למעלה מארבע שנים נמשכו עוויתות המוות של המערכת המוניטרית הבינלאומית. הכרזתו של ניקסון ב-15 לאוגוסט, כי ניתק את "הקשר בין הדולר לזהב" (במלים אחרות, ביטול אפשרות ההמרה של הדולר בזהב), סתמה את הגולל על המערכת המוניטרית הבינלאומית. למעשה, לא היתה אפשרות ההמרה קיימת מאז בוטל "מאגר הזהב" הבינלאומי ב-1968. אך מה שהיה אז אמצעי "זמני", שננקט בגלל הגידול העצום ביתרות הדולרים שבידי מדינות אחרות, לעומת יתרות הזהב המצטמצמות שבידי ארצות הברית, הפך עתה לחוק מוגדר, עקב פעולתו החד-צדדית של ניקסון.

מצד אחד בוצע בכך פיחות דה-פאקטו של הדולר – לא ביחס לזהב, אלא לעומת מטבעות המעצמות האימפריאליסטיות; שכן החלטתו של ניקסון להפוך את הדולר ל"נייד", תביא לתוצאה זו עקב כוחות ההיצע והביקוש של שוק חליפין "חופשי". מצד שני, חוסלה השיטה המוניטרית הבינלאומית, שכוננה בברטון-וודס ב-1944.

הצעד הזה לווה באמצעים נוספים: הטלת מכס בשיעור של 10% על יבוא לארצות הברית; מתן תמריצים להשקעות מקומיות בארצות הברית; הקלות מס ליצרנים אמריקאים שיקנו ציוד מפירמות אמריקאיות; הקפאת "שכר ומחירים" למשך 90 יום ואחריה "מדיניות הכנסות", שמשמעותה כמו בכל מקום, הקפאת השכר אך לא הקפאת הרווחים.

המכנה המשותף של הצעדים הנ"ל – של המדיניות הכלכלית "החדשה" – הינו אופנסיבה המכוונת אל בעלות בריתה של ארצות הברית, המעצמות האימפריאליסטיות האחרות, ובעיקר כנגד גרמניה המערבית ויפן; ואל האויב ההיסטורי, הגדול ביותר של וול סטריט – מעמד הפועלים האמריקאי. הבורגנות האמריקאית מגינה על האינטרס המעמדי שלה, לא על איזשהו אידיאל... "החופש", ובכלל זה "חופש הסחר" המפורסם, נדחקו במהירות לקרן זווית, כפי שהדבר מתרחש בכל פעם כאשר מערכת כלכלית-חברתית המבוססת על קניין פרטי – כלומר, על תחרות ועל אנרכיה – ניצבת מול משבר רציני.

מלחמה בין זאבים

את ההודעה על מדיניותו הכלכלית של ניקסון ליוותה ההכרזה כי צעדים אלה, ובעיקר המכס על היבוא, הינם "צעדים זמניים"; אמצעים שאינם מכוונים כנגד מדינה מסוימת; ומטרתו של ניקסון היא "למנוע מן המוצרים האמריקאיים שער חליפין בלתי צודק". שאיפתו המוצהרת של ניקסון ל"שלום מסחרי" נתקבלה בעולם באותו האמון בו מתקבלות הכרזותיו בדבר "שלום בווייטנאם". בשני המקרים הגדרתו של ניקסון ל"שלום" פירושה שהצד השני לא יגיב על התקפותיו. ברור לכל כי צעדיו של ניקסון מכוונים להקל על יצואה של ארצות הברית ולהקשות על היבוא אליה. זוהי מדיניות של פרוטקציוניזם המהווה מכה חמורה לסחר של אירופה ויפן. אך וושינגטון לא הסתירה את העובדה כי מטרתה העיקרית הינה יפן. "מקורות ממשלתיים" אמריקאיים הודיעו כי לדעתם שער החליפין של היֶן נותן לו "יתרון בלתי צודק" על הדולר, שכן הוא מוערך בכדי 25%-20% פחות מדי מערכו.

במדיניותו הכלכלית – החייבת להביא למלחמת  סחר כללית – מקווה הקפיטליזם האמריקאי לזכות מחדש בעליונותו התחרותית שהתערערה בעשור האחרון. הנתונים הבאים ביחס לסחר של יפן-ארצות הברית מלמדים על היקף ההתערערות.

ב-1960 הגיע היצוא של ארצות הברית ליפן לנפח של 1,447 מיליון דולר והיבוא מיפן לארצות הברית לגובה של 1,149 מיליון דולר, כלומר, ארצות הברית השיגה עודף מסחרי של 298 מיליון דולר.

ב-1965 גדל יצואה של ארצות הברית ליפן ל-2,080 מיליון דולר, אך היבוא שלה מיפן עלה לגובה של 2,414 מיליון. כלומר יפן היא שהשיגה עודף מסחרי של 334 מיליון דולר.

ב-1968 גדל העודף המסחרי השנתי היפני לסך של 1,100 מיליון דולר וב-1969 לסך של 1,398 מיליון דולר. מגמה זו נמשכת גם בשנתיים האחרונות. יפן צברה בשש השנים האחרונות עודף מסחרי ביחסיה עם ארצות הברית בגובה של 6,120 מיליון דולר.

הנזק שייגרם לכלכלה היפנית כתוצאה מהיטל המכס של ניקסון הוערך על ידי שר המסחר היפני בלמעלה משני מיליארד דולר לשנה (הקטנה של 1,670 מיליון דולר ביצוא לארצות הברית ושל 710 מיליון דולר ביצוא לארצות אחרות שיושפעו מן הצעדים של ארצות הברית). הבורגנות היפנית לא תוכל לפצות עצמה על ידי הגברת המכירות בשוק המקומי שלה, עקב העובדה כי הכלכלה היפנית נכנסה לראשיתה של מגמת נסיגה כלכלית. נסיגה זו מתבטאת כבר עתה בגידול של מלאי סחורות מוגמרות בענפי מפתח כמו תעשיית המכוניות; צמצום תפוקת ענף הפלדה והופעת כושר ייצור עודף במרביתם של ענפי התעשייה היפנית. מאמץ להגביר את היצוא לארצות מערב אירופה יביא ללא ספק לצעדי הגנה מצידן של האחרונות, כך שתקוותם של הקפיטליסטים היפנים היא בשוקי ארצות מזרח אירופה, בברית המועצות ואולי בסין.

חשוב להדגיש, כי צעדיו של ניקסון אינם רק מכה למעמדו התחרותי של היצוא היפני, אלא גם לחוזי היצוא היפניים, בהיקף של מאות מיליוני דולרים. עקב תפקידו המרכזי של הדולר כמטבע בינלאומי נעשים מרבית חוזי היצוא היפנים בדולרים. לענף בניין אוניות, למשל, יש חוזי יצוא לטווח ארוך, בהיקף של 7,000 מיליון דולר. על כן, במידה ויבוצע תיסוף של היֶן בשיעור של 20%, תפסיד תעשייה זו, לבדה, 140 מיליון דולר. מובן כי עם סיכונם של סכומי עתק כאלה נאבקת הבורגנות היפנית בכל כוחה נגד צעדיו של ניקסון. ראש הממשלה היפני, סאטו, הבהיר כי התיסוף האפקטיבי של הין, בשיעור של 6%, כתוצאה מן ההחלטה להפוך את הין ל"נייד", הינו גבול הוויתורים היפניים בשלב זה. לדעתו, שינוי נוסף בשערי החליפין חייב לבוא כתוצאה מפיחות של הדולר ביחס לזהב – צעד שעליו המליצה גם ועדת השוק האירופי המשותף.

ההחלטה על ניידות הין אינה תבוסה של הקפיטליזם היפני, זוהי נסיגה טקטית. מאחורי מסך העשן של "הוויתורים" היפניים מסתתרת העובדה כי במידה והיטל המכס יוטל על כל המדינות המייצאות לארצות הברית, עדיין תשמור יפן על עליונותה התחרותית. יתר על כן, למרות הצמצום הצפוי בנפח היצוא לארצות הברית, כתוצאה מהיטל המכס, רבים הסיכויים כי העודף המסחרי של יפן ב-1971 וב-1972 יהיה עוד יותר גדול מן הצפוי, למרות ובגלל התיסוף האפקטיבי של הין. הפרדוקס לכאורה מוסבר בכך שיפן חייבת לייבא סחורות וחומרי גלם חיוניים מחו"ל, אשר מחיריהם יירדו כתוצאה מן התיסוף, שעה שנפח היצוא, במחירים החדשים, יצומצם רק בהיקף שולי, על אף צעדיה של ארצות הברית.

לממשלה היפנית יש גם אמצעי לחץ פוליטיים והיא הראתה נכונות להשתמש בהם; כך בקשר לבעיית צירופה של סין לאו"ם; וכן ביחס ל"פלירט" הפוליטי עם ברית המועצות. ככל שתאריך יפן בהתנגדותה ללחץ האמריקאי, כן יגבר הלחץ של הקפיטליזם האירופי על ניקסון לביטול היטל המכס. התגובות המתונות יחסית של מתחרותיה של ארצות הברית באירופה, נבעו בחלקן עקב אי ידיעתן את גובה הקורבן הנדרש מהן מצד ארצות הברית ובחלקן מחוסר אפשרותן לגבש מדיניות הגנה מאוחדת כנגד הפרוטקציוניזם האמריקאי. תגובתן הראשונית היתה "איש איש לנפשו", וביטאה את האינטרסים המיוחדים שלהן ואת עוצמתן הכלכלית-פוליטית היחסית.

מערב גרמניה, החזקה ביותר, אינה חוששת מפני תיסוף קטן של המארק (תוצאה בלתי נמנעת של השערים הניידים). הבריטים, החלשים ביותר, מנסים להרוויח מן המהומה ולבצע פיחות סמוי של השטרלינג. האיטלקים, שמצבם המסוכן ביותר מבחינה חברתית פנימית, מנסים למנוע כל שינוי בלירה האיטלקית. הצרפתים, שהרוויחו מפיחות הפראנק בתקופת הגאות הכלכלית במערב גרמניה, מנסים "לאכול את החביתה מבלי לשבור את הביצים". שער החליפין הכפול, עליו הכריז פומפידו, משמעו שהייצוא הצרפתי ירוויח משער החליפין הנמוך יותר של הפראנק, שעה שתנועות ההון הצרפתי ירוויחו משער החליפין הנמוך יותר של הדולר. שיטה כזאת, הבאה בחשבון לזמן קצר, במדינה קטנה, הינה בלתי אפשרית עבור מעצמה כלכלית כצרפת. הדבר פותח את הדרך בפני ספקולציות, סחר חשאי ורמאויות ישירות.

הבורגנויות האירופיות, מלבד צרפת, ביצעו כבר ויתור גדול למיתקפה האמריקאית, בכך שהפכו את מטבעותיהן ל"ניידים". הן מדגישות את העובדה כי בשנה האחרונה ייצאה ארצות הברית לאירופה סחורות בשווי של 16 מיליארד דולר והקפיטליזם האמריקאי צבר עודף מסחרי של 2 מיליארד דולר כתוצאה מכך. דרישתן היא כי הדולר יופחת ביחס לזהב ושהיטל המכס יבוטל, אחרת ייאלצו לנקוט באמצעי מגן חריפים. אך אותם "מגיני הסחר החופשי" שוכחים כי בכלכלה הקפיטליסטית הדולרים אינם משמשים רק לסחר הבינלאומי אלא גם לייצוא של הון. מה שמרוויחים הקפיטליסטים האמריקאיים ב"טור הסחורות" של מאזן התשלומים, הם מפסידים ב"טור ההון". מעתה ואילך יזדקק קפיטליסט אמריקאי לכמות גדולה יותר של דולרים אם ירצה לרכוש מפעל באירופה; ואילו קפיטליסט גרמני או יפני יוכל לרכוש מפעל בארצות הברית בכמות קטנה יותר של מארקים או יֶנים.

זו היא אחת הסיבות להתנגדות העיקשת של הקפיטליזם האמריקאי לפיחות של הדולר (ביחס לזהב). סיבה חשובה עוד יותר היא, כי פיחות של הדולר בגובה שיתאימו לרמתם של המטבעות האירופיים לא יבטל את היתרון העצום של הין היפני. כמו כן, פיחות כזה ייתן רווח עצום למדינות המחזיקות זהב ובכללן מתחרות חשובות של ארצות הברית, כמו צרפת.

התמורה אותה דורש הקפיטליזם האמריקאי עבור סיום המשבר המוניטרי הבינלאומי ומלחמת הסחר, הינה גבוהה ביותר. ניקסון הכריז כי הוא מצפה מארצות אירופה לקלוט "יצוא אמריקאי נוסף, בנפח עליו לא חלמו..." ואילו שר האוצר האמריקאי, קונולי, קבע כי כדי לסיים את המשבר "...הוא שואף לשיפור בגובה של 12 מיליארד דולר, לפחות, במאזן התשלומים האמריקאי. שיפור זה יושג, לדעתו, בעיקר על ידי תיסוף מטבעותיהן של מתחרותיה של ארצות הברית, כך שארצות הברית תזכה מחדש בעודף מסחרי גדול" ("ניו יורק טיימס", 12.9).

לאור הוויתורים שנעשו כבר על ידי מתחרותיה של ארצות הברית, קשה להניח שארצות הברית תוכל להשיג מטרה זו ולקיים את היטל המכס לתקופה בלתי מוגבלת, מבלי להביא למלחמת סחר כללית. מכל מקום, ברור כי לאחר עשרים שנות התרחבות הסחר הקפיטליסטי הבינלאומי – אשר יש להדגיש כי רק ב-1965 הגיע לרמה לנפש של היקף הסחר הבינלאומי ב-1913 – עומדים אנו בפני מלחמת סחר, חוסר ביטחון ואנרכיה מלאה במערכת הכלכלית הקפיטליסטית. עובדה זו מעידה רבות על המשבר הבלתי פתיר המזעזע את השיטה החברתית המתקיימת במערב.

התמוטטות המערכת המוניטרית

מרכס חזר והדגיש כי התופעות המוניטריות הינן לא יותר מאשר השתקפויות החיים הכלכליים; וכל מי ששואף להסביר משברים, בעיקר באמצעות התופעות המוניטריות, טועה ומחליף את הממשות הכלכלית בצלליה.

קביעה זו נשארה תקפה גם כיום.

התמוטטות המערכת המוניטרית הבינלאומית, פיחות הדולר ומלחמת הסחר המתנהלת כיום בין המעצמות האימפריאליסטיות, לא נגרמו מסיבות "טכניות" או בגלל פעולתם של ספקולנטים "מרושעים". אין זו תוצאה של "שגיאות" הממשלות, או אי זהירותם של הבנקים המרכזיים. הדבר נובע מהיגיון המערכת, ומשקף את העובדה הפשוטה כי הקפיטליזם הבינלאומי אינו מסוגל להימנע מנסיגות כלכליות ושפלים, ללא אינפלציה מתמדת. לכן מהווה המשבר האחרון סימפטום חמור של המשבר ההיסטורי, שאין לפתרו, של המערכת הקפיטליסטית העולמית. שכן, השיטה המוניטרית הבינלאומית, אותה קבר ניקסון במדיניותו הכלכלית, כוונה למלט את הקפיטליזם מן הדילמה ההיסטורית הניצבת מולו מאז מלחמת העולם הראשונה.

ממלחמת העולם הראשונה, עם תחילתה של מגמת הירידה וצמצום מוצאי השיווק, ניצב הקפיטליזם בפני דילמה: או שמירה על הזהב כבסיס לתשלומים בינלאומיים, הכרוכה במשברים מחריפים והולכים של עודף תפוקה; או נסיגה אל לאומנות כלכלית, פרוטקציוניזם ומטבעות שאינם בני המרה – המובילים לתוצאות לא פחות הרסניות עבור המערכת הכלכלית.

"הפתרון" לדילמה, שהתגבש בברטון-וודס לשיטה המוניטרית הבינלאומית, כלל את ביסוסם של המטבעות הקפיטליסטיים גם על הזהב וגם על הדולר; קיום שערי חליפין יציבים וקיומם של "כללי התנהגות" גמישים. החשוב מביניהם: קיומה והזנתה של אינפלציה מתמדת – במיוחד כאשר איים על המערכת הכלכלית משבר של עודף תפוקה. כל זאת על מנת להימנע ממשבר כלכלי בהיקף של 1929.

כל עוד היה שיעור האינפלציה מתון, כך שהדולר איבד מערכו בקצב איטי יותר מאשר המטבעות האחרים, תיפקדה המערכת המוניטרית לשביעות רצונם של האימפריאליסטים.

העובדה כי השיטה המוניטרית – אשר ביססה את עליונות הדולר והפכה אותו למטבע "קשה" – גרמה להעמקת הפער בין המדינות התעשייתיות לבין המדינות התת-מפותחות, לא עוררה בעיות... יש להבין כי אומות "העולם השלישי" היו המפסידות של הסדר ברטון-וודס. השיטה הגדילה באופן מתמיד את חובותיהן החיצוניים, במונחים ריאליים, עקב האינפלציה הקבועה של המטבעות האימפריאליסטיים. כמו כן, השימוש בדולר כמטבע לתשלומים בינלאומיים הביא לכך, שהכלכלה האמריקאית זכתה בפרמיה נוספת, פרמיה המהווה חלק משללו של האימפריאליסט. יתר על כן, שערי החליפין שנקבעו בין מטבעותיהן של האומות התת-מפותחות לבין מטבעות המעצמות התעשייתיות, כמו יכולת ההתערבות והכפייה של המוסדות המוניטריים הבינלאומיים – "קרן המטבע", "הבנק העולמי" – היוו כלי ניצול בקנה מידה עולמי. ואמנם, ש"הגדולים" ישעבדו וינצלו את "הקטנים" הוא הדבר הטבעי ביותר בשיטה הקפיטליסטית.

אף אימפריאליסט לא התלונן על הגרעון העצום של מאזן התשלומים האמריקאי בשנות החמישים, ובצדק... ללא הגרעון לא היתה מתפקדת השיטה המוניטרית; הגאות וההתרחבות הקפיטליסטית לא היו מתרחשות ללא הדולרים והזהב – אמצעי התשלום הבינלאומי. יתר על כן, ללא הגרעון לא היתה יכולה ארצות הברית לקיים את "דרך החיים המערבית" ברחבי העולם ולשאת בנטל בלימתה של המהפכה העולמית.

בדיקת מקורו של הגרעון במאזן התשלומים האמריקאי מגלה כי במרבית התקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה היה "המאזן המסחרי" (יצוא סחורות ושירותים מינוס יבוא סחורות ושירותים) בעל עודף גדול לטובת ארצות הברית. כמו כן, תנועות ההון הפרטי היו מאוזנות, דהיינו: יצוא ההון נטו של ארצות הברית היה שווה לרווחים, נטו, מההון האמריקאי שכבר הושקע בחו"ל.

המקורות הבלעדיים לגרעון היו: א) סיוע ממשלתי לארצות זרות. דהיינו: הוצאות קיומן של הבריתות הצבאיות האימפריאליסטיות; ב) הוצאות צבאיות בחוץ לארץ, כלומר, אחזקת הבסיסים הזרים וניהול מלחמות "מקומיות". יתר על כן, את הגידול החד בגרעון, שחל ב-1967, אפשר לייחס כמעט בשלמותו להגברת המלחמה בווייטנאם.

מצבה של המערכת המוניטרית הבינלאומית גם לא התערער עקב האינפלציה של הדולר – זו הולכת ונמשכת מזה שלושים שנה. אולם מרגע ששיעור הירידה בכוח הקנייה של הדולר עלה על שיעור הירידה בכוח הקנייה של המטבעות האימפריאליסטיים האחרים, מרגע שהאינפלציה היתה חריפה יותר מאשר האינפלציה באירופה וביפן, החלה המערכת חורקת בעומס הגרעון העצום של מאזן התשלומים האמריקאי.

תופעה זו ביטאה את העובדה כי יתרונה היצרני של הכלכלה האמריקאית מתחיל להצטמצם בקצב גובר והולך, לעומת מתחרותיה העיקריות; ועל כן לא תוכל להמשיך ולממן את השקעותיה בארצות זרות ואת משימות "השיטור" העולמי על חשבון העודף המסחרי שלה, מתוך יתרונה הכלכלי. מכאן, כאשר יתרות הדולרים בידי ממשלות עלו וגדלו ללא כל פרופורציה, ביחס ליתרות הזהב של ארצות הברית – שירדו ב-1968 מתחת ל"מינימום" של 10 מיליארד דולר – היה ברור כי פיחות הדולר חייב להתרחש במוקדם או במאוחר.

הסיבה היסודית לקיומה של אינפלציה נעוצה בחובות הממשלות, הפירמות הפרטיות והצרכנים. חובות אלה התנפחו ללא תקדים מאז 1940 (וחובות הממשלות מאז 1914). ללא האשראי הזה והאינפלציה המתמדת הנובעת ממנו אין כל אפשרות לקיים גאות כלכלית, תעסוקה מלאה וצמיחה כלכלית בשיטה הקפיטליסטית הנמצאת בירידה. כלכלת המלחמה היא המקור העיקרי לחובות המדינה. אשראי עצום הוא המקור לחובות הפרטיים. במשך שלושים שנה נישאה הגאות הקפיטליסטית על אוקיאנוס של אשראי. במוקדם או במאוחר היו חייבים גלי האינפלציה להטביע את האונייה. התמוטטות הדולר הוכיחה כי אותם "מייצבים" קיינסיאניים וניאו-קיינסיאניים, שהוקמו ברוב עמל, לא היו מסוגלים לבלום את האינפלציה שהלכה וגברה.

השאלה היא מדוע? היכן הבטחותיהם של הכלכלנים הבורגנים? מה עם אותם "תיאורטיקנים", מימין ומשמאל, שקברו את מרכס בהוכיחם כי טעה... אלה שחזרו ו"הוכיחו" כי הקפיטליזם למד להתגבר על סתירותיו, על המשברים, ויש צורך לחדול מלהיות "דוגמאטי"; יש לחדש... למצוא כוחות "חדשים", "סובייקטיבים", שיעשו, אם בכלל, את המהפכה.

התשובה פשוטה. הטכניקה הקיינסיאנית לטיפול בכלכלה "לוהטת", בעלת ספירלה אינפלציונית, הינה מדיניות "אנטי מחזורית". מדיניות דפלציונית שכוונה לצמצם את כוח הקנייה, ליצור אבטלה מסוימת של כוח העבודה ולצמצם את ההשקעות של הפירמות.

אך מה יעשו "הטכנאים" כאשר קיימת אינפלציה, ועמה, למרות כל "הכלליים התיאורטיים", קיים שפל כלכלי במרבית הארצות הקפיטליסטיות?

הטכניקות הקיינסיאניות לא הביאו לכך שהקפיטליזם יתגבר על סתירותיו. את המשבר הכלכלי "מונעים" על ידי שימוש בטכניקות אינפלציוניות. אך המחיר לכך הוא דחיית המשבר לעתיד, דחייה המביאה למפולת יותר גדולה. המחיר הוא כרסום תמידי ביסודות השיטה. ערעורה של המערכת כולה.

ממשבר כלכלי למהפכה

כיום אפשר להצביע על מספיק סימפטומים שמבטאים את החרפת המשבר הכללי של המערכת האימפריאליסטית. הסימפטום הבולט והחריף ביותר הוא התערערות הכלכלה הקפיטליסטית הבינלאומית.

שלוש מבין שבע המדינות האימפריאליסטיות העיקריות – ארצות הברית, בריטניה ואיטליה – נתונות באמצעו של שפל כלכלי חמור. במלים אחרות, בהשוואה לשנה הקודמת, חלה בהן ירידה בתפוקה התעשייתית. בקנדה ייתכן והשפל ששרר שם מזה שנתיים יחלוף לקראת  סוף 1971. במעצמה חמישית, מערב גרמניה, החלו להופיע, מאז סתיו 1970, סימנים מרובים המצביעים על שפל העומד לבוא. אמנם לתקופת מה נוטרלו הסימפטומים הללו על ידי האצה מחודשת בייצור התעשייתי – במיוחד במוצרי תצרוכת לשוק המקומי. אך כיום ברור גם לבורגנות הגרמנית כי היתה זו רק הפסקה זמנית במגמות הנסיגה. המצב הכלכלי בצרפת ובארצות בנלוקס תלוי וייקבע על פי ההתרחשויות בכלכלה הגרמנית. המצב ביפן תואר לעיל; בעוד שכלכלתה נמצאת עדיין בשלב של התרחבות, נמצא שיעור הגידול בירידה מאז סתיו 1970. כושר-ייצור-עודף ומלאי מוצרים החלו להצטבר, במיוחד בתעשייה האלקטרונית, במוצרי חשמל ובתעשייה הפטרוכימית.

את התערערות הכלכלה הקפיטליסטית הבינלאומית ניתן למדוד לפי שתי תופעות שקיימות עתה בקנה מידה שלא היה כדוגמתו מאז "גאות מלחמת קוריאה": א) התפשטות האבטלה; ב) סירובם הגובר והולך של המונופולים הגדולים לחדש את השקעותיהם בתגובה ל"תמריצים מוניטריים".

למעלה מ-10 מיליון מובטלים כיום בשבע המעצמות האימפריאליסטיות העיקריות, שיא שלא הגיעו אליו מאז מלחמת העולם השנייה (5 מיליון בארצות הברית; 1.5 מיליון באיטליה; מיליון ביפן; מיליון בבריטניה; 700,000 בקנדה; 500,000 בצרפת). האבטלה מתמקדת באזורים מסוימים, שם מגיע שיעורה ליותר מאשר 8% מכוח העבודה. נתונים אלה הינם בחינת המעטה, כיוון שאינם לוקחים בחשבון את המובטלים-בחלקם, בארצות הברית, קנדה ובריטניה. כמו כן, אין הם כוללים את המיליונים, אשר ב"ניסוח האלגנטי" של הכלכלנים הבורגנים "נטשו את שוק העבודה", כיוון שהיו משוכנעים שלא יוכלו להשיג משרה. שיעורי האבטלה חריפים במיוחד בקרב הצעירים. בארצות הברית, למשל, שיעור האבטלה בקרב כלל הצעירים מגיע ל-17.5%, ואילו בקרב הצעירים השחורים הוא למעלה מ-35%.

אמרנו לעיל, כי על מנת להילחם בשפל הכלכלי נוקטות הממשלות בטכניקות קיינסיאניות. בסופו של חשבון מסתכמות הטכניקות הנ"ל בגורם אחד ויחיד – יצירת כוח קנייה, "ביקוש מיצרפי", אינפלציוני. בדרך זו מונעים את השפל הכלכלי מלהפוך, דרך תגובת שרשרת, למפולת כלכלית. הטכניקות בולמות את מגמת הנסיגה ברמה מסוימת, במחיר דחף נוסף לספיראלה האינפלציונית. אך המחיר לכך הוא תמריץ חדש להתערערותה של המערכת הכלכלית; וכאשר הדולר – אבן הפינה של השיטה המוניטרית הבינלאומית – נסחף גם הוא למערבולת, מביא הדבר למשבר ולהתמוטטות השיטה המוניטרית.

אולם יצירתו של כוח קנייה אינפלציוני אינה מביאה אוטומטית לחידוש והגברת התפוקה התעשייתית – זו החולשה השנייה של הטכניקות הקיינסיאניות, מלבד אופיין האינפלציוני.

בארצות הברית, למשל, גדלה כמות הכסף ב-1970 בשיעור של 6%, אך התפוקה התעשייתית נשארה ברמתה הקודמת או ירדה. במשך הרבע הראשון של 1971 עלתה כמות הכסף בשיעור עוד יותר גדול. אם יימשך הגידול בשיעור זה, יגיע הגידול השנתי בכמות הכסף לכדי 11%. אולם התפוקה התעשייתית ירדה.

הסיבות לפיגור הייצור התעשייתי, וחוסר תגובתו לתמריץ המוניטרי אינם מסתוריים, לפחות עבור המרכסיסטים.

ביסודו של דבר, תלוי נפח הייצור התעשייתי בהיקף ההשקעה היצרנית. בקפיטליזם תלויה ההשקעה התעשייתית של המונופולים בשני גורמים, בו זמניים: מגמות השוק ותנודות שער הרווח. על מנת שהמונופולים הגדולים ישקיעו, צריך שיתקיים המצב בו השוק מתרחב וקיימות ציפיות לעלייה בשער הרווח. מאידך, כאשר שער הרווח יורד, ומופיע עודף כושר ייצור בענפי תעשייה רבים, אפילו הרחבה רצינית של השוק אינה מהווה תמריץ מספיק להגדלת ההשקעה היצרנית – במידה ואין שינוי בשני הגורמים הנ"ל.

חשוב להוסיף כי התערערות מערכת הכלכלה הקפיטליסטית הבינלאומית מתרחשת בתקופה בה ההוצאות הצבאיות הגיעו לשיא חסר תקדים; אפילו יפן, שעד לאחרונה לא השתתפה במירוץ החימוש, הצטרפה אליו בתוכנית חימוש מזורזת. מכאן קשה להניח שהגדלה נוספת בהוצאות הצבאיות (אמצעי "מסורתי" אחר של הבורגנים), תהא מסוגלת לחלץ את הכלכלה הקפיטליסטית מקשייה. סדר הגודל של ההשקעות בתחום החימוש הדרוש לשם כך הוא כה גדול, עד כי ארצות הברית תתקשה לקיימו בתקופת "שלום". יתר על כן, הוצאות צבאיות המגדילות את "הביקוש המיצרפי" והיכולות בתנאים מסוימים לחלץ כלכלה משפל – מגבירות ומחריפות את הלחץ האינפלציוני.

לכן נאלצו הקפיטליסטים לנקוט בדרך שונה. תגובתם התמקדה, כאמור, בשני תחומים: מאמץ להרחבת שווקי החוץ וניסיון להעלות את שער הרווח על חשבון הפועלים.

הרחבת השווקים משמעה הגברת הסחר בין המזרח למערב, כאשר ארצות הברית מצטרפת לכך בבצעה הקלות באמברגו על ברית המועצות ובחדשה את יצואה לסין. בדומה לכך תוגבר החדירה לשווקים הקולוניאליים-למחצה ותוחרף מאוד התחרות הבין-אימפריאליסטית. בניסיונה להעלות את שער הרווח, מנסה הבורגנות להגביל או לבטל את זכויות המו"מ הקולקטיבי; פירושו של דבר מדיניות של "עסקות חבילה" ו"מדיניות הכנסות".

מנקודת ראותה של הבורגנות, האבטלה ואפילו הרחבתה משמשת אמצעי לחץ על הפרולטריון על מנת שיקבל את ההתקפה על רמת חייו ועל זכויותיו באופן פחות או יותר פסיבי. ניסיון מוגבר של הקפיטליסטים לשלב את הביורוקרטיות של האיגודים המקצועיים במדינה הבורגנית משמש לאותה מטרה. במידה והמיליטנטיות של אנשי השורה תכפה על הביורוקרטיה של האיגודים להיאבק, אין ספק כי הבורגנים יפנו לחוקים כנגד האיגודים המקצועיים וכנגד זכויות הפועלים.

ההתקפה על זכויותיו ורמת חייו של מעמד הפועלים – כתוצאה מניסיון הבורגנים להעלות את שער הרווח – בשילוב עם האבטלה, משמעה צמצום כוח הקנייה של הפועלים, כלומר הקטנת מוצאי השיווק של הבורגנים. עובדה זו, על רקע החרפת התחרות הבין אימפריאליסטית, מציבה סימן שאלה על סיכוייהם לחסל את האבטלה ולהיחלץ מן השפל הכלכלי. מכל מקום, ברור כי בתנאים האלה אין כל אפשרות לבלום את האינפלציה.

השפל המאיים להפוך לכללי, האבטלה המתפשטת ועודף כושר הייצור בענפי מפתח של התעשייה גורמים לכך כי אין אפשרות לבלום את האינפלציה ללא המחיר של 1929 חדשה – מחיר שאין אימפריאליסט המוכן לשלמו.

אולם אינפלציה תמידית בשילוב תחרות כלכלית עזה, פירושה מכשול עצום בדרך להקמתה מחדש של מערכת תשלומים בינלאומית מוסכמת; משמעה מלחמת סחר מחריפה, פרוטקציוניזם וצמצום שיעור הגידול של הסחר הבינלאומי.

המסקנה הנובעת מן האמור לעיל מבליטה ומדגישה את המהפך במגמת ההתרחבות הכלכלית של השנים 1965-1945.

כאמור, תלויה גאות כלכלית קפיטליסטית בשני תנאים: עלייה בשיעור הרווח ומוצאי שיווק מתרחבים. החוקיות של השיטה היא ששני תנאים אלה מתמלאים סימולטנית רק בתקופות מסוימות. עצם התמלאותם באופן זמני מביאה ליצירת התנאים המבטלים אותם. שני התנאים מתקיימים במהלך כל מחזור כלכלי ובאופן תקופתי, ברמה כללית וארוכה יותר. מאז 1966 נכנסנו לתקופה בה התקיימותם הסימולטנית תהא יותר ויותר נדירה.

למעשה, מאז השפל הגרמני של 1967-1966 לא היתה למערכת הקפיטליסטית הבינלאומית אפילו שנה יחידה של גאות כלכלית כללית; לא היתה שנה בה לא התקיים באיזשהו מקום שפל כלכלי או משבר מוניטרי. הזעזועים החמורים של הדולר מבטאים לכן יותר מאשר פיחותו של סמל השיטה. הקפיטליזם הבינלאומי, בשלמותו, סיים מחזור ארוך של גאות והתרחבות ופותח במחזור ארוך של צמיחה הרבה יותר איטית, המלווה במספר רב יותר של משברים. הנסיגה רק החלה. המחזור הארוך נמשך, בממוצע, כ-25 שנים.

התערערותו הכלכלית של הקפיטליזם תתבטא, בהכרח, בהעמקת הניגודים המעמדיים בארצות האימפריאליסטיות, כמו במדינות התת-מפותחות. המגמה להחרפתו של המאבק המעמדי בארצות המטרופולין, שראשיתה במאי 68', תוגבר ותגיע לרמה חדשה וגבוהה יותר של מאבק.

את המשבר הכללי של המערכת האימפריאליסטית אין בשום פנים להבין כמשבר כלכלי של עודף תפוקה. שכן, זה אינו אלא אחד מן האספקטים התקופתיים של המשבר הכללי. יש לראותו כהתמוטטות כללית של היציבות; בה התפרצויות מהפכניות, תנועות שחרור של עמים מדוכאים, המאבק המעמדי של הפרולטריון, המתיחות בין המעצמות האימפריאליסטיות לבין עצמן, משברים מוניטריים, משברים "תרבותיים" וקונפליקטים במדינות הפועלים הביורוקרטיות, משתלבים בתהליך אחיד החותר יותר ויותר תחת יסודות המערכת.

אם ירצו בכך הפועלים, אם יגבשו לעצמם הנהגה מהפכנית המתאימה למשימתה ההיסטורית, ייתכן והמחזור הארוך החדש יביא להקמתו של הסוציאליזם במערב. אם ייכשל מאבקם ויובס, עקב היעדרה של הנהגה מהפכנית מתאימה, יפתור הקפיטליזם את משברו המבני על גבם ועל חשבונם; כפי שעשתה זאת הבורגנות בשנות ה-30 וה-40.

המשבר שהחל הינו על כן גם הבטחה וגם אזהרה.