מכתב מהכלא - גיורא נוימן

10 בפברואר 1972

in גיליון-62: פברואר 1972, מאמרים, מסמכים

גיורא נוימן, חבר "מצפן", קיבל צו גיוס לשירות סדיר בצה"ל החל מנובמבר 1971. הוא סירב להתגייס, בטענה שאינו מוכן לשרת ב"צבא כיבוש", ונידון לחמש תקופות מאסר, בזו אחר זו, של 35 יום כל אחת. הוא התמיד בסירובו גם לאחר קרוב לחצי שנה בכלא, ואז גזר עליו בית דין צבאי שמונה חודשי מאסר נוספים

 

שלשום התקיימה, כך אני משער, האסיפה הכללית. מבלי לדעת עדיין מה התוצאות, אני מנסה לחשוב על העתיד. ברור כיום לכולנו, גם אם עוד לא קרה הפילוג הפורמלי, שלא נוכל ללכת ביחד לאורך ימים עם החברים שרוצים להפוך לסניף של האינטרנציונל הרביעי ולאירגון היירארכי נוקשה. מאחורי הוויכוח האירגוני מסתתרת התנגשות בין שתי השקפות שונות על החברה האנושית והיחסים בתוכה, על אופי המהפכה ואף על האירגון החברתי שאחריה.

אינני מאמין, שאנשים שלוחים בחסדי עצמם הממנים עצמם לאוונגרד, והמחלקים אפילו את האוונגרד לרמות שונות של תודעה פוליטית, כשרק ה"מפותחים" שבהם, כלומר בעלי אותה השקפה, קובעים, מכוונים ומנהלים את המאבק החברתי, בעוד האחרים משמשים בידיהם כלים שלעולם לא ישתתפו באורח מלא בקבלת ההחלטות ואפילו לא יכירו את שיקוליהם; אינני מאמין שהם שואפים למהפכה כזאת בחברה, כמו שאני למשל שואף אליה.

דווקא ניתוץ המבנה ההירארכי והאליטרי הוא המטרה הראשונה של המהפכה, לדעתי, ואין אדם השואף לכך יכול להתנהג באירגונו לפי אותם הכללים בדיוק של החברה השנואה --- או להיפך: יש לי ספק רציני במטרותיו הסופיות של אדם המתנהג לפי כללים אלה.

אין חלילה להסיק מכך שאני נגד אירגון. בלתי אפשרי להציב ולנסות להשיג מטרות חברתיות מבלי לתאם פעולות, מבלי לעבוד בצורה קולקטיבית תוך קבלת החלטות לפי עיקרון של רוב ומיעוט, דמוקרטיה וכו'.

מאחר שאני סבור שלא נצליח להמשיך ביחד לזמן רב, גם אם יהיו נסיונות לטשטש את הפילוג הקיים, כפי שזה נעשה בשנה-שנתיים האחרונות הרבה פעמים, עלינו לחשוב ולתכנן את העתיד בפרספקטיבה של הקבוצה שלנו (מבלי לפגוע חס וחלילה בלויאליות כלפי כל האירגון - כל עוד הוא קיים במתכונת הנוכחית).

ברגע שנישאר לבד אסור לנו ליפול לתוך חוסר אונים ודיפרסיה, להיפך! נצטרך להכפיל ולשלש את מאמצינו ולהרגיש (ודאי שנרגיש כך), כל אחד בפני עצמו, את האחריות הגדולה שתהפוך פתאום למוחשית, שתהיה מוטלת עלינו. אסור חלילה לעבור לקיצוניות המנוגדת לצנטרליזם, ולהתפרק מהעיקרון האירגוני. אם נהפוך לקבוצה תיאורטית בלתי מחייבת, אפילו שזה ייראה לנו כאקט זמני, "נפספס" את העסק, נדחוף חלק מן החברים והאוהדים שפוסחים על שני הסעיפים לידי "הטרוצקיסטים-האמיתיים", ויהיה קשה לנו מאוד לבנות את עצמנו מחדש בעתיד.

האירגון (של החברים שילכו איתנו) חייב להתקיים מעשית ופורמלית, כמה קטנים שלא נהיה, כי רק בו יהיה גלום הסיכוי להתפתח ולהפוך לעוצמה אי פעם.

באירגון (ואני מדגיש, אירגון) הזה נפעל על פי כללים דמוקרטיים שאותם נצטרך לקבוע בפרוטרוט בינינו; המשמעת הפנימית, עם כל חשיבותה, היא עניין התלוי ברצונו וברצינותו של כל אחד מהחברים ואין להכניס אותה לתוך מסגרת פורמלית.

את הפעילות שלנו בעתיד הקרוב הייתי רוצה לראות בתחום ה"חינוכי", זאת אומרת לעסוק יותר בתיאוריה, גם כדי לברר לעצמנו ואף לקבוע עמדות בנושאים הרעיוניים, ובעיקר כדי להסביר ולהפיץ את מה שיש לנו, בקרב הציבור שממנו יש לנו מירב הסיכויים להשיג חברים חדשים ואוהדים ("קאדרים") - זהו ציבור התלמידים והנוער. פעילות זאת יכולה להמשיך באופן שבו התנהלה עד עכשיו - חוגים תיאורטיים, אבל כדאי גם לחשוב על הוצאת הדברים - יסודות השקפת העולם שלנו - בדפוס. אני רואה זאת בעיקר בצורת חוברות על נושאים מוגדרים (נושאים בפילוסופיה מארכסיסטית, נושאים מן התחום המעמדי, הציונות על כל פרשיותיה וכו'). בחוברות כאלה כדאי לפרסם דברים יסודיים ומוסכמים על הכל.

בעיתון, לעומת זאת, אפשר להקדיש מקום לבירורים רעיוניים בנושאים השנויים במחלוקת. ואם זה יהיה אחרי הפילוג (שהרי הדברים הנ"ל רלוונטיים גם במצב הקיים), הרי זה יוכל להיות בירור מ-א' ו-ב'.

אני מעלה זאת משלוש סיבות: משום שזה בא לי; משום שאם לא מעלים דברים על הכתב, אפילו כמו הרצאות על נושאים ספציפיים בציונות ובחברה הישראלית, הרי חלק גדול מזה הולך לאיבוד; ומשום שאני רואה את הפעולה שלנו בעתיד הקרוב במה שנקרא בפי ה"מקצוענים" - בניית קאדרים.

רק אחרי גיבוש וגידול פנימי נוכל לצאת במאמץ מרוכז בחזית המעמדית והחברתית. בינתיים נצטרך להסתפק רק בנקיטת עמדות, כמו שעשינו עד היום למעשה, על אף הדיבורים הגדולים.

זהו, עד כאן. ניסיתי בצורה קצת מפוזרת להעלות את מה שמתרוצץ במוחי.

גיורא נוימן

הפוסט הקודם:

הפוסט הבא: