מי המנוחות עליהם שטה הפעילות הפוליטית באנגליה בשנה האחרונה, הופרעו בחודשים האחרונים עקב אירועים בתחומים שונים של החברה.
האירוע הראשון: ציבור הסטודנטים קם למחות על הצעה חדשה של שרת החינוך. ההצעה, בצורת "ספר ירוק" (הצעה לדיון לפני שמקבלים החלטה) נועדה להקפיא באדמיניסטרציה של האוניברסיטה את הכסף שמגיע להסתדרות הסטודנטים. זאת אומרת, למינהל תהא הזכות להתערב בהכרעות הנוגעות להוצאת כספים. כסף זה בא להסתדרות הסטודנטים מאחוז קטן של כל אחת מן המלגות של כל סטודנט וסטודנט. עד כה היה להסתדרות הסטודנטים החופש להחליט לאן ילך הכסף. הם תרמו כסף לכורים, ל-I.R.A (הצבא האירי הרפובליקאי), למאבקים נגד גזענות בדרום אפריקה ורודזיה ולכל מיני מאבקים פוליטיים אחרים.
ההצעה באה למנוע פעולות מסוג זה. הסטודנטים התרעמו על הפגיעה באוטונומיה שלהם והוחלט על שבוע מאבק. פורסם כרוז שהופץ בכל אנגליה על ידי הסטודנטים, חולק ברחובות, ברכבת התחתית ובתיבות הדואר. כמו כן פורסם בעיתונים. במספר אוניברסיטות הושבתו הלימודים ליום אחד ונערכו סימפוזיונים בנושא. הופיעו סיסמאות על קירות האוניברסיטות וברחובות. סיסמאות כגון: "מי מנהל את חייך?", "הדחף להרוס הוא דחף יוצר!", "שום אדם אינו זכאי להיות אדון לזולתו!" ועוד. נערכה הפגנה קטנה לפני הבית של שרת החינוך.
"הלונדון סקול אוף איקונומיקס", שהיה מוקד הפעילות, נכבש על ידי הסטודנטים לשלושה ימים. סטודנטים מכל אנגליה נהרו לשם ולנו במקום. במשך שלושה ימים נערכו ויכוחים מהבוקר עד הלילה, על כל הנושאים שעומדים היום על הפרק. באולם אחד התווכחו על מהות החינוך, תפקידו בחברה והדרכים לשינוי תוכנית החינוך. במקום אחר התווכחו על שחרור האשה, ובמקום שלישי על מהפכה – כשבכל מקום מיוצגים כל הזרמים השונים של השמאל המהפכני. בלילה הוצגו סרטים מהפכניים, הופיעו להקות קצב וההילולה נמשכה עד הבוקר.
בסוף השבוע התקיימה הפגנה בה השתתפו 20 אלף סטודנטים (מתוך 150 אלף סטודנטים הלומדים באנגליה). ההפגנה התחילה אחרי נאומים בהייד פארק, פסעה לאורך הרחובות הראשיים של לונדון והסתיימה בעצרת בכיכר טרפלגר. ההפגנה היתה ססגונית: דגלים אדומים ושחורים, בובות של שרת החינוך וסיסמאות – לא רק לגבי מאבקם, אלא גם בנוגע לכורים השובתים, למאבק באירלנד, להפסקת מתן חלב חינם לילדים בבתי הספר ולהתייקרות התחבורה.
בגמר העצרת יצאו ארבעת-אלפים סטודנטים, שאורגנו על ידי ועדת תיאום של כל אירגוני השמאל, למחאה מול מועצת הפחם הארצית. הם הביעו סולידריות ותמיכה במאבק הכורים.
הצעת שרת החינוך, שבאה גם כדי לפקח על הסטודנטים וגם כדי לשבור אותם – ירדה לפרק זמן מהפרק.
כדור השלג
אירוע אחר שעורר גל רחב של מחאה היה הרצח המחריד של 13 האזרחים בלונדונדרי שבצפון אירלנד על ידי החיילים הבריטים. כמחאה על הרצח נקראה הפגנה ב-5 לפברואר, על ידי הוועדה לשחרור העצירים הפוליטיים בצפון אירלנד. ועדה זו מורכבת מכל הגורמים בשמאל ומוועדות מקומיות בשכונות האיריות שבלונדון. מספר שעות לפני ההפגנה נערכו עצרות מחאה במספר מקומות בלונדון, נישאו שם נאומים של חברי הוועדה ושל נציגים שלI.R.A (הצבא האירי הרפובליקאי) משני הפלגים. ההפגנה התחילה מאחת העצרות האלה, בשכונה של פועלים אירים בצפון לונדון. בראש ההפגנה נישאו 13 ארונות מתים שחורים לזכר הנרצחים. ההפגנה דמתה לכדור שלג שמתגלגל וגדל, אנשים הצטרפו בהמוניהם שעה שההפגנה עברה בשכונתם.
ההצטרפות העיקרית היתה בשכונות האיריות דרכן עברה ההפגנה. בזמן קצר התרוקנו המדרכות ההומות מצופים בהפגנה, שנהפכו בין-רגע למפגינים. להפגנה הצטרפו גם בני נוער ואזרחים שערכו קניות. ניכר על כולם שהפעם הם באמת נרגזים. כמובן שכל אנשי השמאל המהפכני על אירגוניהם השונים הופיעו עם סיסמאותיהם. הסיסמאות העיקריות היו נגד הרצח, תביעה לשחרור העצירים האדמיניסטרטיביים ממחנות המעצר (בצפון אירלנד מופעלות אותן תקנות חירום בריטיות בהן משתמשת ממשלת ישראל), יציאה מיידית של צבא האימפריאליזם הבריטי מצפון אירלנד והפיכת אירלנד למדינת פועלים מאוחדת, ניצחון ל-I.R.A וכו'.
ההפגנה נמשכה שעות והתנהלה באיטיות בגלל הארונות שבראשה. היא השתרעה לאורך מסלול של 10 קילומטרים בערך. בהייד פארק הצטרפו עוד כמה אלפים מאורגנים עם כרזות. כולם היו מחוממים וצעקו סיסמאות שהרעידו את החומות. ההפגנה נעצרה בכניסה למשרדו של ראש הממשלה, והיו בה כעשרים אלף איש. מאות שוטרים עמדו לאורכה ועשרות פרשים חסמו את הכניסה לרחוב. היה כבר חושך. נוגן ההימנון האירי, ואבי אחד הנרצחים דיבר בקול חנוק מדמעות. מארגני ההפגנה ביקשו רשות מהשוטרים להכניס את 13 הארונות לדאונינג סטריט (הרחוב בו שוכנת לשכת ראש הממשלה הבריטית) וניתנו למשטרה שלוש דקות להחליט. המשטרה סירבה. מארגני ההפגנה הודיעו שהם מסירים מעצמם כל אחריות למה שעלול לקרות. ואכן, בו ברגע התפתח קרב שתואר אחר כך על ידי אחד מהמפגינים כהפגנה החמה ביותר מאז ההפגנה על הסואץ בשנת 1956. הארונות נזרקו על השוטרים, מלווים ברד של אבנים וכל הבא ליד, דגלים אנגלים הוצתו ונזרקו לעבר הסוסים שעלו על המפגינים. השוטרים חתכו את ההפגנה לאורכה ולרוחבה והיכו באכזריות כל מי שנמצא מתחת לאלותיהם. סוסים רמסו נשים שהתעלפו, ולאחר התנגשות של כמעט שעה הצליחו לפרק את ההפגנה. היו פצועים משני הצדדים וחלק מהם (בייחוד שוטרים) נלקחו לבית החולים. יותר ממאה איש נעצרו ויועמדו למשפט.
הנאום ההיסטרי
האירוע החשוב מכל והמקיף ביותר היה ללא ספק שביתת הכורים. היתה זו השביתה הגדולה ביותר מאז 1926; השתתפו בה 300,000 פועלים.
כתוצאה ממדיניות השכר במחצית השנייה של שנות השישים הפכו הכורים משכבה הנמנית על בעלי השכר הגבוה בתעשייה לשכבה ששכרה נמוך מן הממוצע. תנאי העבודה של הכורים מחרידים, בעיקר של אלה העובדים בבטן האדמה ומסכנים את בריאותם וחייהם. החופשות השנתיות מועטות; חסרה תמיכה במשפחות הגרות בתנאי דלות; הגיל בו מתחילים לקבל שכר של בוגר הוא גבוה – ועל כל אלה מתווספת העובדה שכורים רבים נאלצים לנסוע למרחקים אחרי שהמכרות בהם עבדו שנים רבות נסגרו לצמיתות.
עוד לפני שהחלה השביתה היו מגעים עם הממשלה, שהתמשכו במשך כל השנה האחרונה. אלא שהממשלה לא זזה ממדיניות השכר שלה שפירושה: הורדת שכר. זאת אומרת, העלאת שכר בשיעור 7 אחוזים לעומת התייקרות בשיעור של 10 אחוזים. הכורים, שאצלם הגיעו מים עד נפש, תבעו העלאה בשיעור 30% בשכר השבועי (תוספת של 8-7 לירות אנגליות), תוספת שבוע חופש בשנה והקדמת הגיל בו מקבלים הצעירים שכר מבוגרים. הממשלה הסכימה ברוב טובה לעלייה באחוז אחד(!) ועמדה בנוקשות על עיקרון של לא יותר מ-8 אחוזים (2 לירות לשבוע).
השביתה, שהיתה לוחמת וממושכת – שישה שבועות – שיתקה את המשק. בכל המכרות ותחנות הכוח הופיעו משמרות שובתים נרגזים ותקיפים, כאשר היוזמה באה מלמטה. היו נהגי משאיות "עצמאיים", שאינם קשורים לאיגוד מקצועי; אלה היוו מוקד להתנגשויות, כשרצו להוביל פחם לתחנות הכוח. במקרה אחד נהג דרס כורה למוות – תקרית שהולידה הפגנה של 15 אלף כורים בבירה. התנגשויות בין כורים לבין המשטרה אירעו בכל רחבי הארץ, כשהמשטרה מנסה לעזור לנהגים. פועלים שלא עובדים במכרות הצטרפו למשמרות השביתה וועדות פעולה מיוחדות של כורים נסעו ממשמרת למשמרת כדי לחזק את ידי השובתים. ועדות אלה גייסו את פועלי הגז ולא נתנו לפחם לעבור על פני התמזה. והנה, התברר לכל, ש-80% מן החשמל באנגליה מופק מפחם.
בנאום היסטרי, שדמה להכרזת מלחמה, הודיע ראש הממשלה הית' שבגלל מחסור בחשמל מורידים את פעילות התעשייה לחצי. בכל רחבי הארץ היו הפסקות חשמל מספר פעמים ביום ולזמן ממושך. הממשלה קיוותה כי על ידי צעדים אלה תשניא את הכורים על האוכלוסייה ותביא לבידודם. התוצאה היתה הפוכה: התמיכה בכורים היתה נרחבת; רבים השלימו ברצון עם הפסקת החשמל. המתנגדים החריפים לכורים ולשביתתם היו אלה שהרשו לעצמם לנוס מהפסקות החשמל ולנפוש במאיורקה, ולא קשה לנחש את השתייכותם המעמדית.
יש לציין שעל אף מדיניותם של מנהיגי השביתה כנגד שימוש באלימות, דחפו המוני שובתים לאלימות. הכורים החזיקו מעמד למרות שקופת שביתה שלהם היתה מרוקנת. עובדה שזכתה לציון היתה רוחן הלוחמת של נשות הכורים. הנשים הפגינו עם ילדיהן מול משרדי הסעד.
הממשלה, שנוכחה לדעת כי הכורים אחוזים ברוח קרבית, באה בהצעות פשרה. אלה נדחו ברוב קולות והשביתה נמשכה כשכל התעשייה הולכת ומשתתקת. לבסוף נכנעה הממשלה. כניעת הממשלה תוארה כאן על ידי העיתונות הבורגנית כ"המפלה הגדולה ביותר שספגה ממשלה מידיו של איגוד מקצועי בזמנים המודרניים!" הכורים השיגו העלאה של עשרים אחוז, כלומר: תוספת שבועית של 6-4.5 לירות אנגליות לשבוע, שבוע חופש נוסף בשנה והקדמת הגיל בו מקבלים שכר שווה.
הכורים לא חזרו לעבודה, אלא לאחר שההצעה זכתה ברוב קולות. הם חזרו כמנצחים, שגרמו לערעור המדיניות הכלכלית של הממשלה. וכדי לתאר את הלך הרוחות באנגליה אצטט מדברי אחד מחברי הפרלמנט מטעם השמרנים: "מדינה זאת עומדת לפני אי סדר שכמוהו לא נראה מאז השביתה הכללית ב-1926. בכל מקום ומקום נתונה הסמכות להתקפה. המדינה חייבת לארגן עצמה מחדש. אם אנחנו לא נעשה זאת, נעמוד בפני משבר הסדר החברתי בקנה מידה שאינו ידוע לנו בהיסטוריה של אנגליה".
השמרן מודאג – ובצדק.
