תליין הפלשתינאים, ווספי תל, חוסל.
ב-28 בנובמבר (1971) נהרג ראש ממשלת ירדן, ווספי תל, על ידי 4 פעילים של ארגון פלשתינאי שהתפלג לאחרונה מפת"ח. כך נסתיים שלטונו של תליין העם הפלשתינאי.
ווספי תל היה אנטישמי נודע, והירבה לדבר על "קשר היהדות הבינלאומית", על "הפרוטוקולים של זקני ציון" המפורסמים. אך אנטישמיות זו לא מנעה ממנו להיות בן-ברית נאמן של מדינת ישראל, וההספדים שהספידו אותו מנהיגי המדינה, והעיתונות מוכיחים כי ישראל העריכה את ידידותו למדינה הציונית.
ווספי תל החל את חייו הפוליטיים בלגיון הערבי של גלאב פחה. מאז לא הפסיק לשרת בנאמנות את האינטרסים של האימפריאליזם האנגלי ואחר כך האמריקאי, אבל הוא רכש את התואר "תליין העם הפלשתינאי" כרב-אומן הדיכוי של עם זה במשך כעשר שנים. כבר בשנת 1962 הוא קרא לממשלת ירדן להיות נוקשה כלפי הפלשתינאים שהטרידו את המלך חוסיין.
ב-1970 הוא לקח על עצמו את ההשמדה הפיזית של ההתנגדות הפלשתינאית. לאחר שהצליח לשבור את ארגוני ההתנגדות, הוא אסר עליהם להילחם נגד ישראל מתוך שטח ממלכת ירדן, אסר על האוכלוסיה להחזיק נשק, ועל המינהל הממלכתי להעסיק "לא-ירדנים". תל בעצמו פיקח על "טיהור" אירביד וג'רש, וביולי 71' הוא יכול לומר לחוסיין: "הפלשתינאים כבר אינם מהווים בעיה".
רצח ווספי תל בא כתגובה על השתתפותם של חלק מארגוני ההתנגדות בוועידת ג'דה. הריאקציה הירדנית זימנה ועידה זו כדי להסדיר מחדש את יחסיה עם הפלשתינאים. בהסכמי אוקטובר 1970 יכלה ההתנגדות הפלשתינאית לדבר עוד בשם איזשהו כוח מאורגן. כיום אין מי שיערער על עליונות חוסיין, ולכן הוא מעוניין בהסדר חדש, בהתאם לממדי המפלה. אך חיסולו של ווספי תל מבטא גם את מודעותם של הפלשתינאים לבגידתם של כל המשטרים הערביים, ובראש וראשונה משטר סאדאת שקיבל את החלטת מועצת הביטחון. הם ערים גם לעובדה כי מצרים מנסה ללחוץ כיום על ארצות הברית על מנת להגיע לחוזה שלום עם ישראל על חשבון העם הערבי הפלשתינאי.
אולם מעשה הרצח מבטא גם את חוסר האונים של שארית ההתנגדות הרוצה להמשיך את המאבק נגד הציונות והריאקציה הערבית, אך יכולה לממש מאבק זה רק בדרך של מעשה ראוותני ותעמולתי.
לחדש את המאבק פירושו להעמיד אותו על בסיס חדש לגמרי, להעלות אותו בצורה חד-משמעית למישור המאבק הפוליטי והמעמדי. חוסר הנכונות של השמאל הפלשתינאי לארגן כוח פוליטי שיעמיד פרספקטיבות אסטרטגיות ברורות למאבק מעמדי נגד הציונות מצד אחד, אך גם נגד הריאקציה הערבית על כל גווניה, דוחפת בודדים לפעולות טרור חסרות תקווה.
את חיסולו של וספי תל איננו שוללים מבחינה "מוסרית". אנו מבטלים אותו מבחינה פוליטית, כיוון שהוא מהווה תחליף לאסטרטגיה מעמדית כל-ערבית. וחיסולו של איש בודד מבטא רק את המבוי הסתום אליו הגיעה ההתנגדות הפלשתינאית.
אין לחיסול אישים ריאקציוניים משמעות אלא במסגרת של מאבק מהפכני נגד המעמדות הריאקציוניים השליטים במזרח התיכון. פקיחת העיניים של חלקים גדולים מהשמאל הפלשתינאי, על תפקידם הריאקציוני של המשטרים הזעיר-בורגניים ועל פשיטת הרגל של "מאבק לשחרור לאומי פלשתינאי" במנותק מהמאבק למהפכה סוציאליסטית כל-ערבית – זוהי הערובה לעתידו.