות בשנים 1968/9. כמו כן, הייצור לא היה פגום ולא היו בעיות שיווק. למרות זאת באה פשיטת הרגל, והיא שייכת לאופן "פיתוח המשק" של ספיר. שובינסקי, אומרים הפועלים, כלל לא ידע מה זה רכב. בפני העיתונאים טען שכל דאגתו נתונה, כביכול, לפועלים, אך במציאות הכניס את אנשי שלומו לעמדות מפתח במפעליו, ואת קרובי משפחתו מינה כחברים בהנהלות. נוסף לכל היתה לשובינסקי קליינטורה ענפה של מקבלי טובות הנאה למיניהם – מזיעת אפם של הפועלים. ברור כי הפועלים לא רצו להיכנס לכך, בהתחשב בעובדה כי בשיחה עמנו נכח איש ההנהלה שלא גרע עין והקשיב לכל מלה שנאמרה, ומפעם לפעם נכנס לדבריהם וניסה "לתקן" דברים שלא מצאו חן בעיניו.
הבעיה המרכזית שהעלינו בפני הפועלים היתה הפיקוח שלהם על מה שייעשה במפעל להבא. לפועלים ברור שבידי בעל המפעל – שובינסקי או מי שיבוא אחריו – אין הם מהווים אלא אובייקט לניצול ולגריפת רווחים, וכי בסופו של דבר הם משלמים את מחיר ההרפתקנות הכלכלית והאקספרימנטים של המעבידים ושל הממשלה. "אדם פרטי עמד בראשות המפעל ולא היה לנו שום פיקוח עליו ועל מעשיו, איך מכר ומה מכר" – סיכם אחד מחברי הוועד – "ברם, מעתה אנו רוצים הנהלה בריאה, עם אדם שיודע לעבוד ולא לעשות לנו מאחורי הגב. לו שובינסקי היה רוצה לדאוג לפועלים, כפי שהוא אומר היום לכל העיתונאים, לא היה צריך לגזול את הקרנות הסוציאליות שלנו".
אנו הצענו לפועלים לעמוד בתוקף, בכל מצב שיבוא, על זכותם היסודית לקיים פיקוח מתמיד על הנהלת המפעל, כדי שלא יעמדו שוב במצב דומה למצבם כיום. הבהרנו להם שיש באפשרות המעבידים והממשלה לפתור את בעיות המפעל על גבם ועל חשבונם – אם יהיו נכונים לשלם את המחיר. האלטרנטיבה היא – מאבק.
מתגובתם של הפועלים ניכרים תנאי הלחץ והמצוקה בהם הם נתונים כעת. הם עומדים כשגבם אל הקיר לנוכח ההתקפה הכפולה הנערכת נגדם מצד ההנהלה ומצד הממשלה. חזרנו והדגשנו בפניהם את הצורך וההכרח במאבק פועלים תקיף ומלוכד. הצבענו על הבעיות המשותפות להם ולפועלי המפעלים האחרים להרכבת רכב – אוטוקרס אשדוד, תי"ל נשר וכדומה. בתי"ל פוטרו לאחרונה – בלחץ ספיר – 120 פועלים מתוך 330. הפועלים מודעים למדיניות הננקטת נגדם ובמסיבת עיתונאים יצאו בתקיפות נגד ספיר. "איפה הסוציאליזם" – הטיחו נגדו – "ספיר הצמיח מיליונרים על חשבוננו". אולם הפועלים – כאן ושם – נעזבים למעשה על ידי עסקני ההסתדרות האמורים, כביכול, לייצגם. אלה – פעילותם מתבטאת בשכנוע הפועלים להסכים לפיטורים "לטובתם" ובמקרה הטוב ביותר הם מתמקחים עם נציגי השלטון (כונסי הנכסים ובתי המשפט) וההנהלות פושטות הרגל, על גובה הפיצויים, ובכל המקרים הם משתדלים לצמצם את הדרישות שמעמידים הפועלים. לדוגמה, בתי"ל נשר דורשים הפועלים 2,000 ל"י פיצויים עבור כל שנת עבודה, ומדובר פה בפועלים העובדים מנעוריהם במפעל, פועלים שהשקיעו בו את מיטב שנותיהם. הבוסים ההסתדרותיים מכנים תביעה זו "דמיונית".
דמיונית או לא – אנו קראנו לפועלים בכל ענף הרכב לאחד את שורותיהם ולצאת במאבק מלוכד ללא רתיעה על זכויותיהם. בשלב ראשון – לתבוע בתוקף את שיתופם בהנהלה של המפעלים בכל מצב שייווצר, ולקיים פיקוח מתמיד מצד ועד הפועלים היציג על מצב העניינים במפעל.
