נישואיה של מרסל ניניו, אחת מנאשמות משפטי קהיר 1954, שימשו הזדמנות לפתיחת אורגיה לאומית אפופת סיפורי אגדה, ביחס למעשה המכונה "עסק-הביש", אשר הסעיר בשעתו את המדינה וגרם את הדחת פנחס לבון, מי שהיה שר הביטחון ולאחר מכן מזכיר ההסתדרות.
ייאמר כבר בתחילה: אין כוונת מאמר זה לומר דבר לשבחם או לגנותם של האנשים שהיו מעורבים בפרשה ומצאו את דרכם לעמודי התלייה ובתי הכלא של מצרים. אינני מכירם אישית ולא עוז רוחם הוא מענייננו. העניין אליו צריכים אנו להידרש הוא המעשה עצמו, כוונות מתכנניו, ביצועו ותוצאותיו – מבחינה פוליטית ומבחינה מוסרית.
סיפור המעשה הוא, בקיצור, כדלהלן: השירותים החשאיים האמורים להיות כפופים לממשלת ישראל, הקימו רשת חבלה בערי מצרים הראשיות. ברשת זו שולבו ישראלים ויהודים תושבי המקום, שהיו פעילים בתנועה הציונית שם. על הרשת הוטל להטמין פצצות במקומות ציבוריים ולנסות לפגוע במוסדות אמריקאיים בערי מצרים. מטרות הפעולה היו: ליצור בעיני ממשלות ארצות-הברית ובריטניה את הרושם שמצרים הנאצרית היא מדינה בלתי יציבה וכי המישטר אינו שולט במצב. כתוצאה מכך, כך קיוו יוזמי הרשת, יתהוו ספקות חמורים אצל הממשלות הנ"ל ביחס ליכולתן לסמוך על המדינה המצרית כנקודת משען להשפעתן באזור. כוונת הדברים היתה גם ליצור היסוסים בחוגים בריטיים שמא כדאי להשהות את פינוי הבסיסים הצבאיים הבריטיים שעל גדות תעלת סואץ, דבר שממשלת מצרים עמדה עליו בתקיפות באותם ימים. כן היתה במעשה כוונה עקיפה לשכנע את ממשלת ארצות-הברית כי ישראל לבדה, רק היא ראויה לשמש תימוכין יציבים לאימפריאליזם האמריקאי באזור.
התוצאות היו: כמה מחברי הרשת נתפסו כאשר הנפצים [התפוצצו] בכיסם והרשת כולה נפלה בידי שלטונות מצרים, על אף שהיתה אמורה לפעול בחשאי לבל יתגלה כי מדינת ישראל היא האחראית להפעלתה.
האנשים שהועלו לגרדום ואלו שנאסרו ושוחררו רק אחרי מלחמת יוני 1967, לא היו גיבורי עלילה שיש להתפאר בה, אלא קורבנות, תמימים או בלתי תמימים, של מעשה שפל מבחינה מוסרית וריאקציוני מבחינה פוליטית. מעשה אשר, כפי שהתברר, נעשה אף ללא ידיעת ממשלת משהשרת, שכיהנה באותה תקופה.
עד עצם היום הזה לא נקבע – רשמית – מי נתן את ההוראה לביצוע משימה שפלה זו. ברור כי מפקד השירותים החשאיים לא הוציא את הפקודה מתוך יוזמה אישית. ואם לא שר הביטחון היה זה, מיהוא, אם כן, אשר נתן את ההוראה?
העם בישראל מגלה עד היום תכונת פתאים קולקטיבית, טומן ראשו בחול כבת-יענה, ונמנע מלשאול שאלות "מיותרות" בנושא. העיתונות וקול-ישראל ניהלו מסע שקרים פנטסטי על אודות הדברים, מתוכם נשמע כאילו סיכלה פעולת "עסק הביש" סכנת התקפה מצד מצרים נגד ישראל. רק מעטים שמו לב לעובדה שדווקא באותם ימים קיים ראש הממשלה משה שרת התכתבות מעניינת עם נשיא מצרים נאצר, אשר לא פסקה חרף גילוי הרשת (עוד נחזור לעניין זה יותר מאוחר).
אין כותב שורות אלה מתיימר למלא את מקומו של בית-משפט "אובייקטיבי". ברם, במציאות אשר כזו אין ברירה אלא להצביע על הקבוצה הנראית כאחראית לעניין, והיא אינה אחרת מזו שהיתה אחראית, יותר מאוחר, ליוזמה הישראלית במלחמת סואץ (המכונה בישראל "מלחמת קדש", או "מבצע סיני"). ואמנם קו עקבי מחבר את שתי היוזמות. כשם שרצו למנוע את עזיבת הבריטים ב-1954, כך שאפו בכל לב להחזרת הבריטים והצרפתים לשם ב-1956. לא מיותר לומר כי חלק נכבד מקבוצה זו מאייש עד היום כמה מהמכריעות במשרות הצמרת במדינה. על אף שהאחראים לעסק הביש גרמו את הפרת החוק החמורה ביותר בתולדות מדינת ישראל, איש לא תבעם לדין, איש אינו מאשימם ואיש אינו מענישם – נהפוך הוא, הם המאשימים, הם המענישים והם התובעים בפני כס המשפט.
האחראים לעסק הביש לא יכלו שלא לדעת כי שילוב יהודים תושבי מצרים ברשת כמוהו כסיכון מעמדם ועתידם של כלל יהודי מצרים, אם תיחשף הרשת, ואמנם היו דברים מעולם. זה לא הרתיע אותם מעשות את אשר עשו. אף על פי כן נשארים אותם טיפוסים בתודעת העם "גיבורים לאומיים" ה"דואגים" להמוני בית ישראל באשר הם שם. דומה שאין מילים חריפות דיין באוצר הלשון, כדי להגדיר את עומק השיפלות והניוון המוסריים המתגלים כאן שוב כשהם עוטים את מעטה הפטריוטיזם הצרוף.
מן הדין הוא גם לפנות למה שמקובל לראות כ"דעת הקהל הנאורה" של ישראל ולשאול מדוע יודעת היא להגיב בחריפות מירבית על הטמנת פצצות על ידי אירגונים פלשתינאיים במקומות מאוכלסים בישראל, ולהציגה כמעשה רצח מתועב… אך נאלמת דום, משום מה, מול מעשים דומים כאשר הם מבוצעים על ידי שליחי המדינה הציונית, בארץ ערבית?? שוב ושוב חוזרים אנו ונוכחים לדעת כי מוסר לאומי אינו מוסר כלל, אלא אנטי מוסר; כי קני-המידה המוסריים של אנשים לאומניים הינם מעוותים לחלוטין ואינם עולים בקנה אחד עם יסודות ראשוניים של הומאניזם.
מכל מקום המורסה רק כוסתה אך לא הגלידה. כל לחיצה מתיזה שוב מוגלה וזוהמה וגורמת לכל מיני אנשים חשובים מאוד לקפוץ כנשוכי נחש.
יתכן כי איש לא יעז להביא את העניין לכלל גילוי מלא בתחום הפרוצדורה המשפטית, אך ההיסטוריון שיגיע לכך לא יותיר שריד ופליט מכל ההתחסדות הצבועה של כמה מבחירי (בכירי) העם.
הנושא לובש חומרה יתרה נוכח העובדה שבאותם ימים ממש של הפעילויות החבלניות במצרים, קיים ראש ממשלת ישראל דאז, משה שרת, שורה של מגעים בלתי ישירים עם נשיא מצרים. מגעים כאלה היו אפשריים באמצעות נשיא יוגוסלביה וראש ממשלת מלטה, דום מינטוף (שחזר להיות ראש ממשלה לאחר הבחירות האחרונות) . כן נערכה התכתבות בין שרת לנאצר באמצעות מוריס אווארבך, חבר הפרלמנט הבריטי מסיעת הלייבור באותם ימים. ההתכתבות אינה סודית והתפרסמה אחר מות שרת. היא מעידה כי השניים דנו בעניינים חיוניים למדי כמו: מעבר סחורות לישראל וממנה בתעלת סואץ; סיוע טכני ישראלי למצרים; הפגה הדדית של התעמולה האנטי-ישראלית והאנטי-ערבית ועוד.
אין לדעת, לפי שעה, אם טירפוד המגעים בין שרת ונאצר היווה אחת המטרות המודעות של יוזמי עסק-הביש. ברם, בדיעבד, טורפדו המגעים ובכך הואצה ההתדרדרות לפעולות תגמול ותגמול שכנגד; מלחמת סואץ; מלחמת יוני 1967. וכל הגועל נפש אשר לפנינו, מי ישורנו.