כתב שמעון צבר; איורים: Matta
הסצנה מתרחשת בשעת לילה מאוחרת. פנסי רחוב מאירים את אבני מרצפת הרחוב. כרכרה מתקרבת. היא מתקדמת ברעש ואז מאיטה. הסוסים עוצרים והכרכרה נעמדת לצד המדרכה.
דלת הכרכרה נפתחת. יוצא גבר גבוה, לבוש בהידור. הוא משלם לעגלון ופונה אל הכניסה לבית. העגלון מתרחק ונעלם אל תוך הלילה.
האיש מצלצל בפעמון הדלת. דלת הבית נפתחת והוא נכנס. השוער מקבל אותו בברכה. המסדרון מואר באור עמום. רב המשרתים נוטל ממנו את מעילו, הכפפות, ואת מקל ההליכה שלו. כעת אנו יכולים להבחין בתווי פניו. בשנות החמישים לחייו, שיער אפור, יפה תואר. האיש שלנו, ניכר שהוא חוזר מאירוע חברתי, מתבונן בעצמו במראה, מרוצה ממראה עיניו. אט אט אוזנינו קולטות לחן מינואט מאת מוצרט. הוא פונה מהמראה, חוצה את המסדרון ועולה לקומה הראשונה.הוא נמצא בחדר שינה מפואר בסגנון הבארוק. מיטת אפיריון תופסת חלק מחדר השינה. במיטה זו ממתינה לו אשה מקסימה וחייכנית. הוא לובש כתונת לילה ומצנפת ונכנס למיטה. הוא עולה על האשה.
אותו חדר. חושך. ניתן לראות להבה קטנה מרצדת. נחירה. הלהבה הקטנה גדלה והולכת. עכשיו יש שובל של עשן והלהבה היא כבר לא האור הקטן המרצד אלא אש של אמת. האש מתפשטת במהירות ופולשת לכל רחבי החדר. האיש קופץ מהמיטה המוקפת בלהבות.
כעת הוא לובש מדי אסיר של מחנה ריכוז עם מגן דוד צהוב גדול על גבו. על זרועו הימנית, מספר מקועקע. הוא בפאניקה. הדלתות הבוערות מונעות ממנו לצאת. הוא בקושי יכול להגיע לחלון ולפתוח אותו. אור נכנס לחדר – זוהי שעת יום. הוא רוכן החוצה וצועק: "הצילו!"*הרחוב למטה נראה כרגיל. אנשים באים והולכים. החנויות פתוחות והתנועה ערה. אף אחד לא שם לב לאיש שצועק: "שריפה! או-סקור! גֶעוואלד! הצילו! הילפֶה! איודה! הֶלפּ! עֶזרָה!…"
במבט מהרחוב, אנו רואים שהבניין בנוי בסגנון הבאוהאוס, בעל חמש קומות. עשן יוצא מחלון פתוח בקומה הרביעית. האיש שלנו צורח לרחוב.
מלמעלה נראה שהולכי הרגל לא שמים לב לצעקות שלו. אחדים מרימים את ראשם, מסתכלים על האיש לרגע, ואז ממשיכים לעסוק בענייניהם.
ההמון מביט בחלונות הראווה. האיש ממשיך לצרוח. נהגים מאבדים את סבלנותם ברמזור אדום. אנחנו רואים את פניו של האיש המוקף בלהבות.
(מופיעות כמה תמונות של קהל הצופים במרוצי סוסים באסקוט.)
שוב, האיש צורח.
(מופיעה תמונה מפאלם ביץ', פלורידה.)
האיש מלווה את צעקותיו במחוות גדולות.
הרחוב למטה, מלא בקהל צופים סקרנים. בחזיתות החנויות מתחילים כמה אנשים לשים לב לצרחות של האיש. נראה שאשה אחת צופה בו ביתר תשומת לב. היא מסתכלת למעלה. לפתע, היא ממהרת לחנות סמוכה ומנסה לספר לאנשים מה היא ראתה זה עתה. קולה נבלע ברעשי החנות והרחוב. רק המחוות שלה נתפסות. אף אחד לא נראה מעוניין. האשה ממהרת לתא טלפון חירום אדום ומתקשרת למספר 18.
תחנת כיבוי אש. הכבאי התורן מנמנם בתפקידו. כבאים אחרים מצחצחים את הקסדות שלהם. הטלפון מצלצל. האיש המנומנם חוזר אט אט להכרה. הוא מרים את השפופרת ומקשיב. ההבעה על פניו מתחלפת משיעמום עמוק לרגש עז. הוא מנתק בפתאומיות ולוחץ על פעמון האזעקה. הוא צועק לעבר הכבאים.
(התנועות של הכבאים איטיות באופן חריג.)
השער נפתח. הכבאים קופצים על הרכב שלהם והוא מתניע. הכבאית חוצה רחובות. אנחנו מגיעים למעבר חצייה. גברת זקנה חוצה באיטיות מרובה. הכבאית עוצרת. הזקנה הולכת בקושי. לאחר העצירה הכבאים יוצאים שוב לדרך. הם עוצרים ברמזורים אדומים ומניחים לנהגים אחרים לעבור.
בשלב מסוים בדרך הם עוצרים לקנות סיגריות ועיתונים. לבסוף הם מגיעים אל הרחוב שלנו. האיש עדיין צורח.
אחד הכבאים פורשׂ את הצינור ומחפש ברז כיבוי. הוא מחבר ביניהם ופותח את הברז. אבל נראה שמעט מאוד מים יוצאים מפי הצינור. כבאי אחר מתמרן את הסולם הקצר מכדי להגיע לאיש שצורח מבעד לחלון. קהל מתאסף סביב הכבאים. יש הרבה אנשים בחלונות של בניינים סמוכים.
האיש מפסיק לצעוק לרגע ומבין כי הכבאים לא יכולים לעזור לו. הוא מטפס על אדן החלון ומנסה להחליק במורד הקיר אל החלון שמתחתיו. הוא מתנודד בצורה מסוכנת. האנשים בחלון הזה מתבוננים בו בעניין; אבל משהגיע אליהם, הם לא מפנים לו מקום ומצביעים על החלון הסמוך. הוא מגיע אל החלון השני הזה לאחר מאמצים רבים. אבל, שוב מונעים ממנו להיכנס. לפתע הידיים שלו מחליקות והוא נופל לתוך הריק.
ערבי מהוגן, משופם ונעים סבר, מטייל על המדרכה, לפעמים עוצר בחלונות הראווה. שמנמן, נראה שמח בחלקו, עושה רושם של איש רעים להתרועע, ידיו מאחורי גבו, אצבעותיו מגלגלות את חרוזי המחרוזת שלו. לפתע פתאום האיש שלנו, שנפל מהבית הבוער, נוחת עליו.
שני הגברים נופלים אפרקדן ארצה על גבם. האיש במדי מחנה הריכוז הוא הראשון שחוזר לעצמו. הוא מתקרב אל הערבי ומתחיל להכות אותו בזעם, תוך כדי שהוא מקלל אותו. הערבי, שלא לגמרי התעשת לאחר ההלם, מנסה להגן על עצמו, אך לשווא. יריבו ממשיך להכותו והערבי מאבד את הכרתו. אזי האיש שלנו מזדקף, מניח רגל על גופו השרוע של הערבי ומתופף על חזהו בידיו, בתרועת ניצחון א-לה טרזן. מיד אחר כך הוא כורע על ברכיו ומחפש בכיסיו של הערבי. הוא מוצא שם מפה שאותה הוא פורשׂ על הגוף השרוע. זאת מפה של פלסטין.
האיש שלנו מקפל במהירות את המפה ומחפש מונית במבטו. תוך זמן קצר יש אחת שעוצרת. הוא מראה את המפה לנהג, אשר מהנהן לאות אישור ופותח את הדלת. האיש נכנס לרכב, המונה מופעל והם נוסעים.
הערבי חוזר להכרה בהדרגה. לוקח לו כמה רגעים להבין מה קרה לו. כשהבין לבסוף, זינק על רגליו. המונית כבר נמצאת כמה רחובות משם. הוא מנסה להדביק אותה אבל מאוחר מדי. תמונת הערבי והמונית מתפוגגת במרחק.
המונית חוצה רחובות, שדות, גשרים, רחוב נוסף ושדות נוספים במלוא המהירות. היא חוצה את הים, את המדבר. מרחוק אנחנו רואים ירוק של נווה מדבר. המונית מאיצה. בקתה ניצבת בין שני עצי דקל. שלט דרכים מודיע PALESTINE.
דלת המונית נפתחת ומתוכה מופיע האיש שלנו, שעוטה כעת חזות של סופרמן מחוברת קומיקס.הוא נושא עמו ארגז כלים, שלט דרכים ועציצים. הוא משלם לנהג המונית ומשחרר אותו. סופרמן ניגש מיד ומפרק את השלט שעליו כתוב PALESTINE ובמקומו מתקין את השלט שלו, שעליו כתוב ISRAEL. הוא הולך אז אל הבקתה ונכנס אליה.
ברגע שהוא חוצה את הסף אנחנו שומעים בכי, צעקות, יריות. לאחר זמן קצר מועפים מן הצריף כמה נשים ערביות, שני זקנים ושלושה ילדים, כאילו רגל ענק בעטה בהם. הם נוחתים על ראשיהם. סופרמן יורה עליהם. הם רואים אותו ואחרי שקמו על רגליהם, בורחים מעבר לאופק, מותירים את נעליהם מאחוריהם, בעודם עדיין תחת אש מסופרמן.
סופרמן מחכך את ידיו כמו השיג הישג כביר. הוא מתחיל לנקות במטאטא את האדמה מסביב לבקתה. הוא מתקין את העציצים ומשקה אותם במסירות. נווה המדבר הקטן גדל ופורח כמו בקסם. תוך כדי שהוא גורף וחופר, מופיע הערבי השמן בריצה מן האופק. הוא רץ כבר הרבה זמן. כשהוא מגיע אל העצים הוא מבחין בשלט החדש. הוא עוקר אותו ומנסה להתקין מחדש את השלט הישן שהיה מוטל שם. באותו רגע ממש, סופרמן מבחין בו. הוא מזנק מעלה, עט על הערבי, תופס אותו בצווארונו ומרים אותו השמימה.
הם עפים מעל אוקיאנוס. אי קטנטן מופיע באופק. סופרמן מניח בתשומת לב את הערבי חסר הישע על החול ועוזב בדרכו חזרה.
בעודו מרחף מעל הבקתה הקטנה מבחין סופרמן בכמה דמויות קטנות פועלות בקדחתנות. הוא נוחת. מדובר בשני ערבים, קטנים קמעא מהערבי השמן שלנו, שמנסים להחזיר על כנו את השלט שמכריז PALESTINE. סופרמן תופס אותם בצווארון ונושא אותם אל האי הקטן. הוא שומט אותם ושב חזרה.
כשהוא עובר שוב מעל הבקתה, הוא רואה הפעם ארבעה ערבים, קטנים משני הקודמים, שתוקפים בזעם את השלט. במהירות אם כי במאמץ מסוים, הוא אוחז בהם ומרים אותם השמימה. גם הם מוצאים את עצמם באי הקטן.
בשובו, הוא רואה אלפי ערבים קטנים, כמו נמלים, מתקדמים לכיוון הבית. ברור שהוא לא יכול לעמוד מול כולם.
לפיכך, הוא מוציא מכיסו מיכל קוטל חרקים ומרסס אותו בענן על הערבים הקטנים. עשן לבן עוטף אותם והם מתחילים להיעלם בזה אחר זה. סופרמן ממשיך לפזר את קוטל החרקים שלו.
הערבים, העצים, הפרחים, השלט ואפילו הבית נעלמים. אבל סופרמן ממשיך לפזר את קוטל החרקים שלו. הנוף נעלם כעת לחלוטין, השמים אינם נראים עוד, וסופרמן עצמו נעלם מן העין. הכל נעלם והמסך נהפך לבן לגמרי.
לאחר זמן קצר מופיעה המילה END.