לנסות ולברר את אופיה ומהותה של מדיניות החוץ של הרפובליקה העממית הסינית זה דבר חשוב; לא רק מפני שממנה ניתן ללמוד על האופורטוניזם הלאומי-ממלכתי המניע במקרים רבים את המנהיגים הסינים בקשרי החוץ של מדינתם, אלא גם בכדי לעמוד על טיבו של המאואיזם כזרם בתנועה המהפכנית בעולם. עם דובריו של זרם זה אנו נפגשים, בעיקר בארצות אירופה, בכל דיון וויכוח הנוגע לאזורנו, בכל הזדמנות כשעל סדר היום עומדת השאלה הפלשתינאית והקשרה עם עניין המהפכה הסוציאליסטית.
הבה נקבע, שקיומו של מחנה אימפריאליסטי חזק כופה למעשה על המדינות הפועליות מצב בו עליהן להסדיר את יחסיהן הכלכליים והפוליטיים עם המדינות הקפיטליסטיות. גם כינון יחסים דיפלומטיים שייך לתחום זה. אין לראות בצעדים אלה, כשלעצמם, שום פסול, ולפעמים אפילו להיפך – יש בהם כדי לחזק את עניין הסוציאליזם.
בשנים הראשונות שלאחר מהפכת אוקטובר 1917 ניסתה ברית המועצות – ולפעמים בהצלחה – לשבור את הבידוד הכלכלי והפוליטי שבו היתה שרויה. נקשרו יחסים מסחריים ופוליטיים-דיפלומטיים עם מדינות קפיטליסטיות.
למדיניות זו היה סייג: אסור היה לה לפגוע באינטרסים של מעמד הפועלים הלוחם בארצות אחרות! כך, למשל, ב-1922, כאשר ברית המועצות ניהלה משא ומתן עם גרמניה ערב הסכם ראפלו, היא תמכה בפועל וללא סייג ב-ק.פ.ד. – המפלגה הקומוניסטית הגרמנית. אך מאז אמצע שנות העשרים חלו שינויים במדיניות זו. אנשים "תרבותיים" קוראים לשינויים אלה בשם רביזיה, ואילו הפחות תרבותיים מכנים זאת בשם בגידה; בגידה באינטרנציונליזם, שהוא חובת כל מהפכן.
שינויים אלה קשורים מהותית במה שאירע בברית המועצות עם התבססותו וניצחונו של הסטאליניזם. אחד משיאיה של אותה מדיניות בא לידי ביטוי בעמדה הסטאליניסטית כלפי המפלגה הקומוניסטית הסינית, אשר הוכרחה לחסל את עצמה ולהתמזג אירגונית עם הקואומינטאנג בהנהגת צ'אנג קאי שק, שאף מונה ל"חבר כבוד" בוועד הפועל של האינטרנציונל הקומוניסטי (קומינטרן). לבסוף הודה על אדיבותה של ברית המועצות באמצעות טבח אכזרי שערך בקומוניסטים ובפועלים סינים ב-1927.
ברית המועצות ממשיכה לדגול עד עצם היום הזה במדיניות של כפיפת המפלגות הקומוניסטיות למנהיגויות בורגניות וזעיר-בורגניות בארצות שונות, כאשר נראה לה הדבר חיוני למעמדה וביטחונה. מנהיגיה קוראים לכך בשמות מצלצלים, כ"טובת השלום", "אינטרס העמים" או "צעד המשרת את עניין הסוציאליזם".
מסין ב-1927 עד לסודאן ב-1971 – קו אחד, מצ'אנג קאי שק עד לנומיירי – אותה מדיניות, רק הקורבנות משתנים: פעם נופלים קורבן פועלים ומהפכנים בסין, בפעם אחרת משלמים על כך בחייהם מהפכנים סודאנים. והקונטר-רבולוציה חוגגת!
אנו מכירים מדיניות זאת גם כפי שבאה לידי ביטוי במזרח התיכון. זוכרים אנו, למשל, את "ריסון" וניטרול המפלגה הקומוניסטית העיראקית ב-1958 – שסופה טבח דמים בקומוניסטים.
מנהיגי הרפובליקה העממית הסינית מעולם לא ביקרו את העקרונות הסטאליניסטיים האלה, ועל העמדתם של עקרונות אלה בסימן שאלה מצידם אין בכלל מה לדבר… בשאלות חוץ יש הקבלה בולטת לעין בין המדיניות הסינית לבין המדיניות של ברית המועצות; הקבלה הנובעת מן התפקידים הזהים שממלאת מדיניות זו בשתי הארצות: קידום מה שקרוי האינטרסים הלאומיים-ממלכתיים וייצוב מעמדה של השכבה השלטת. הנה, למשל, סוקארנו האינדונזי. כפי שנהגו הסטאליניסטים עם צ'אנג קאי שק, כך נהגו הסינים עם סוקארנו: הם כפו על הקומוניסטים באינדונזיה להיטמע באירגונו הזעיר-בורגני של סוקארנו, ה"נאסאקום", וסוקארנו עצמו נהפך לאורח כבוד בפקין, עד שלבסוף… עד שגנרל אינדונזי ביצע פוטש מוצלח, הדיח את סוקארנו, ניפץ את אשליותיו הזעיר-בורגניות בדבר "עמדה נייטראלית בין שני המחנות", רצח קומוניסטים במאות-אלפים ומילא את מחנות הריכוז בקומוניסטים או במי שנראו בעיניו כקומוניסטים. המפלגה הקומוניסטית הגדולה ביותר שבארצות הלא-קומוניסטיות, לא לזאת התכוננה. היא התחסלה.
ובציילון? ובפקיסטאן? כלום לא ניתנה תמיכה סינית ליחיא חאן, טובח העם בבנגלה דש? כלום לא ניתן גיבוי סיני לבנדרנייקה, מדכאת המהפכנים בציילון? כדאי לחשוב, בהזדמנות זו, מה תרומה תיתן העצה של המאואיסטים ברחבי העולם, המושמעת באוזני מהפכנים פלשתינאים תדיר: התחברו ללא סייג עם אל-פתח, התמזגו בלב שלם במחנהו של יאסר ערפאת, הרכינו את הראש, קפלו את דגל המהפכה החברתית בפני הסיסמאות הכלל-לאומיות.
על רקע כל זאת יובן גם מדוע אי אפשר להתייחס אל הסכסוך הסיני-סובייטי כאל ויכוח בין שתי תפיסות סטראטגיות בדבר המהפכה הסוציאליסטית בקנה מידה עולמי. זהו סכסוך בין שתי שכבות שליטות וכל "אידיאולוגיזציה" שלו לא תורמת להבהרתו. ההיפך.
כמובן שיש הבדלים ניכרים בין אופי מנהיגותה של סין לבין המנהיגות הסובייטית, בין אופי החברה בסין לאופי החברה הסובייטית וכו' – אך בסופו של דבר המשותף הוא הנותן: גם פה וגם פה אין השלטון הממשי נתון בידי המוני הפועלים והאיכרים. גם פה וגם פה אין השלטון בידי הסובייטים. הוא מתואר אמנם כ"דיקטטורה של הפרולטריון", אבל אין הוא שלטון של המוני העמלים, אלא שלטון בשם המוני העמלים.
מכל האמור עד כה יקל עלינו להבין את משמעות ביקורו של ניקסון בסין. הקשיים הגוברים והולכים של האימפריאליזם האמריקאי, הודות למלחמת וייטנאם, יחד עם הצורך לתור אחר שווקים חדשים, הניעו את ממשלת וושינגטון לאופנסיבה דיפלומטית. עובדה זו פתחה בפני המנהיגים הסינים פתח דרכו יוכלו להיכנס למועדון חסידי הדו-קיום בשלום, בו חברות כבר ברית המועצות וארצות הברית, ושהכניסה אליו היתה אסורה על סין בגלל התנגדות האימפריאליסטים האמריקאים עד כה. אם כי המדיניות הנוכחית של סין עדיין מונעת על ידי רצונה להקים גוש עולמי שלישי נגד שתי מעצמות העל, הרי שעם גמר שליטתה המוחלטת של ארצות הברית בעולם הקפיטליסטי – נוכח התהוות ארצות השוק [האירופי] המשותף לכדי גורם פוליטי וכלכלי חשוב מאוד – נפתחות בפני סין אפשרויות תימרון אחרות. למשל: הבנה סינית-אמריקאית על בסיס רחב ויצירת שיווי משקל ביניהן באסיה. בסופו של דבר פירוש האפשרות הזו הוא התחרות בין ברית המועצות לבין סין למען השגת ההסכם הכדאי ביותר והמשתלם ביותר עם המעצמות האימפריאליסטיות (ובראש ובראשונה עם ארצות הברית). את ההסכמים הסובייטיים על ברלין המערבית ועם גרמניה המערבית יש לראות בהקשר זה.
* * *
הניסיון ליישם "ריאל פוליטיק" לאומי במקום מדיניות מהפכנית (ז"א: אינטרנציונליסטית!) יוביל, בסופו של חשבון, רק למפלות נוספות של הפרולטריון בקנה מידה עולמי. מפלות אלה יצטרפו לסידרת המפלות הארוכה שהונחתה על התנועה המהפכנית ביובל השנים האחרונות.
הגברתו וחיזוקו של המאבק המהפכני בעולם הקפיטליסטי, כמו הגברת המאבק במדינות שבשלטון הביורוקרטיות למען שלטון אמיתי של העמלים – אלה הם שני הכיוונים, זוהי הדרך האחת להיחלצות מן המצב הנוכחי אל עבר ניצחון הסוציאליזם!