המחבר הוא פועל תעשיה מאיזור חיפה וחבר הארגון הסוציאליסטי הישראלי.

‏המאבק המקצועי כיום

תחילתו של המאבק המקצועי – במלחמה להגדלת השכר ולהקטנת יום העבודה. עד לפני זמן לא רב היו שאלת השכר ושאלת אורך יום העבודה שאלות של חיים ומוות עבור מעמד הפועלים. לפני כ-100 שנים, עמד מעמד הפועלים לפני סכנת כליה ממש. כי בגלל צמאון הקפיטליסטים לרווחים, נאלץ הפועל לעבוד מילדותו עד 16 ‏שעות ביום, כמעט ללא הפסקה. בריאות האוכלוסיה העובדת ירדה (מספר הכשירים לצבא הלך וקטן). החברה הקפיטליסטית עמדה בפני הסכנה, שתוך זמן קצר לא תוכל להשיג פועלים המסוגלים לעבוד.

‏אף על פי כן, רק לאחר מאבק עקשני, במשך שנים, הצליחו הפועלים להשיג חקיקת חוקים לקיצור יום העבודה של הילדים; ‏לביצוע החוק היה צורך במאבק נוסף, בשעה שבתי-המשפט נתנו סיוע מלא למעבידים לעקיפת החוק. הקפיטליסטים גם לא חסכו בנימוקים "מוסריים", "לאומיים", ו"תרברתיים'" נגד קיצור יום העבודה של הילדים!

‏בארצות הקפיטליסטיות המפותחות לא עומדת כיום בעיית קיומו הפיסי של הפועל. בעיות חדשות מופיעות: העבודה מתבצעת יותר ויותר על-ידי פועלים מעולים ואף על-ידי בעלי השכלה גבוהה, טכנאים ומהנדסים. המהפכה התעשייתית השנייה מעמידה את בעיית קיומו המקצועי-השכלתי של הפועל: יש ארצות בהן הולך וגובר חוסר העבודה בקרב פועלים לא-מקצועיים או בעלי רמה מקצועית נמוכה. שוב אין הקפיטליסט יכול להשיג פועלים המסוגלים לעבוד; אך הפעם לא מבחינת כושרם הפיסי, אלא מבחינת רמתם המקצועית.

על כן, בעיית קיומו של מעמד הפועלים (בתור פועלים) היא כיום בעיית ההשכלה. יש לקחת בחשבון שאלה זו בתכנון המאבק המקצועי ולהציג דרישות בשטח זה. אמנם, המעבידים (והמדינה הבורגנית) מטפלים בהשתלמות הפועלים, אך אין הדבר יכול להדביק את קצב ההתפתחות. יש צורך בתוכנית מהפכנית. למשל: כדוגמת "שנת השבתון" של האקדמאים, אפשר לדרוש חודש השתלמות בשנה לכל עובד (לכל אחד בהתאם לרמתו, החל מהרמה הנמוכה ביותר, אפילו אם פירוש הדבר למידת קריאה וכתיבה). כמו לפני 100 שנה, גם כיום, יהיה צורך להכריח את הבורגנות תוך מאבק, להבטיח את קיומו של מעמד הפועלים.

י‏ש להעיר שכיום רופאים רבים הם שכירים; רופאים, אחיות ומורים לוקחים חלק במאבק המקצועי, לפעמים אפילו עומדים בראשו. על כן, כשמדברים על המאבק המקצועי, מוטב לדבר על שכירים, כלומר, על שכבה רחבה יותר מאשר הפועלים.

*  *  *

מובן שאין הדרישות הקשורות בהשכלה צריכות ויכולות לבוא במקום הדרישות ביחס לשכר, לאורך יום העבודה וכו'. פועל הגר בתנאי צפיפות, חסר חיים תרבותיים, או פועל הנאלץ לעבוד שעות נוספות באופן קבוע, אינו יכול לחשוב על השכלה והשתלמות. המאבק להעלאת השכר ולקיצור יום העבודה ממשיך להיות המאבק היסודי.

‏המעבידים יודעים לטעון שתביעות השכירים "מחבלות במשק"; ‏עסקני ההסתדרות ושרי הממשלה קופצים לעזרתם בקריאה למאמץ ל"הצלת המולדת", הנתונה בתנאי ביטחון חמורים. לסיסמאות ה"לאומיות" יש לשכירים תשובה אחת: תנו לראות מה יש בצלחת! בטלו את סודיות העסקים וננהיג ביקורת ועדי פועלים על רווחי המפעלים. (הרי שלטונות המס מתקשים לגבות מס אמת!...). א‏נו שומעים יום יום טענות נגד דרישות "מופרזות" להעלאת שכר; העיתונות מפרסמת הוכחות שהשכירים השובתים אינם נמצאים במצב של רעב – אדרבא: שכרם גבוה. כאילו מבקשים הם חסד; כאילו אין להם זכות לחיות חיי א‏דם! ומדוע לא מגיע לשכירים לחיות בשפע?

‏על ועדי הפועלים לגלות ולפרסם את התנאים האגדתיים בהם חיים המעבידים השטופים בכסף רב.

*  *  *

‏דבר ידוע הוא שהמאבק המקצועי מביא להטבת מצבו הרגעי של הפועל – אך אינו מבטיח את עתידו. כי המשק הקפיטליסטי בנוי בצורה כזאת, שתוך התפתחותו הוא מגיע למבוי סתום ואינו יכול לפעול יותר. הפועל יעמוד בפני הברירה: להשתלט על בתי-החרושת ולהפעילם לטובתו – או למות מרעב (בימים אלו כבשו העובדים את המספנות בגלזגו, סקוטלנד, והפעילו אותן לטובתם; "מעריב" 9.8.71). כל עוד פועל המשק הקפיטליסטי ומשגשג, מסוגל הוא גם לשלם שכר עבודה המאפשר קיום; לא פלא שבתנאים אלה לא עולה על דעתו של הפועל למגר את המשטר הקפיטליסטי. השאלה עומדת: מה יהיה כאשר טענות המעבידים, שא‏ין ביכולתם להעלות את השכר, לא תהיינה טענות שקר?האם יהיה על הפועל להדק את החגורה למען ה"אידיאל" של קיום רווחי המעביד?

‏בינתיים – ממשיך הקפיטליזם להתקיים הודות להפעלת המשק לצורך ייצור מלחמתי (תוך כתיבת הרשימה, אנו שומעים שקיום המשק המלחמתי נתקל בקשיים עצומים). תוך כדי כך, התקדמה טכניקת ההשמדה במידה כזאת, שהאנושות שרויה בפחד מפניסכנת השמדת העולם. מצב זה מעורר במוחו של כל אדם את שאלת הצורך הדחוף בשינוי המדיניות הרת האסון – המנוהלת על-ידי קברניטי העולם; שינוי, אשר לא ניתן להגשמה ללא שינוי המשטר. אך על נושא זה לא נדון כאן. נציין רק שהעלאת רמת החיים ורמת ההשכלה של הפועל והפעלת פיקוח הפועלים על הרווחים מכשירות אותו לכך שיהיה מסוגל לנהל את המשק בעצמו (הן בקנה מידה קטן – את בית החרושת, הן בקנה מידה גדול – את המדינה). כלומר, כאשר מדברים אנו על שינוי משטר, אין אנו מתכוונים שהפועל יחליף את השולטים עליו בשליטים חדשים; אלא, שהפועל יקח את השלטון לידיו הוא, תוך התארגנות במועצות. כך, שיהיה באפשרותו לכוון את הייצור לשירות עצמו: במקום המשק הפועל למען הרווח יבוא המשק הפועל למען סיפוק צרכי האדם.

‏וכעת, נחזור שוב לענייני יום-יום:

‏עד למלחמה האטומית, יש סכנה שנושמד מקרינה "לצרכי שלום" ומזיהום האוויר, הים והקרקע. אנו חיים בעולם מתאבד!

‏גם במאבק נגד הזיהום הכימי-אטומי של העולם – כמו במאבק הפוליטי לשינוי המשטר – ימצא הפועל שותפים. אבל ברור שהפועל הוא הנפגע הראשון מהחומרים הנפלטים מבית-החרושת ומזהמים את כל הסביבה. זהו שטח חשוב נוסף במאבק המקצועי היום-יומי: למען בריאות העובד, למען הבטיחות ולמען הקטנת העייפות בעבודה.

‏הממשלה והמעבידים מתעניינים ומטפלים בשאלות בטיחות בעבודה. כי – כפי שהם מציינים – הדבר עולה בדמים... שוכחים הם רק לציין שעבור המעביד והממשלה, מתבטאים ה"דמים" רק בכסף; בשעה שאת הדם משלם הפועל בלבד.

‏אין עניין הפועל כעניין המעביד והממשלה בבעיה: למעביד כדאי להשקיע במניעת פגיעה בעובדיו סכום קטן יותר מגובה הפיצויים שהוא עלול לשלם לנכה או למשפחה השכולה. המעביד עושה חשבון של סיכוי, כמור בכל ביטוח. מצד שני, מסכן הפועל את חייו! ‏לגבי דידו, שום סכום כספי שיושקע לצרכי בטיחות אינו גדול מדי. האם צריד הפועל לסכן את חייו, או אפילו את בריאותו, מפני שלמעביד כדאי להמשיך במצב הקיים? או מפני שאחרת לא ירוויח המעביד מספיק?!

‏על הפועל להעלות את הסיסמה: הטכניקה לשירות האדם ולא האדם לשירות הטכניקה!

‏כדוגמת המאבק לשיפור רמת החיים, גם בעניין הבטיחות ניתן להשיג הישגים ‏חלקיים או זמניים. פתרון הבעיה אינו אפשרי במשטר הקיים. כי אנו חיים בחברה המייצרת לשם רווח. ההשקעה הדרושה למניעת הפגיעה באדם תבטל את הרווח לחלוטין או שתביא לידי הפסד. בימינו, מדינה אשר אוכלת, מתלבשת וכו' (בקיצור: צורכת) נקראת מדינה מפסידה; בשעה שמדינה המספקת מזון והלבשה למדינות אחרות – מרוויחה! תארו לעצמכם מדינה אשר במקום להרוויח (כלומר, להכניס עוד ועוד מדינות אל תחום השפעתה, עוד ועוד שדות נפט לרשותה וכו'), במקום זה מטפלת אותה מדינה בסיפוק צרכיהם של התושבים: מזון, דיור, בריאות, תרבות, השכלה, בידור וכו'; כלומר, אותה מדינה, במקום ליצור סחורות לשם מכירה, יוצרת מצרכים לשם צריכה. לזה קוראים "הפסד". כל קפיטליסט יודע שבמידה שהוא נאלץ להעלות את שכר פועליו (ולאפשר להם לצרוך יותר) הרי הוא מפסיד. לא מעט מדברים אצלנו על "חיסכון" – כלומר: הקטנת הצריכה.

‏כדי לייצר לשם צריכה יש צורך בשינוי יחסי הייצור: לא פועל המייצר – תמורת משכורת – מה שמצווים עליו לייצר (ולא חשוב אם המוצר מועיל לאנושות: הוא יכול לגדל, למשל, אופיום, או לייצר פצצת אטום) , כי אם פועל המייצר במפעל שבבעלותו, בו הוא וחבריו מחליטים מה ואיך לייצר, למען מילוי צרכיו וצרכי האוכלוסיה כולה. ואחד הצרכים הראשונים של הפועל הוא תנאי עבודה המבטיחים את בריאות היוצר.

ע‏ד לשינוי המשטר, החברה ויחסי הייצור, ישיג הפועל הטנות בטיחותיות מסוימות; ילמד להתערב יותר ויותר בשאלת אופן הייצור. כל כמה שיהיה משכיל יותר, יהיה מסוגל יותר לתת את דעתו על כך. וכל כמה שרמת החיים שלו תהיה גבוהה יותר (תנאי דיור טובים יותר ויותר זמן פנוי) יהיה מסוגל להיות משכיל יותר. תוך לחימה להשגת תנאים אלו יהיה מאורגן יותר, עד אשר – תוך שיתוף עם שכבות אחרות המעוניינות באותן בעיות (תוך מאבק נגד עוני, נגד זיהום העולם, נגד מלחמות דיכוי) – יהיה מסוגל לחולל אותה מהפכה, עליה מדובר בקצרה בשורות הקודמות.

‏האיגוד המקצועי

כפי שנאמר למעלה, כדי שיצליח הפועל להגן על האינטרסים שלו ולקדם אותם, הוא חייב להתארגן. יחד עם זאת, מהווה מסגרת ההתארגנות המקצועית בית-ספר בו לומדים הפועלים על אפשרות לארגן בצורה א‏חרת את החברה כולה. הם לומדים להתערב בעצמם בענייניהם ולא להשאיר את הטיפול בידיהם של "המנהיגים". במקום הדמוקרטיה המדומה – בה ניתנת לאזרח רק הזכות להכניס פתק לקלפי – יכולים הפועלים להתארגן במסגרת האיגוד המקצועי בצורה המאפשרת לציבור הבוחרים להוריד ולהחליף את נציגיו בכל עת. כי אין לנבחרים שום כוח נגד הבוחרים, לא צבא ולא משטרה; ‏הציבור יכול לשלוט על נבחריו: לעומת המשטר בו יכול הנבחר לעשות כאוות נפשו ולצפצף על הבוחרים – ואף למעול בהבטחותיו לפני הבחירות – ציבור פועלים מאורגן היטב מכתיב לנציגיו כיצד לפעול.

כפי שההתאגדות המקצועית היא תרגיל להתארגנות עצמית, שביתה היא (שוב – נוסף לתפקידה בהשגת זכויות והטבות) תרגיל לחימה בשלטון. חשיבות מיוחדת יש לשביתת השבת – בה משתלטים הפועלים על המפעל. "שביתה אין פירושה ויתור על מקום-העבודה, ועל-כן פועל מאורגן ובעל-הכרה אינו נוטש את מקום-עבודתו בשעת שביתה; נהפוך הוא – הוא שומר עליו לבל יבוא במקומו מפיר-שביתה", כתב אבא חושי ("האיגוד המקצועי למעשה", הוצאת הוועד הפועל 1947).

‏השלטון משתדל להסדיר את סכסוכי העבודה בעזרת בוררות ובתי-משפט; ‏הוא מחדיר בקרב ציבור הפועלים את ההשקפה שיש "חוק" ויש "סדר" ויש מי ששומר על החוק ועל הסדר.

‏הפועלים, מצידם, בשעה שמכריזים על שביתה, הרי הם מערערים את ההשקפה שהחוק והסדר הם מושגים קדושים וקבועים. מתוך יחסי הכוחות בין השובתים לבין המשטר, נוצרים חוקים וסדרים חדשים – אשר גם הם ישתנו מדי פעם, בבוא הזמן. יש שמחוקקים חוקים חדשים – נגד הפועלים. יש שהפועלים משיגים חקיקת חוקי-עבודה – להגנה על זכויותיהם (כגון: חוק שמונה שעות עבודה). הדבר החשוב ביותר שעל הפועלים ללמוד: שאין להכיר באיש כ"הסמכות העליונה" – שופט או בארר או מי שלא יהיה. על הפועלים לדעת שתמיד החוק, הסדר ואף ה"צדק" נקבעים על-ידי יחסי כוחות. על הפועל להשתחרר מכבלי ההשקפות המיושנות המרתיעות אותו מלהפעיל את כוחו. "מול הפועל המאורגן ועל אחת כמה וכמה הבלתי-מאורגן, עומדים נותני העבודה על כספם ורכושם, עם אמצעי-הייצור שלהם, כשהמדינה הקפיטליסטית מאחוריהם והחוק לצדם והמשטרה לעזרתם", ממשיך אבא חושי באותה חוברת.

‏על התנפלות משטרה על פועלים שובתים כבר למד גם ציבור הפועלים בארץ – על בשרו; הגיע הזמן לחשוב גם על התארגנות להגנה עצמית נגד מעשים אלה.

‏על השביתה

לפני שמחליטים לשבות, על הפועלים להעריך אם יש להם מספיק כוח לעמוד במאבק; ‏האם יש סיכוי להשיג תמיכה מפועלים אחרים; האם אין המעביד מעוניין דווקא בהפסקת העבודה?

‏יש לפעמים פועלים צעירים ומלאי מרץ, המוכנים ללחום ואשר מתוך התלהבותם אינם רואים נכון את המציאות; ‏יש לפעמים אנשים העומדים בראש (בוועד או באיגוד המקצועי) המציגים לפבי הציבור, בכוונה, מצב לא מציאותי. כמו כן קורה שרוצים "לעשות משהו" אף על פי שאין הציבור מוכן לשבות – ועושים לפחות "שביתה איטלקית" (האטת קצב העבודה). אם הציבור חלש, לא מאוחד, הרי "שביתה" כזאת יכולה להחליש אותו עוד יותר, כי היא מעמידה את כל אחד מהפועלים – לחוד – מול המעביד. לפועל גם קשהלעבוד לאט והדבר יוצר דמורליזציה. ואם חזק הוא הציבור ומסוגל לעמוד כאיש אחד מול המעביד, הרי יכול הוא לשבות ממש ואינו זקוק לתחבולות.

‏אם אין אפשרות לשבות, יש לפעול להכשרת הקרקע עד אשר יהיו תנאים מתאימים יותר. למשל : לנהלתעמולה בציבור הרחב למען עניין העובדים; להתקשר עם פועלים ממקומות עבודה אחרים ולהכין אפשרות של שיתוף פעולה; ליצור קרן שביתה.

‏היות שההסתדרות פועלת נגד הפועלים, קרן השביתה אשר בידיה אינה מופעלת בעת הצורך ויש הכרח להקים קרנות שביתה במקומות העבודה. הקמת קרן שביתה כזאת יכולה להרתיע את המעביד, אשר ידאג שהיחסים לא יחריפו כי, בבוא העת, יהיה ציבור הפועלים חזק ויוכל להכניע אותו.

‏ברור שקרן שביתה מקומית אינה יכולה לעזור הרבה. יהיה קשה לשבות בהסתמך על קרן כזאת, אשר מן ההכרח שתהיה קטנה. אבל במשך הזמן, עם היווצרות קרנות כאלה במקומות עבודה רבים ועם הפעלתן המשותפת –תוך עזרה הדדית – הרי הן יכולות להפוך לכוח כביר.

‏על אופייה של ההסתדרות, על מדיניותה, על כוחה ועל האפשרות לשנותה – בחלקו השני של המאמר, בגיליון הבא של "מצפן".