יש קואליציה ויש קואליציה.
יש קואליציה ממשלתית, המורכבת ממפלגות השלטון – מפד"ל, מפ"ם ועבודה; אך יש קואליציה אחרת, חשובה יותר. לקואליציה זו מוקדש עמוד השער של הגיליון. זוהי קואליציה אנטי-פועלית. זוהי קואליציה של ניצול ושל דיכוי. והיא מורכבת משלושה שותפים:
- המעבידים, בעלי ההון ואילי התעשייה – אלה קרויים בפינו "בורגנים", או "קפיטליסטים".
- ההסתדרות – זו הקרויה בלשון רמייה "אירגון של פועלים", או "איגוד מקצועי".
- הממשלה – זו המתיימרת לייצג את המוני העם.
ובכן, הברית המשולשת הזאת – מעבידים, מנהיגי ההסתדרות ושרי הממשלה – עשו יד אחת וחוקקו חוקים חדשים, שנועדו לדכא את הפועלים בישראל, לכבול את ידיהם ולאסור את מאבקם הצודק.
למה?
לא בגלל רוע-לב ולא בגלל אופי רע. לא בטעות ולא עקב שגיאה.
אלא בגלל העובדה הפשוטה שבמשטר הבורגני – משטר שבו קיימת בעלות פרטית על אמצעי הייצור – קיים ניגוד עמוק ובלתי-מתפשר בין הבורגנים לבין הפועלים. זהו ניגוד כה עמוק וכה יסודי, שאין מי היכול להסתירו. לא מאיר יערי ממפ"ם ולא מנחם בגין מגח"ל. זהו הניגוד שבין ההון לבין העבודה; זהו הניגוד בין הרווח של המעטים לבין השכר של הרבים.
וכדי לשמור על המשטר בישראל – המשטר הבורגני בישראל – יש צורך לרסן את הפועלים, כדי שאפשר יהיה להמשיך ולנצלם, להמשיך ולסחוט אותם, להמשיך ולפגוע ברמת-מחייתם.
כדי לעשות זאת נחוצים, בין השאר, גם חוקי העבודה החדשים.
ציונות מול מהפכה
אלא שבמשטר הבורגני השורר בישראל המצב מסובך עוד יותר, בגלל ניגוד חשוב אחר: הניגוד שבין הציונות לבין ההמונים הערביים, הניגוד הידוע בשם "הסכסוך הישראלי-ערבי".
"מצפן" מקדיש מקום רב בגיליונותיו, הן לניגוד שבין הבורגנים לפועלים והן לניגוד הישראלי-ערבי. אלו הן השאלות העיקריות של חברתנו ושל עבודתנו הפוליטית. אך לא רק אנו מטפלים בשאלות אלו. גם אויבינו ויריבינו עושים זאת. ראו, למשל, את הצילום המופיע בעמוד זה. הוא לקוח מ"ידיעות אחרונות", מ-7 בנובמבר. אלה הם דבריו של שר הביטחון, והם ברורים לגמרי.
אומר דיין: "היום אנחנו נמצאים במצב לא טוב. מונף עכשיו בארץ דגל, דגל שהוא כשלעצמו אין בו פסול, דגל של תיקונים חברתיים, ודגל של שיכונים לזוגות צעירים, ודגל של פתרון בעיות הפנתרים… אי אפשר להניף שני דגלים בבת-אחת, באותו זמן. גם מפני שאין בכוחה של מדינת ישראל לכלכל שני דגלים – גם את דגל המלחמה וגם את דגל כל השיפורים האלה למוכסים ולנמלים ולפנתרים ולצעירים וללא כל כך צעירים. שני הדגלים האלה אינם יכולים להתקיים במדינת ישראל… שני הדגלים הם סותרים".
נכון, הם סותרים. דגל המלחמה הוא דגל הציונות ודגל "התיקונים החברתיים" בלשונו של דיין הוא דגלה של המהפכה הסוציאליסטית. הגנרל הולך תחת דגלו הוא. אנו הולכים תחת דגלנו. לו יש דגל כחול-לבן. לנו דגל אדום.
ישמשו דבריו של דיין לקח להמוני הפועלים והנוער: אל תאמינו לדברי הכזב של גח"ל ושל מפ"ם, המנסים איש איש בסגנונו ובסיסמאותיו לטשטש את הניגוד בין הציונות לבין האינטרסים של המוני המנוצלים. מפ"ם מנסה לחבר ציונות עם סוציאליזם וגח"ל מנסה לחבר ציונות עם ה"דאגה לאיש הקטן". שניהם, וכל דומיהם, משקרים.
חומר-עדות מרשיע
בחודש הקודם השתתפו חברי אירגוננו בהפצתו של כרוז מצויר הנושא את הכותרת מבוקשים (הכוונה לגולדה, דיין וספיר). משטרת ירושלים נזעקה לבצע מעצרים בקרב מחלקי הכרוזים.
בפעם הראשונה נעצרו חברים ל-48 שעות. הם הואשמו בהסתה ובעבירה על חוק לשון הרע. לאחר כמה ימים נעצרו שישה חברים אחרים ושוחררו באותו היום.
כעבור זמן קצר נעצרו עוד שלושה, ביניהם גם איש שי"ח. גם אלה שוחררו כעבור שעות ספורות. גם בתל אביב נעצרו מחלקי הכרוז בפתחו של בית ספר תיכון ונאשמו בעבירה על… חוק עזר עירוני.
בכל המקרים הוחרמו כל הכרוזים, שמספרם מגיע לאלפים, בתואנה כי הם מהווים חומר עדות מרשיע.
"לא ימני ולא שמאלי"
בירושלים נערכה ב-2 בנובמבר הפגנת מחאה נגד חוקי העבודה החדשים. ההפגנה, שנקראה מטעם שי"ח (שמאל ישראלי חדש), ברית השמאל ו"העולם הזה", התקיימה ברחבה שממול לכנסת. אנו לא הוזמנו ולא השתתפנו במשא ומתן שקדם להפגנה, אך חברינו בירושלים הפיצו כרוז ונשאו בשעת ההפגנה סיסמאות כמו:
"כל השלטון לפועל!"
"עם המדכא עם אחר אינו יכול להיות חופשי!"
"פועלים היזהרו – בן-אהרון שוב מגן עליכם"
"השביתה אינה הנשק האחרון של הפועל…"
בכרוז שלנו נאמר, כי הגופים שיזמו את ההפגנה גורסים "ניצול, אך במידה; רווח, אבל הוגן; כיבוש, אבל הומני; ציונות, אולם צודקת"; הם (המארגנים) "רוצים רווח לעשירים בלי יותר מדי עוני לעניים; סדר ביחסי עבודה, אבל בלי חוקים פאשיסטיים; קפיטליזם, אך בלי בעיות".
ואילו "אנחנו – אין עבורנו כיבוש ליברלי, אין ציונות צודקת, אין ניצול למחצה, ובוודאי שאין קפיטליזם בלי ניצול ואין ניצול ללא מלחמת מעמדות".
יחד עם השתתפותנו בהפגנה, אנו מוקיעים את המקארתיזם הגס של אורי אבנרי, אם כי אין בו משום חידוש. השרלטן הזה כה מוכר, עד כי רבים מחברי שי"ח התנגדו לפעולה משותפת איתו, בהכירם בכך שקרייריסט זה, שהוא "לא ימני ולא שמאלי", החליט לאחרונה לתת גוון "סוציאליסטי" לתעמולתו, כאילו נשכחו עמדותיו "לעלות על דמשק", לספח את מזרח ירושלים וכו'. אלא שלמקארתיזם יש אחיזה גם בקרב עסקני ברית-השמאל (אירגון שאין לו חברים מלבד קומץ עסקניו) וגם בקרב קבוצה מאנשי שי"ח.
אנו קוראים לאנשי שי"ח להיאבק ולהתגבר על נושאי המקארתיזם שקירבם, ליזום ולבנות שיתוף פעולה על יסודות מוסכמים בין כל הכוחות המהפכניים, השמאליים והדמוקרטיים. שיתוף פעולה כזה לא צריך לטשטש את ההבדלים הרעיוניים, הפוליטיים והאירגוניים. להיפך – הוא צריך להיבנות תוך כדי ויכוח. שיתוף פעולה כזה – חיוניותו גוברת מיום ליום.
בשירות האויב המעמדי
ההפגנה בירושלים מעלה נושא אחר: התנהגותם של פקידי המפלגה הקומוניסטית רק"ח ובראשם ח"כ מאיר וילנר.
הללו, כששמעו על המשא ומתן בין שי"ח, ברית השמאל, "העולם הזה" וקבוצתו של ח"כ שלום כהן (שהוחרמה תוך כדי המשא ומתן על ידי אבנרי), מיהרו ליזום פנייה לשיתוף פעולה ול"מאבק משותף" של כל הכוחות הפוליטיים המתנגדים לחוקי העבודה החדשים.
הוועד המרכזי של רק"ח פנה במכתב רשמי, חתום על ידי וילנר, הציע פעולה משותפת לכל הגופים המנויים לעיל, פלוס מפ"ם. הוא "שכח", משום מה, את קיומו של האירגון הסוציאליסטי הישראלי ("מצפן") ואת קיומן של קבוצות אחרות, העומדות שמאלה מרק"ח.
התוצאה? רק"ח החרימה אותנו והוחרמה על ידי שי"ח, ברית השמאל ואבנרי. אופיינית למנהיגות רק"ח העובדה, כי כל הנושא הזה לא נזכר כל בעיתוניה. הסיבה: עסקני המפלגה ופקידיה יודעים היטב, כי חברי המפלגה ואוהדיה שואפים בכל ליבם למאבק משותף, וסולדים ודוחים החרמות ופסילות מן הסוג בו נקטו וילנר וחבריו בוועד המרכזי. חברי המפלגה ואוהדיה יודעים מניסיונם העצמי, עד כמה משרתות ההחרמות והפסילות הללו את האויב המעמדי.