בחודשים האחרונים אנו עדים לגאות הולכת וגוברת במאבק המעמדי בתוך ישראל. תנועת השביתות מבטאת את הסתירות העמוקות, ההולכות ומחריפות בתוך החברה הישראלית. הממשלה, שהפכה את ישראל לגן-עדן לבעלי-הון מקומיים וזרים, עורכת התקפות מתמידות על רמת המחייה של המוני העם, של מעמד הפועלים והשכבות המדוכאות בפרט.
"עיסקת החבילה" הנודעת לשימצה התפרקה כבר מזמן. עקרונותיה – עליהם הוכרז בקול תרועה גדול – ננטשו כבר עם פרסומם. לבסוף התאחדו כל שותפי "החבילה" – הממשלה, ההסתדרות ובעלי-ההון – למאבק בחזית אחת: נגד העלאת שכר, נגד תביעות הפועלים, נגד המאבק המעמדי.
בשם היציבות עולים הרווחים ומרקיעים שחקים. בשם היציבות "עולים" על רמת-המחייה של כל העמלים והמקופחים, מורידים את כוח הקנייה שלהם ו"סופגים" מהם את "עודפי הכסף" שברשותם באמצעות מיסים המוטלים חדשים לבקרים.
ואין זה סוף פסוק עדיין – את המנות העיקריות שומרים לנו לחודשים הקרובים. בתוכנית עתה העלאת מחירים סיטונית של שורה ארוכה של מצרכים ושירותים "בגלל הפיחות". הבשורה הגדולה ביותר למעמד הפועלים תבוא בזכות "מס ערך מוסף" – "מס גזל נוסף" – שיוטל על שכמו של הפועל ויגרום להורדה דרסטית נוספת של רמת חייו – הנמוכה בלאו-הכי.
בשם היציבות, הביטחון, המוסר, החוק והסדר מדכאים באכזריות גדולה מתמיד את המאבק המעמדי לצורותיו השונות. באמצעות צווי ריתוק המוצאים על-ידי שר מפ"מי "סוציאליסט" ובתמיכת ההסתדרות – הופכים אלפי עובדים לעובדי-כפייה; באמצעות "בתי-דין לעבודה" מנסים לחסל באופן חוקי את זכות השביתה ושולחים נגד פועלים שובתים את המשטרה; באמצעות צבא שוברים שביתות – הופכים פועלים שובתים ל"חיילים" ומעמידים אותם למשפט צבאי בנוסח של בית-משפט-שדה.
כל התוצאות האמורות, ורבות אחרות, מעידות על פאשיזציה גוברת בחברה הישראלית. הבורגנות ומשרתיה בשלטון נזקקים לשיטות דיכוי אכזריות יותר ויותר נגד מעמד הפועלים הנאבק על זכויותיו. מכל עבר מייללת העתונות על "יחסי עבודה מעורערים" ועל "מוסר עבודה ירוד" ותובעת איסור שביתות והנהגת בוררות חובה – כמקובל על משטרים מפגרים ופאשיסטיים בכל מקום.
לנוכח התקפה מרוכזת זו עומד מעמד הפועלים מחוסר כלי-נשקו היעיל והאלמנטרי ביותר – האיגוד המקצועי. ההסתדרות, כדרכה בקודש מאז ייסודה ובמשך כל שנות ההתנחלות הציונית, מתייצבת לימין בעלי-ההון והשלטון נגד מאבקו של מעמד הפועלים. כבעבר – מתנהלים מאבקי העובדים בלי ההסתדרות, ולעיתים קרובות נגדה. רובן המכריע של השביתות ממשיך להיות שביתות "פראיות". למרות מליצותיו של בן-אהרון וה"הישגים" שהוא משיג מהממשלה מהווה ההסתדרות כלי שרת צייתני בידי הממשלה, והיא שותפה למדיניות האנטי-פועלית הנקוטה על-ידה.
לנוכח מציאות זו עומדים הפועלים במצב קשה: הם נאלצים לנהל את מאבקיהם בהסתמכם על כוחם שלהם בלבד, וללא איגודים מקצועיים משל עצמם.
יזכרו-נא הפועלים – כוחם באחדותם. אל ישליכו יהבם על ההסתדרות, כי זו, מהיותה מעצם טיבה חלק מהממסד הציוני השליט, לא תדאג להם ולא תתייצב בראש מאבקיהם. יתלכדו הפועלים במאבק למען הקמתו של איגוד מקצועי עצמאי ולוחם – של הפועלים, על-ידי הפועלים ולמען הפועלים.