הפרספקטיבה האזורית והפילוג ב"מצפן" – משה מחובר

 אין טעם להכחיש כי הפילוג שחל ב"מצפן" בתחילת שנה זאת מהווה מכה רצינית לתנועה המהפכנית בישראל. גם מי שסבור כי בטווח הרחוק ובמאזן הסופי יצא הפסד הפילוג בשכרו, אינו צריך להעמיד פנים כאילו יש בפילוג תועלת בלבד ואין בו נזק וסכנה.

‏אחת הסכנות העיקריות היא, שמעתה ישתדל כל אחד משני הפלגים (ביודעין או בלא-יודעין) להבליט ולהגביר את היסודות המבדילים בינו לבין משנהו – ואף להמציא הבדלים חדשים שלא היו קיימים בזמן הפילוג ולפניו – וזאת כדי להצדיק בעיני עצמו ובעיני אחרים את קיומו הנפרד.

‏סכנה גדולה שנייה היא, שמרירות הפילוג ופצעיו יביאו אותנו להתקפל איש-איש בתוך קליפתו, ויולידו את אי-הרצון או את אי-היכולת הפסיכולוגית לעבוד למען אחדות הפעולה של כל הכוחות הסוציאליסטיים המהפכניים האמיתיים. (אינני מתכוון כאן לאחדות-לשמה הנובעת ממשאלת-לב חסודה, אלא לאחדות מסוימת מאוד שנחיצותה מוכתבת על-ידי הסטראטגיה של המאבק המהפכני בארץ ובאזור; אחדות בין הכוחות המכירים בנכונותה של סטראטגיה זאת).

‏והסכנה השלישית והגדולה מכולן היא, שנרכז את מירב התעניינותנו ואת עיקר מרצנו הרוחני בפרובלמאטיקה של הנושאים שסביבם התחולל הפילוג – נושאים השייכים רובם למישור הכל-עולמי של התיאוריה הסוציאליסטית, ומקצתם למישור הטאקטי של צורת הפעילות בתוך ישראל – ועל-ידי כך נלקה במחלת השיכחה לגבי המישור הסטראטגי, אשר במציאות שלנו הוא המישור של בעיות המהפכה במזרח הערבי. בהיעלמו של המישור הסטראטגי הזה משדה ראייתנו, יהפוך הדיון התיאורטי בבעיות כל-עולמיות לעיסוק דוקטרינרי בהפשטות ריקות ועקרות, ואילו הפעילות הטאקטית היומיומית תתנוון לסידרה עיוורת של רפלכסים מותנים.

מתוך ראיית הסכנות האלה, הריני סבור כי דווקא עתה יש לחזור במפורש על כמה תפישות סטראטגיות עקרוניות שהיו מקובלות על "מצפן" כולו לפני הפילוג, ולא היו בין סלעי המחלוקת בשעת הפילוג. וכן רואה אני צורך לבחון בקצרה כיצד תשפיע עצם עובדת הפילוג על הפעולה למען הגשמת אותן תפישות.

מהפכה אזורית

אחת התפישות הפוליטיות שנתגבשו ב"מצפן" מתחילת דרכו עד היום היא, שאת הבעיות ההיסטוריות של ארצות המשרק (דהיינו מזרח העולם הערבי, שבתחומו נמצאת גם ישראל) אי-אפשר לפתור במסגרת נפרדת של כל ארץ וארץ, אלא רק במסגרת משותפת אשר תוקם על-ידי מהפכה משותפת. שבעתיים נכון הדבר לגבי ישראל. כבר בהצהרה הפוליטית הראשונה שפרסמנו על נושא זה קבענו כי לדעתנו "אפשר לפתור את בעיותיה היסודיות של ישראל , ובכלל זה הסכסוך הישראלי-ערבי, רק על-ידי השתלבות ישראל באיחוד ערבי סוציאליסטי". (הצהרה זאת נתפרסמה בפברואר 1964, בגיליון 15 של עיתוננו. בנוסח המודפס השתרבב שיבוש-דפוס בתחילת הפסוק המובא לעיל, אותו תיקנתי כאן לפי הנוסח המקורי הזכור לי, והמתבקש ממילא לפי הקשר הדברים).

‏מאז ועד היום לא בנינו מעולם על מהפכה ישראלית נפרדת, שתפרוץ כביכול מתוך סיבות ישראליות פנימיות וללא קשר הכרחי עם התהליך המהפכני באזור כולו. לא כאן המקום להיכנס לניתוח שעליו מתבססת תפישתנו זאת לגבי הדיאלקטיקה של המהפכה בישראל; מה גם שניתוח ממין זה הובא בפירוט במאמר שנתפרסם זה לא כבר ב"מצפן" ("האופי המעמדי של החברה הישראלית", גיליון 55‏, אוגוסט-ספטמבר 1970). ברצוני רק להזכיר כי עיקרי הניתוח המובא במאמר הנ"ל שיקפו את העמדה המשותפת – ולפי מיטב ידיעתי נשארה משותפת עד היום – לאנשי שתי הקבוצות שהתפלגו זו מזו בפברואר השנה: הן הקבוצה הממשיכה להוציא עיתון זה ולשאת את שמו והן הקבוצה של תומכי האינטרנציונאל הרביעי הטרוצקיסטי. על תפישה זאת חלקו בשנת 1970 רק מספר אנשים שפרשו אז מ"מצפן" והקימו את קבוצת "אבנגרד" הלאמברטיסטית.

‏גם בהתייחסנו אל המאבק הפלשתינאי קבענו בבירור כי הפרספקטיבה היחידה של הצלחתו היא זאת של היותו לחלק בלתי-נפרד של המהפכה הכללית במזרח הערבי. אמרנו זאת לפני מלחמת יוני 1967, וחזרנו על-כך לא פעם גם מאז המלחמה. בגיליון 50 של עיתוננו פרסמנו ניתוח ‏די מפורט של סוגיה זאת ("המאבק הפלשתינאי והמהפכה במזרח התיכון"). כבר אז – באוגוסט 1969  – ידענו לנבא בדיוק נמרץ את התבוסה הפלשתינאית שהיתה עתידה להתרחש כעבור שנה (ספטמבר 1970) ואת גורמיה. שוב, לא כאן המקום לחזור על פרטי הניתוח הנ"ל. אזכיר רק כי בשעתו התקבל כעמדה רשמית של "מצפן", בהסכמתם המלאה של אנשי שני הפלגים הקיימים היום; ולפי מיטב ידיעתי ממשיכים שניהם להסכים לו. אכן, היו אז מספר חברים שלא הסכימו לאותו ניתוח; אלה פרשו כעבור שנה והקימו את קבוצת "מאבק".

‏תולדות התגבשותה של התפישה בדבר מקומם של המאבק הפנימי בישראל והמאבק הפלשתינאי בתוך מסגרת של מהפכה אזורית, והמחלוקות שסבבו את ההתגבשות הזאת, מוכיחות בעליל כי גישה סטראטגית נכונה היא תנאי הכרחי לפעולה פוליטית שאינה שורת רפלכסים עיוורים, אלא מבוססת על הבנת המציאות ומידה מסוימת של ראיית הנולד. גם ללא תפישה סטראטגית כלשהי אפשר כמובן להגיב על מאורעות ולמחות נגד מעשי השלטונות (ובשום פנים אסור לזלזל בפעולות מחאה כאלה!) אבל אי-אפשר לשכנע אנשים בנכונות דרכנו, ובוודאי שאי-אפשר לנקוט ביוזמה מהפכנית, כי השיכנוע והיוזמה מתבססים לא רק על מה שכבר התרחש אלא על הערכה בדבר מה שעשוי להתרחש ועל מה שלקראתו חייבים אנו להתכונן.

‏(במאמר מוסגר יש להוסיף דבר שהוא כמעט מובן מאליו: הצורך בתפישה סטראטגית נכונה אין פירושו שעלינו להכניס את עצמנו לתוך מיטת-סדום של דוקטרינה צפידה עד שנאבד כל גמישות שהיא; גם הסטראטגיה הטובה ביותר אינה יותר מאשר סכימה, תרשים כללי, ואין לצפות ממנה שתתן תשובה אוטומטית לכל השאלות שמעלה המציאות. אולם מצד שני, אין כל אפשרות לבנות את הפעולה המהפכנית רק על הסכמה כללית שהעולם שבו אנו חיים הוא עמק-הבכא, שהסוציאליזם יביא את הגאולה, שהלאומנות רעה חולה ושהאחווה האנושית העל-לאומית היא מטרה נאה).

‏לא רק באשר לישראל ולפלשתינאים, אלא גם באשר לארצות הערביות באזור, קבענו זה כבר כי בעיותיהן ניתנות לפתרון רק במסגרת של מהפכה אזורית, משותפת. דיון מפורט על כך הופיע ב"מצפן" כבר במארס 1964 ("הלאומנות והסכסוך הישראלי-ערבי", גיליון 16) ומאז חזר "מצפן" על רעיון זה ופירט אותו בדרכים שונות. לא כאן המקום לחזור על פרטי הניתוח; ורק נסכם אותו בקצרה.

‏מבחינה היסטורית, לשונית ותרבותית, מהוו‏ה המזרח הערבי יחידה אחת, אשר פוצלה במתכוון על ידי האימפריאליזם המערבי אחרי מלחמת העולם הראשונה. בתודעת המוני האומה הערבית (שהיא הרוב המכריע באזור) מהווה האיחוד הלאומי שאיפה רבת-עוצמה. הלגיטימיות של שאיפה ותודעה זאת מבוססת לא רק על הרגשת שיתוף התרבות, הלשון וההיסטוריה, אלא גם – ובעיקר – על המציאות הכלכלית והפוליטית.

‏מבחינה כלכלית, אין לפתור את בעיות האזור אלא במסגרת משותפת אחת, בגלל החלוקה הבלתי שווה של המקורות הטבעיים והפיתוח הטכנולוגי. (למשל: מצרים מפותחת-יחסית מבחינת הטכנולוגיה התעשייתית, אך סובלת מחוסר מקורות אנרגיה ומעודף אוכלוסיה ביחס לשטח הראוי לעיבוד חקלאי; לעומתה מפגרת עיראק מבחינה תעשייתית, ואוכלוסייתה דלילה, אך בשיטחה נמצאים מקורות נפט עשירים). אפילו נניח כי מבחינת האפשרויות הפנימיות היו כמה מארצות-ערב, העשירות במיוחד באוצרות-טבע (כגון כוויית), מסוגלות לעמוד בפני עצמן – הרי גם אז היה בכך משום עיכוב וחבלה באפשרויות קידומן של ארצות-ערב האחרות, שמזלן לא שפר מבחינה זאת. כבר משום כך חייבים הסוציאליסטים – המעמידים תמיד את האינטרס הכללי של המהפכה מעל האינטרסים החלקיים והלוקאליים – לצאת נגד מגמות לוקאליסטיות ולעודד את ההרגשה (הקיימת אומנם ממילא) של שותפות הגורל של ארצות האזור.

‏ולבסוף, גם מהבחינה הפוליטית מהווה התפקיד של הפלת המשטרים הקיימים באזור, וח‏יסול ההשפעה האימפריאליסטית בתוכו, תפקיד משולב אחד שאינו ניתן להפרדה לפי ארצות. אכן, גם המעצמות האימפריאליסטיות וגם המעמדות השליטים הקיימים באזור מתייחסים לכל ארצותיו כאל חלקים אינטגראליים של מערכת אחת. ההיסטוריה של השנים האחרונות – מאז ההתערבות הסעודית בתימן, החל משנת 1862, ועד ההתערבות הלובית-מצרית-סורית למען הקונטר-מהפכה בסודאן אשתקד – מלאה דוגמאות חיות לכך. יתר-על-כן, גם תפקידה הפוליטי של מדינת ישראל אינו מתייחס רק לערבים הפלשתינאים, אלא למזרח הערבי כולו: בעבר היו מקרים רבים – שמלחמת סואץ של שנת 1956 היתה רק הבולטת בתוכם – שבהם התערבה ישראל או איימה להתערב נגד התפתחויות "בלתי-נוחות" לה ולאימפריאליזם במזרח הערבי.

‏מהפכה סוציאליסטית במצרים לא תיתכן בלי שתהיה משולבת בנפילת המשטר הציוני; נפילת המשטר הציוני לא תיתכן ללא מאבק פלשתינאי מוצלח; זה לא יתכן בלי תהליך מהפכני בירדן, לבנון וסוריה; והצלחת מהפכה סוציאליסטית בירדן או סוריה לא תתואר בלי תהליך מקביל בעיראק – וכן הלאה, וכן הלאה.

שאלות לאומיות

אמרנו לעיל כי את המהפכה העומדת על הפרק באזורנו אי-אפשר להפריד למרכיבים מקומיים נפרדים, אפילו לא באופן יחסי. כמובן, אפשר לטעון כי המהפכה העולמית בכללה היא ענייו טוטאלי אחד; ובוודאי שהצדק עם הטוענים כך. אלא שהמובן שבו אנו מדברים על אחדות המהפכה האזורית הוא הרבה יותר חזק, מיידי, קונקרטי ומעשי מאשר המובן שבו אפשר לדבר על אחדות המהפכה העולמית.

לתפישתנו בדבר האחדות של המהפכה המשרקית מבחינת המקום, מתלווה גם התפישה בדבר אחדותה בזמן. במילים אחרות: דחינו בעבר, והננו ממשיכים לדחות בכל תוקף את הדעה כאילו אפשר להפריד את המהפכה באזורנו לשני שלבים נבדלים – האחד "לאומי-דמוקרטי" או "אנטי-אימפריאליסטי" והשני סוציאליסטי.

‏מי שאוחז בתורת-שלבים כזאת, מעיד על עצמו שלא עמד על טיבה של השיטה הניאו-קולוניאלית שהוקמה בדורנו בעולם השלישי בכלל ובמזרח הערבי בפרט. עיקרה של שיטה זאת הוא, שהקולוניות-לשעבר קיבלו עצמאות פורמאלית, והמעצמות האימפריאליסטיות שולטות בהן באמצעות שותפים זוטרים מקומיים: מעמדות שליטים בורגניים או זעיר-בורגניים וביורוקראטיים (או שילוב של אלה).

‏בארץ קולוניאלית קלאסית, הנתונה לשלטון קולוניאלי ישיר, אפשר היה לדבר על תנועה בעלת אופי מתקדם בהשתתפות הבורגנות הלאומית, השואפת לסילוק השלטון הזר ולהשגת עצמאות לאומית. תנועות כאלה נקראות "תנועות שחרור לאומיות" וזוכות בדרך-כלל לתמיכה מצד הסוציאליסטים. (גם אז, ספק רב אם יכולה תנועה כזאת להצליח הצלחה שלמה אם היא נמצאת תחת הנהגת הבורגנות, ואינה ממזגת את המהפכה החברתית עם זו הלאומית!).

‏אולם במזרח הערבי לא קיימת עוד בעיה זאת של שחרור לאומי במובן דלעיל – אלא לגבי יוצא-מן-הכלל חשוב אחד: הערבים הפלשתינאים. לגבי ארצות-ערב אבסורד הוא לדבר במונחים של "שחרור לאומי".

‏אכן, ארצות המזרח הערבי כולן מדוכאות ומנוצלות בידי האימפריאליזם; וברור כי אחד התפקידים המכריעים של המהפכה הוא – שחרור מן השליטה הזרה הזאת. אך מכיוון ששליטה זרה זאת היא עקיפה, ומכיוון שהיא נשענת על תיווך המעמדות השליטים המקומיים – הרי ברור כי לא יוכל שחרור זה להתממש ללא מהפכה חברתית.

‏כלומר, במזרח הערבי מהווה השחרור מן האימפריאליזם חלק בלתי-נפרד מן המהפכה הסוציאליסטית. במונח זה מתכוונים אנו כידוע למהפכה של המעמדות העמלים, אשר תעביר את אמצעי הייצור לבעלות קולקטיבית של היצרנים, ותקים שלטון-עצמי של המייצרים בצורת מערכת מועצות-עמלים אשר להן השלטון הבלעדי על הייצור ועל כל החיים הציבוריים המאורגנים. (כדאי להימנע מלדבר על "משטר סוציאליסטי" במובנו המלא של מונח זה, כי לכך נחוצים תנאים טכנולוגיים שאינם קיימים עתה באזורנו; וכמו כן לא יתכן משטר סוציאליסטי באזור מבודד של העולם).

‏מבחינה היסטורית תואם שלטון המועצות את תנאי קיומו ואת תודעתו של מעמד הפועלים, הפרולטריון. האיכרות הזעירה, למשל, אינה עשויה להגיע באופן טבעי ועצמאי לתפישה שלפיה צריכים להיות חיי הייצור (והחיים החברתיים בכללותם) מתוכננים ומאורגנים במסגרת שלטון מועצתי. כי תפישת עולמו של האיכר הזעיר מוגבלת על-ידי התנאים המפגרים והמפוצלים של קיומו.

‏לו רק מבחינה זאת, נכון לדעתי להגדיר את המהפכה הסוציאליסטית – גם במשרק – כמהפכה פועלית. אולם מכאן לא נובע כי מעמד הפועלים יוכל להגשים מהפכה כזאת באזורנו בכוחות עצמו וללא שותפות עם הפלאחים. להיפך, באזור כשלנו, שבו רוב האוכלוסיה הוא חקלאי (אם כי חלק ניכר מהאוכלוסיה החקלאית מורכב מפועלים חקלאיים שכירים!) יכולה המהפכה להתבצע רק בשותפות בין הפרולטריון והאיכרות.

‏האיכרות בפני עצמה אינה מסוגלת להוליד את התפישה של שלטון המועצות ולהנהיג את תהליכי התיעוש והמודרניזאציה – אבל בוודאי שמסוגלת היא לאמץ לעצמה מושגים ותפקידים אלה ולהשתתף השתתפות מלאה ומודעת בהגשמתם.

‏אמרנו לעיל כי באזורנו אין לדבר במונחים של "שחרור לאומי" (חוץ מאשר לגבי הפלשתינאים). אבל מכאן לא נובע שאין בעיות לאומיות אשר מתפקידי המהפכה יהיה לפתור אותן.

‏ראשית, קיימת בעיית האיחוד של האומה הערבית, שעליה כבר רמזנו לעיל. בעיה זאת תבוא על פתרונה באיחוד מדיני סוציאליסטי של המזרח הערבי.

‏שנית, קיימות הבעיות הלאומיות של הלאומים הלא-ערביים החיים באזורנו – ובכללם האומה היהודית-ישראלית (אפשר לקרוא לאומה זאת בשם "עברית", לפי הלשון המאפיינת אותה). מאז קום "מצפן" סבורים היינו תמיד כי הפתרון הנכון שתתן המהפכה הסוציאליסטית לבעיה זאת יתבסס על הכרה בזכות הלאומים האלה להגדרה עצמית.

‏עמדתנו בעניין זה ידועה היטב, ואין צורך להתעכב כאן עליה בפרוטרוט. אולם תמיד עלינו להדגיש כי לדעתנו חובה על המהפכנים בעולם הערבי להסביר את הצורך להכליל בתוך הפרוגרמה של המהפכה הסוציאליסטית במזרח הערבי את מתן

זכות ההגדרה העצמית ללאומים הלא-ערביים; ואילו תפקידם של המהפכנים בישראל הוא בעיקר לעבוד למען זה שהאומה העברית תשתמש בזכות שתינתן לה לא כדי לקיים מדינה נפרדת, אלא שתשתלב מרצונה-היא כיחידה בתוך האיחוד האזורי הסוציאליסטי.

אירגון אזורי

מסגרת האירגון המהפכני אינה יכולה להיות שרירותית או מקרית, אלא חייבת להיות תואמת את התפישה הסטראטגית שעליה מבוססת פעולתו. הסטראטגיה הטובה והנכונה ביותר נשארת "תלויה באוויר" וסופה ליהפך לאות מתה, אם אין היא מוצאת מסגרת אירגונית התואמת אותה.

מנקודת השקפה זאת, הצורך במסגרת אירגונית משותפת לכוחות הסוציאליסטיים באזור איננו סתם צורך נפשי שלנו, אלא הוא הכרח חיוני המוכתב על ידי עצם תפישתנו. כך ראינו את הדברים לפני הפילוג, וכך – לפי מיטב ידיעתי – ממשיכים לחשוב שני הפלגים שנוצרו בעקבותיו.

ברור, מעולם לא השלינו את נפשנו כי הקמת מסגרת אירגונית כזאת היא מלאכה קלה אשר תישא פרי לאלתר. ולו היינו סבורים כי עד להקמתה של מסגרת כזאת אין טעם לפעול במסגרת ארצית-גרידא – הרי לא היינו מקימים את "מצפן" לפני כעשר שנים, ולא היינו מקיימים אותו כל השנים האלה.

‏אולם התפקיד של הקמת המסגרת האזורית לא נשמט מתודעתנו, ולדעתי אסור לשכוח אותו גם עתה.

‏כמובן, מי ששאף להקמת מפלגה מהפכנית אזורית לאלתר, או בזמן הקרוב, חייב להודות כי עתה לא תוכל לקום מפלגה כזאת אלא על בסיס מספרי ורעיוני מצומצם ביותר. אולם לאמיתו של דבר נראה לי כי דבר זה היה נכון ממילא גם ללא קשר עם הפילוג אצלנו; כי הכוחות הבאים-בחשבון בארצות-ערב היו בעצמם מפולגים כהוגן.

‏אולם אם ננקוט בגישה ריאליסטית יותר, ולא נחשוב על הקמת מפלגה (לפחות לא בטווח הקרוב) אלא התאגדות חופשית יותר, בעלת אופי פדראטיבי, נראה לי כי הסיכויים טובים קצת יותר, וגם הפילוג שחל אצלנו אינו מוכרח להוות גורם מונע. למסגרת כזאת הרי יכולים להיות מסונפים גם אירגונים אחדים בתוך כל ארץ, השומרים על עצמאותם אך המתאמים את פעולתם באופן הדוק על-יסוד הסטראטגיה המשותפת.

‏אם לוקחים אנו את העניין הזה ברצינות, הרי שמשתמעות ממנו גם מסקנות אחדות לגבי הדרך שבה עלינו לכלכל את מעשינו בישראל, ובייחוד את היחסים בין הפלגים.

‏ראשית, על שני הפלגים להמשיך לקחת ברצינות את התפישה הסטראטגית שתוארה לעיל, שהיתה עד כה משותפת לשניהם. ברור שאין לדרוש מקבוצה או מאדם יחיד שלא ישנו להבא את דעתם; אבל לא מוגזם יהיה להציע לשני הפלגים שלא יטשטשו את דעתם (כל עוד הם מחזיקים בה) מתוך רשלנות מחשבתית או מתוך הרגשה כי עכשיו, אחרי שנפטרנו מבני פלוגתא שלנו, הכל מותר ואין מחסום עוד, אין צורך להקפיד על הבהירות הרעיונית; וכן כדאי להציע שייזהרו שני הפלגים מפני שינוי דעתם רק "להכעיס", כדי להבליט הבדלים ביניהם וליצור הבדלים שלא היו קיימים קודם לכן.

‏שנית, יש להזכיר כי לא רק בישראל, אלא גם בשאר ארצות, כוללים הכוחות הבאים בחשבון למסגרת האזורית גם יסודות טרוצקיסטיים וגם בלתי-טרוצקיסטיים (ואף בלתי-לניניסטיים). לכן נוגעים השיקולים המובעים כאן לא רק לשני פלגי "מצפן" עליהם דובר, אלא גם לכוחות אחרים, כמו קבוצת "מאבק". במצב כזה תהווה גישה דוקטרינרית וכיתתית סם-מוות לענייננו. אם ינסו הטרוצקיסטים להתנות את השתתפותם במסגרת משותפת בכך שמסגרת זאת תסתופף בצילו של האינטרנציונל הרביעי, כי אז לא יתרמו לליכוד הכוחות הבאים בחשבון, אלא לפיצולם הנוסף, ויזיקו לעניין המהפכה שהם-עצמם דוגלים בו. ולעומתם, אם ינסו אחרים לנדות את הטרוצקיסטים ולהוציא אותם מראש מכלל השותפות האזורית (מתוך צידוק-עצמי בנוסח "ראינו כי עם הטרוצקיסטים למיניהם אי-אפשר לעבוד" או "הלניניסטים למיניהם רוצים בכלל במהפכה ביורוקרטית ולא במהפכה סוציאליסטית") – הרי שבזאת יגזרו על עצמם בידוד כיתתי בלתי-מזהיר.

‏לנסות לאחות ברוק את הקרע שנתהווה – הרי זאת שטות. אך להעמיק אותו מתוך צדקנות-עצמית ודוקטרינריות – הרי זה חטא בל יכופר. וכדאי שנזכיר תמיד לעצמנו כי אויבינו הממשיים אינם בני הפלוגתא שלנו השייכים לזרם סוציאליסטי מהפכני אחר, אלא המעמדות השליטים והמשטרים שלהם.