סיפורה של מהפכת-נגד בבוליביה – א. בובר, י. מנדלצוויג (אריה בובר וישראל מנדלצוויג)

"חזרנו ואמרנו כי המצעד לעבר הסוציאליזם מחייב את תפיסת השלטון במדינה. כדי לתפוס את השלטון חייבים לחמש את ההמונים ולארגנם במיליציות עממיות, מכיוון שללא מאבק אלים אין כל אפשרות לסילוקה של הבורגנות מן השלטון. לא להכיר באמת זו פירושו לא להבין את הדינמיקה של המאבק המעמדי המהפכני. הבורגנות לא תוותר על שלטונה ללא קרב; יש להביסה קודם לכן. על מנת להביס את צבא הבורגנות, על הפרולטריון המהפכני להקים את צבאו: הצבא העממי המהפכני".

מתוך גילוי דעת של ה-פ.ו.ר. (הסקציה הבוליביאנית של האינטרנציונל הרביעי); הראשון למאי 1970.

*     *    *

בשעה שיחידות הצנחנים של הצבא הבוליביאני הטילו מצור על העיר אורורו, מרכז אזור המכרות ומעוזו של טורז, נכבשו כבר מרבית עריה של בוליביה על ידי הצבא המורד האנטי-מהפכני. בשבת, ה-21 לאוגוסט, עם התקרבותו של הצבא המורד לבירה לה-פאז, קראה הממשלה להמוני הפועלים והסטודנטים להתגייס להגנה על השלטון. "אסיפת העם", אשר ייצגה את האיגודים המקצועיים ואת מפלגות השמאל, הקימה בחיפזון יחידות מיליציה חמושות והציבה אותן במקומות מפתח מסביב לבירה.

במשך שמונה שעות נערך קרב עקוב מדם בפרברי לה-פאז. הצטרפותו של חיל האוויר למורדים, יחד עם הרמטכ"ל, חרצה את גורל הממשלה ותומכיה. בחצות הלילה הודיעו תחנות השידור ברחבי העולם על נפילת בוליביה לידי המורדים. ברחובות לה-פאז זרועים עשרות חללים, והגנרל טורז נמלט מארמון הנשיאות וביקש מקלט בשגרירות פרו.

האחרונים שהחזיקו מעמד היו סטודנטים שהתבצרו באוניברסיטה, וגילו שם התנגדות נואשת. לאחר שסרבו להצעת הכניעה של המורדים, הופצצו על ידי חיל האוויר ונהדפו ממעוזם על ידי הטנקים של הצבא.

לא יותר מאשר אלפיים רובים עמדו לרשות הכוחות הנאמנים לממשלה; ובנשק עלוב זה היה עליהם להתמודד עם המטוסים והטנקים של הצבא הסדיר, שאומן וצויד על ידי ארצות הברית. סיכם את המצב "לה-מונד" ב-24.8: "…מאחר והמיליציות חומשו מאוחר מדי, בנשק מיושן מדי, לא יכלו להחזיק מעמד נגד הצבא הסדיר המתמרד".

גנרל "שמאלני-לאומני"

בוליביה היא אחת מן הנקודות הרגישות באמריקה הלטינית. המאבק המעמדי בה החריף והלך בלבשו צורות יותר ויותר אלימות. ההמונים הבוליביאנים הינם עניים מרודים, למרות שארצם הינה אחת מן העשירות ביותר באוצרות טבע ביבשת. ההיסטוריה של בוליביה הינה שרשרת בלתי פוסקת כמעט של הפיכות והפיכות-נגד. מאז קיבלה בוליביה את עצמאותה מידי ספרד התרחשו בה למעלה מ-200 הפיכות ממשלתיות; למעשה זו הדרך "הנורמלית" בה מתחלפות הממשלות בבוליביה. לרובן הגדול של ההפיכות היה דפוס "קלאסי" – שינוי פתאומי של הקבוצה השלטת, ללא מעורבותם של ההמונים, וכמעט בלי שפיכת דם.

ההפיכה הפשיסטית האחרונה והטרור הלבן המופעל עתה נגד ההמונים, שונים מהדפוס המסורתי באופן מהותי. כוחות הימין לא רק הפעילו את מרביתו של הצבא, אלא גם שיתפו לצידם כנופיות פשיסטיות אזרחיות. מכיוון שבהפיכה ובהתנגדות לה היו מעורבות קבוצות אזרחיות רחבות, הרי שבמאבק בעתיד, במלחמת האזרחים שכבר החלה, ישתתפו ויהיו מעורבים כל הקבוצות והמעמדות החברתיים.

ההפיכה הפשיסטית האחרונה הינה המשכו של הניסיון הכושל של הימין, באוקטובר 1970, לסלק את אובאנדו מן השלטון ולשים במקומו את גנרל מירנדה. הדיקטטורים בארייאנטוס ויורשו אובאנדו סולקו מן השלטון בלחץ ההמונים. בהעדר מנהיגות פוליטית מהפכנית נמסר השלטון לידי קצין צבא אחר – הגנרל טורז, מועמד של "פשרה". שלטונו של אובאנדו עורער קשות על ידי מאבקי הפועלים באזורי המכרות ועל ידי מאבק הגרילה שנוהל בעיקר על ידי "צבא השחרור הלאומי" (א.ל.נ.), כוח שהוקם והונהג עד 1967 בידי ארנסטו צ'ה גבארה.

נוכח מצב זה דרש הימין "יד חזקה"; אובאנדו התפטר ופינה מקומו לגנרל מירנדה, אך גם הוא לא החזיק מעמד. הצבא, שהיה מפולג לשני אגפים – אגף שמרני פשיסטי, ואגף "לאומני שמאלי" – לא היה מסוגל לבלום את לחץ ההמונים ולשמש בסיס לשלטון של כת קצינים ימניים. מירנדה מסולק מהשלטון וטריאומוויראט של קציני צבא תופס את מקומו. אך אז ביצע טורז את הפיכתו ותפס את השלטון.

טורז, שהיה שר בממשלתו של אובאנדו, פוטר עקב קשריו עם הביורוקרטיה של האיגודים המקצועיים. הוא הצליח לתפוס את השלטון ולהחזיק בו בשל לחץ ההמונים מחד, ואופיה הרפורמיסטי של הנהגתם, מאידך.

חשוב להדגיש, כי בעת ההפיכה של טורז מתקיימת בבוליביה שביתה כללית. הפועלים והסטודנטים שולטים ברחוב. באזורי המכרות פירקו הכורים את הנשק מעל למשטרה המיוחדת שהקים בארייאנטוס. הצבא, שהיה מפולג בין ימין ו"שמאל", מותיר את הבורגנות המקומית ופטרוניה האימפריאליסטיים ללא כוח מקומי שמסוגל להתמודד עם הפועלים. במלים אחרות: קיימת סיטואציה מהפכנית, נפתחת אפשרות ממשית לבצע מהפכה; אך להמונים חסרה הנהגה מהפכנית.

המנהיגות הפוליטית של ההמונים הבוליביאניים כללה את ה-ס.או.ב. ("פדרציית האיגודים המקצועיים") הביורוקרטית; המפלגה הקומוניסטית הפרו-סובייטית; את ה-מ.נ.ר. ("התנועה הלאומית המהפכנית") ואת הקבוצה של לורה, הקשורה ללמברטיסטים (קבוצה אחות לקבוצה הישראלית המוציאה לאור את העלון "אבנגרד"). במקום להתבסס על אירגון ההמונים במועצות מהפכניות, במקום לתפוס את השלטון ולהקים מדינת פועלים, העדיפה ההנהגה הרפורמיסטית והפשרנית הזאת לנהל משא ומתן עם הקצינים "השמאלניים". לצ'ין, נשיא ס.או.ב., הציג שורה של תביעות לטורז: הקמת ממשלה "עממית" בה יהיו 51% מן השרים "נציגי הפועלים"; העלאת שכר העבודה; הלאמה של סחר החוץ; סילוק היועצים הצבאיים האמריקאיים מבוליביה; שחרור אסירים פוליטיים ועוד.

מנהיגי הפועלים הסוציאל-דמוקרטיים הסבירו כי תביעת ההמונים – "השלטון לפועלים" – תוגשם באמצעות השתתפות בממשלתו של גנרל טורז. על אף העובדה שטורז סרב להיענות לדרישות ההנהגה הסוציאל-דמוקרטית והרפורמיסטית של תנועת העובדים, קיבלה המנהיגות הפוליטית המסורתית את הדין, והשלימה עם הממשלה שהוקמה; ואילו הקומוניסטים והלמברטיסטים (האירגון של לורה) העלו את הסיסמה "תמיכה ביקורתית בטורז".

גנרל טורז לא היסס להשתמש ב"מילון שמאלני" ובסיסמאות רדיקליות, אך לא עשה כמעט דבר שהיווה התקדמות ממשית עבור המוני הפועלים והאיכרים. טורז העלה את שכר הכורים לרמה שהיתה ב-1965, שיחרר אסירים פוליטיים (ביניהם רג'יס דברה), אולם הצבא לא נפגע; לא נערך בו טיהור של היסודות הריאקציוניים והפשיסטים. קצינים ימניים הושארו בתפקידי מפתח, ובכללם קולונל באנזר – שהשתמש במעמדו כמפקד האקדמיה הצבאית על מנת לארגן את ההפיכה האחרונה. יש להדגיש ש"אסיפת העם" ("אסמבליאה פופולר") – הגוף הרחב והייצוגי ביותר של המוני הפועלים והאיכרים אשר התגבש במהלך שלטונו של טורז, הוקם בלחץ המהפכני של ההמונים ולא עקב "הרצון הטוב" של טורז, "הגנרל הרפורמיסטי השמאלני".

מאמר המערכת של "לה-מונד" (24.8) סיכם את משטרו של טורז במלים הבאות: "גנרל טורז קיווה להתבסס על 'מהפכה לאומית', מבלי לערוך טיהור נרחב של הצבא ומבלי לארגן מחדש את הכוח היחיד שהיה מסוגל לתמוך ולהגן על ממשלתו – מיליציות הפועלים. מיליציות אלה הבטיחו ב-1952 את ביצועה של הרפורמה האגררית ואת הלאמת מכרות הבדיל, אך פורקו מאוחר יותר… טורז ניסה לאזן שני כוחות מנוגדים. מצד אחד, איגודי הכורים ואירגוני הסטודנטים – שהעלוהו לשלטון ואשר הקימו את 'אסיפת העם' בהסכמתו האילמת – הפעילו לחץ למען 'משטר סוציאליסטי'; ומצד שני, רובה הגדול של הקצונה הבוליביאנית, אשר התנגדה לכך בתוקף".

הקצינים חששו מהתפשטותם של רעיונות מהפכניים באווירה הדמוקרטית היחסית ששררה במשטרו של טורז. ממשיך "לה-מונד": "מה שנשאר מהרוח עצמאית והמתקדמת בקרב קציני הצבא נעלם במהירות, עקב החשש מפני התעמולה הנרחבת של האירגונים הטרוצקיסטיים והמאואיסטיים, שהטיפו למאבק מזוין ולתפיסת החוות העשירות באזור סנטה קרוז".

שתי סיבות ספציפיות הביאו לפי "לה-מונד" להתקוממות הימנית. הראשונה: הדרישה של "אסיפת העם" לחדש את הקשרים הדיפלומטיים עם קובה. השנייה: פרסומו של מנשר מטעם קבוצה של קצינים שמאליים אשר קראה לאירגון מחדש של הצבא והפיכתו ל"צבא העם".

יש להבין כי טורז, אשר הגיע לשלטון בלחץ ההמונים, היה מסוגל למלא תפקיד בונאפרטיסטי שמאלני, כל עוד המשיך הצבא להיות מפולג בין אגף ימני ריאקציוני לבין אגף "שמאלי-לאומני". אך ברגע

"החל משעות הבוקר המוקדמות סיירו קבוצות חמושות של חברי הפלנגה וה-מ.נ.ר. ברחובות העיר כאשר הן אוסרות עשרות אנשים… כנופיות פשיסטיות סרקו את העיר בחיפושים אחר מהפכנים, כאשר אנשיהן פולשים למשרדי האירגונים השמאליים והאיגודים המקצועיים, מחבלים והורסים אותם".

הס.או.ב. הכריזה כי תמשיך במאבק במחתרת, וקראה לשביתה כללית ב-23 לאוגוסט. ההיענות לקריאתה היתה קטנה ביותר (לפי מקורות של העיתונות הבורגנות). עד עתה אין בידינו נתונים לפיהם ניתן להעריך את הכישלון של השביתה. כמו כן, מוקדם מדי לקבוע אם ההפיכה הימנית משמעה חיסולם המוחלט של אירגוני הפועלים, במיוחד במישור המקומי, באזורי המכרות. אך מה שברור הוא כי הפועלים של בוליביה נתונים עתה להתקפה חסרת מעצורים. באנזר הבטיח, לפי דו"ח "לה-מונד" מיום 24.8, כי ימשיך בדרכו של הדיקטטור בארייאנטוס, אשר דיכא את האיגודים המקצועיים, הטיל פיקוח צבאי על המכרות, וערך טבח בכורים ב-1965. כבר עתה הוצאו מפלגות השמאל אל מחוץ לחוק, הוטלה צנזורה חמורה, ופגישות של יותר מ-4 אנשים נאסרו. "בחירות אינן מעניינות אותי", הכריז באנזר ("לה-מונד", 26.8). הוא גם הוסיף כי "הידידות המסורתית בין בוליביה לארצות הברית תחודש".

סימנים מרובים מצביעים על כך כי ההפיכה הימנית נתמכה באופן פעיל על ידי ברזיל. בעיתון הברזילאי "או גלובו" כתב מנהיג הפלנגה הגולה, האנס קוהלר, כי חוגי אוהדים הוקמו בברזיל על מנת "לסייע למאבק למען החופש". הוא הסביר כי ההכנות להתקוממות נערכו החל מחודש מארס, וכי מטרתה של הממשלה החדשה שהוקמה היא "תמיכה בהון הפרטי, חיסול המיליציות החמושות ודאגה לחוק ולסדר כדי שהאומה תוכל להתקדם".

במהלך ההפיכה הועמד הצבא הברזילאי במצב הכן ו"פיקח על הגבול הבוליביאני". בכך חשף שוב את תפקידו כמכשיר עיקרי של מהפכת-הנגד האימפריאליסטית ביבשת אמריקה הדרומית.

את מעורבותה של ארצות הברית לא קשה להוכיח. שגרירה בלה-פאז, א. סיראקוז, זוהה כראש סוכנות הביון המרכזית האמריקאית (סי.אי.איי) בפרו, על ידי שר הפנים הבוליביאני אנטוניו ארגואדס. ארגואדס גרם לשערורייה בינלאומית בזמנו, כאשר גילה כי היה סוכן של הסי.אי.איי באותה שעה שמילא תפקיד של שר בממשלת בארייאנטוס. דו"ח מסנטה קרוז, שהופיע ב"וושינגטון פוסט" (30.8) מקשר את רב סרן ר. לונדון – היועץ הצבאי האמריקאי לחיל האוויר הבוליביאני – להפיכה האחרונה. לונדון נפגש עם באנזר כאשר האחרון חזר לבוליביה במחתרת; הוא סיפק לו את האמצעים בהם התקשרו מפקדי המורדים עם תומכיהם בלה-פאז.

פאז אסטנסורו – נשיאה לשעבר של בוליביה ומנהיג המ.נ.ר. – זוהה גם הוא כאדם בעל קשרים הדוקים עם הסי.אי.איי. אסטנסורו, שחזר מגלותו בלימה לאחר ההפיכה, הבטיח כמובן "להיאבק ללא רתע נגד האימפריאליזם". אך בו בזמן הכריז כי הוא "חוזר לארצו בצעדו על דרך החופש, בצוותא עם הפלנגה והצבא העממי".

יש לזכור כי הפלנגה הפשיסטית מורכבת בעיקרה מבעלי אדמות, שאדמתם הולאמה על ידי ממשלת המ.נ.ר. בשלבה הרדיקלי. הצטרפותו של אסטנסורו, מנהיג המ.נ.ר., לכוחות ריאקציוניים – לפלנגה ולקציני הצבא המיליטריסטים – מצביעה על עומק הניוון אליה הידרדרה מפלגתו הלאומית והזעיר-בורגנית.

לאור הסימנים המצביעים על תמיכתה של ארצות הברית בהפיכה, מקבלות ההערכות השונות שפורסמו ב"ניו יורק טיימס" – העיתון הקפיטליסטי רב היוקרה – משמעות מאיימת במיוחד. "למשקיפים רבים ברור", כתב "ניו יורק טיימס" (29.8), "כי בוליביה, אותה ארץ בלב אמריקה הלטינית בה האיכרים האינדיאנים הינם הרוב הגדול של האוכלוסייה אך הפוליטיקה העירונית אלימה ורדיקלית מבחינה אידיאולוגית, מתקדמת לעבר מאבק ארוך ועקוב מדם, בדומה למאבקים הנמשכים כבר שנים בגואטמלה וברפובליקה הדומיניקנית".

כידוע, בשתי ארצות אלה יזם ואירגן הסי.אי.איי מדיניות של טרור מתמיד, בתומכו בכנופיות ימניות מזוינות המתקיפות לעתים קרובות ורוצחות כל חשוד בהתנגדות למשטר. ה"אסקווארדו דה מורטה" הנודעת לשמצה פועלת באותו אופן בברזיל.

ההפיכה הנוכחית של באנזר הביאה לשלטון את האגף הימני-הפשיסטי של הבורגנות והצבא הבוליביאני. אין זה סתם שינוי של דיקטטורה צבאית. בשלטון נמצאים כיום היסודות הקיצוניים ביותר והפשיסטיים של הפלנגה ושל המ.נ.ר. ההפיכה נתמכה על ידי ברזיל באופן ישיר, ותלך בעקבות שלטון הטרור הברזילאי.

אך לשלטון הטרור של באנזר יהיה יותר קשה מאשר לדיקטטור בברזיל:

רמת התודעה המהפכנית של ההמונים בבוליביה, נכונותם להתנגד באופן צבאי לדיכוי, ודרגת האירגון שהגיעו אליה מצביעים בבירור כי אין כל אפשרות להימנע בבוליביה ממלחמת אזרחים.

הימין ניצח בקרב האחרון. הוא ניצח מכיוון שאירגוני הפועלים החמושים לא היו מפותחים דיים, ובמובנים רבים לא חרגו משלב עוברי של צבא מהפכני. הימין ניצח כי מול ההחלטיות חסרת הפשרות של הנהגתו הפוליטית, לא ניצבה בראש הפועלים והאיכרים הנהגה מהפכנית עקבית שנהנתה מאמונם. להיפך, חלקים רחבים של ההמונים הבוליביאניים עדיין האמינו באשליות רפורמיסטיות ותמכו בהנהגות סוציאל-דמוקרטיות וסטאליניסטיות. לאשליית הכוח של ההמונים תרמה העובדה כי "אסיפת העם" כונסה, למרות איומי הימין, בחסות גיוס המוני של הפועלים והסטודנטים וקבוצות מיליציה חמושות.

"ביטחון ומחתרתיות"

"אסיפת העם" ("אסאמבלה פופולר") היתה הגוף הרחב ביותר ובעל הסמכות העממית הגדולה ביותר שצמח והתגבש במהלך הגאות המהפכנית מאז אוקטובר 1970. "האסיפה" גם כיוונה והנהיגה את ההתנגדות העממית להפיכה של באנזר. אך "אסיפת העם" סבלה מחולשות רציניות. כתב "לה-מונד" (22.8):

"אסיפת העם הפגישה וכינסה יחדיו את האיגודים המקצועיים ואת מפלגות השמאל. אך לרוע המזל שותקה 'האסיפה' למעשה על ידי שורה של ניגודים וסתירות פנימיות".

כאן המקום להערכה מפורטת יותר של "אסיפת העם". עבור המפלגות הרפורמיסטיות שימשה האסיפה אמצעי לחץ על טורז כדי להשיג ויתורים מצידו. מאידך ניסה טורז להשתמש באסיפת העם  כ"בסיס חברתי" על מנת שיוכל לעמוד בלחץ הימין הפשיסטי. אולם הרדיקליזציה של תנועת ההמונים הפעילה לחץ עצום על מנהיגותם דרך הדיונים וההחלטות שנתקבלו באסיפה. זו הסיבה שמפלגות מהפכניות כמו הפ.ו.ר. והא.ל.נ., למרות שלא נפלו בפח ה"ליברליזציה" של טורז ולא פירקו את אירגוניהם המחתרתיים, ניצלו את האפשרויות לפעול לגאלית באופן כללי, ואת הבמה של האסיפה על מנת לנסות ולהפוך את "אסיפת העם" ואת האסיפות הלוקאליות לגרעין של "שלטון כפול" כשלב מכין בדרך לתפיסת השלטון על ידי ההמונים.

הכנס הראשון של "אסיפת העם" אורגן על ידי ההנהגות המסורתיות והפשרניות של האיגודים ומפלגות השמאל. אלה עשו כל שביכולתן על מנת להבטיח את שליטתן ולהפוך את "אסיפת העם" למכשיר לקידום האינטרסים שלהן; היינו: הפעלת לחץ "משמאל" על משטרו של טורז.

הנציגות ב"אסיפת העם" הורכבה כך ששליטת ההנהגות הביורוקרטיות של האיגודים ושל מפלגות השמאל תובטח. חלק מהנציגות שוריין לנציגי האיגודים – למנגנון הביורוקרטי שלהם. חלק אחר הובטח לנציגי המפלגות הפוליטיות, ביניהן אפילו המ.נ.ר., הידועה כמשתפת פעולה עם הימין בניסיונותיו לבצע הפיכת-נגד. לעומת זאת נמנעה נציגות של מפלגות מהפכניות כמו הפ.ו.ר. והא.ל.נ.; פירוש הדבר: רק עבור מיעוט של נציגים ל"אסיפת העם" נערכו בחירות בקרב "אנשי השורה" – הפועלים, האיכרים והסטודנטים.

ב"אסיפת העם" היה ייצוג קטן מאוד לאיכרות, למרות העובדה כי האיכרים מהווים שני-שלישים מאוכלוסיית בוליביה. קרוב לוודאי שהימין ניצל עובדה זו והתחייב למלא תביעות שונות של האיכרים, וכך יכלה ההפיכה הימנית לזכות בתמיכת חלקים ניכרים של האיכרות.

נקודה חשובה יותר היתה העדר הנהגה מהפכנית באסיפה. חוסר האירגון של השמאל המהפכני הביא לכך שבעיות ממשיות לא נדונו באסיפה ולא התמודדו איתן. למרות שמספר נציגים ניסו למחות על כך, הרי ששאלת חימוש אירגוני הפועלים ירדה מסדר היום של האסיפה. זאת לאחר ששורה ארוכה של משרות בכוח מזוין היפותטי, שיוקם בעתיד, אם וכאשר טורז יואיל לחמש את ההמונים, התחלקה בין הביורוקרטים השונים; ולאחר שנציגי המפלגה הקומוניסטית (הפרו-מוסקבאית) טענו כי אי אפשר לדון בבעיה זו מסיבה של "ביטחון ומחתרתיות".

דרישתו של נציג המפלגה הקומוניסטית הפרו-סינית, זאמורה, לפתוח במאבק גרילה באזורים כפריים מסוימים בהם היה למפלגתו רוב, שימשה להנהגה הרפורמיסטית תואנה להסיר מסדר היום את כל שאלת חימוש ההמונים. ההנהגות הרפורמיסטיות והסטאליניסטיות קשרו את שאלת חימוש ההמונים יחד עם דרישתו של זאמורה, הציגו את שתי השאלות יחד כדרישות אולטרא-שמאליות, ומנעו את הקמת כוחו העצמאי של מעמד הפועלים.

לאגף הרפורמיסטי, ולסטאליניסטים ששיתפו עמו פעולה, היתה מכונה משומנת היטב. הם שחו כדג במים בכל המניפולציות סביב הרכבת הנציגות באסיפה ובאיוש הוועדות השונות שהוקמו מטעמה. הם שלטו במנגנון הביורוקרטי של האיגודים המקצועיים, ויכלו לתמרן עצמם לעמדות של כוח באסיפה. כתוצאה מכך הם מילאו תפקיד הרבה יותר חשוב מאשר כוחם הממשי בקרב ההמונים, ואפילו בין הנציגים באסיפה. מעל לכל, למרות שהרפורמיסטים נאלצו לקבל שינויים בהצעות ההחלטה שהגישו – שינויים שנטו בכיוון המהפכני – הרי הרוב של אסיפת העם היה בלתי מסוגל ליצור, או אפילו להתחיל ולדון באמצעים בהם ניתן לבצע את החלטות האסיפה באמצעות הפעלת כוחו העצמאי של מעמד הפועלים.

יתר על כן, יחד עם המגרעות האחרות בהרכבה של האסיפה – לא נכללה בה נציגות מפלגתית של הפ.ו.ר., מפלגת הפועלים המהפכנית. למרות זאת הצליח הפ.ו.ר. לזכות בנציגות באסיפה באמצעות הנציגים שנבחרו מן השורה; וזאת עקב התמיכה הרבה לה זכה בקרב חברי איגוד הכורים החזק, בקרב תנועת האיכרים הרדיקליים, הס.י.פ.ב. (הקונפדרציה העצמאית של האיכרים הבוליביאניים) ובסקטורים אחרים; במיוחד באזור לה-פאז, שם איחד אס.או.ד. (פדרציית האיגודים באזור לה-פאז) 45 איגודים מקצועיים מקומיים, שתמכו בפ.ו.ר. ובמצעו.

אך המפלגה עצמה לא יוצגה ב"אסיפת העם" והנהגתה לא יכלה למלא תפקיד ישיר במהלך דיוניה. נערך מאבק על מנת שהפ.ו.ר. תזכה בנציגות, כמפלגה, באסיפה; אך הרפורמיסטים, בהעזרם בלמברטיסטים, הצליחו לדחות את הדיון וההכרעה בשאלה זו לכנס הבא של האסיפה, שהיה צריך להתכנס בספטמבר.

עמדתו של הפ.ו.ר. כלפי האסיפה היתה, כי למרות שליטת ההנהגה הרפורמיסטית המסורתית בה, אפשר, עקב הרדיקליזציה של ההמונים ובלחץ הגאות המהפכנית, להקים ולעצב באסיפת העם הנהגה מהפכנית של התנועה הפועלית. ולכן ניסו נציגיה להקים גוש מהפכני ב"אסיפת העם", אשר יכלול את הפ.ו.ר., המ.י.ר., המפלגה הקומוניסטית המאואיסטית והא.ל.נ.

במשך כל התקופה הזו המשיך פ.ו.ר. במאמץ לחמש את חבריו ואת חוגי התומכים בו. אך ברור היה כי זה לא יספיק על מנת להתמודד כנגד הימין הפשיסטי. על כן העלה באסיפה את הדרישה המיידית להקים צבא של מיליציות עממיות חמושות, וראה בזאת את המשימה המיידית החשובה ביותר בפני האסיפה. כמו כן נאבק פ.ו.ר. ב"אסיפה" נגד הביורוקרטיה על מנת להקטין ככל האפשר את כוחה ולהגדיל את הייצוג הישיר של ההמונים.

השליטה של האירגונים הביורוקרטיים וההנהגה הפוליטית הרפורמיסטית והסטאליניסטית ב"אסיפת האם" באה לידי ביטוי בהזנחה החמורה ביותר של האסיפה. מול המתיחות הקיצונית בארץ, שמועות על ניסיונות הפיכה מימין ומזימות גלויות של קציני הצבא, ונוכח החולשה הברורה של ממשלת טורז, החליטה האסיפה להתפזר ביולי למשך חודשיים.

למרות זאת, הרי לפי "לה-מונד", ההתנגדות המזוינת היחידה כנגד ההפיכה הונהגה והודרכה על ידי "אסיפת העם". לא קיימות ידיעות כיצד כונסה האסיפה מחדש, ואם כן, עד כמה היתה היא ייצוגית במשך המאבק ואיזה כוחות הנהיגוה. קרוב לוודאי שהכוח היחידי שיכול היה לפעול היתה הוועדה המתמדת של האסיפה, שנשלטה על ידי הביורוקרטים והאופורטוניסטים.

למען צבא עממי ומהפכני

לא על ידי רוב מגיעים לטקטיקה מהפכנית, אלא על ידי טקטיקה מהפכנית מגיעים לרוב (רוזה לוכסמבורג)

הניסיון הבוליביאני מאשר את נכונות הניתוח שהודגש פעמים רבות על ידי האינטרנציונל הרביעי. לפי ניתוח זה אין בסיס לטווח הארוך למשטר רפורמיסטי ברובן של ארצות אמריקה הלטינית; וזאת עקב המתחים החברתיים הנפיצים והמקורות המוגבלים של הקפיטליזם המקומי. שלטון רפורמיסטי בא בחשבון רק לתקופות מסוימות – כאשר ההמונים פסיביים. מרגע שאלה מתחילים לנוע וחורגים מעבר לגבולות ההשפעה של מנהיגותם הפשרנית, קיימת ברירה יסודית אחת ויחידה:

או שהתהליך המהפכני מתקדם לשלב תפיסת השלטון על ידי הפרולטריון בברית עם האיכרים העניים – דבר הדורש, מעל לכל, את השמדת הצבא הבורגני וכל מנגנון הדיכוי של המדינה הבורגנית – או שהבורגנות תקים דיקטטורה צבאית מדכאת, עם הצבא כ"מפלגה" הבורגנית היציבה היחידה באמריקה הלטינית.

הניסיון הבוליביאני חושף את האופי האשלייתי של כל התפיסות הפוליטיות המקוות כי גאות מהפכנית עממית תוכל לבלום ניסיון הפיכת-נגד של הימין, רק בזכות היותה גאות המונית המביאה לרדיקליזציה רחבה בקרב הפועלים והאיכרים.

במידה ותנועה כזו איננה מבינה את הצורך הדחוף להכין עצמה לעימות מזוין עם הבורגנות, לחמש עצמה ולפרוק את הנשק מן הריאקציה, היא תובס ותדוכא תוך זמן קצר על ידי התקפה אלימה של הבורגנות, כפי שהדבר קרה שוב להמונים הבוליביאניים.

הניסיון הבוליביאני מאמת ומדגיש את נכונותו של הקו המהפכני – שהובלט בבוליביה על ידי האירגונים המהפכניים, ובעיקר הפ.ו.ר. אלה נאבקו למען חימושם המיידי של הפועלים, האיכרים העניים והסטודנטים, בהדגישם את הסכנה המיידית של הפיכת-נגד ריאקציונית; וזאת מול התנגדותם של ההנהגה הסוציאל-דמוקרטית של הס.או.ב. בראשותו של לצ'ין, הסטאליניסטים של המפלגה הקומוניסטית הפרו-סובייטית והקבוצה הלמברטיסטית בהנהגתו של לורה. אלה התחלקו בהנהגתה של תנועת הפועלים ולכן הם שותפים לאחריות לתבוסה.

בניגוד לקו המהפכני הברור שהוכח לחלוטין על ידי המאורעות האחרונים, הציבה הנהגת הפועלים הרשמית את האשליה שגנרל טורז יחמש ללא ספק את ההמונים בזמן המתאים. הם טיפחו את האשליות הספונטניסטיות, שהפועלים ישיגו את הנשק כאשר יגיע הזמן המתאים לפתוח במאבק מזוין; ובמקום לפנות מיד לאירגון ממשי של צבא עממי, העבירו החלטות "ציבוריות" הקוראות לצבא שיחמש את הפועלים!

כל הדברים הללו הביאו, ותרמו את חלקם, למצב בו עמדו ונטבחו פועלים חסרי נשק וחסרי אימון צבאי, המאורגנים בחיפזון במיליציות כנגד הצבא הבוליביאני המזוין והמאומן, המצויד על ידי ארצות הברית.

הריאקציה הבוליביאנית תוכיח במהירות את חוסר יכולתה לפתור אפילו בעיה אחת משלל הבעיות החברתיות המרובות הקיימות בבוליביה. מלחמת האזרחים, המתנהלת כבר על ידי האבנגרד המהפכני, ובמיוחד פ.ו.ר., א.ל.נ. והמאואיסטים בהנהגתו של זאמורה, תתפשט ותתרחב בכל אזוריה של בוליביה ובסקטורים השונים של הפועלים, האיכרים והסטודנטים. ההתנגדות העממית לדיכוי תהיה עצומה והמאבק ילבש צורות שונות. המאבק יתנהל בערים, באזורי הכפר הפוריים ובאלטיפלאנו הצחיחה. שיטות שונות ייושמו למאבק, שכן קבוצות ואירגונים שונים ישתתפו במאבק ברחבי בוליביה, כשהם נלחמים באמצעים העומדים לרשותם; כשהם מפתחים מיליציות צבאיות קטנות, קבוצות חבלה וכדומה. אף אחד אינו מצפה לניצחון מהיר. יש עדיין לבנות ולפתח צבא עממי מהפכני מאוחד. המאבק הארוך החל רק עתה.

ההפיכה הימנית של קולונל באנזר אינה מהווה רק לקח להמונים הבוליביאניים המנוצלים. הניסיון הבוליביאני חייב לשמש שיעור להמונים בפרו, שגם בה קיימת ממשלת קצינים "רפורמיסטית" כביכול; על ההמונים בצ'ילי להסיק את המסקנות מהתבוסה בבוליביה, שכן בצ'ילי, ללא ספק, נרקמות מזימות הפיכת-נגד בבסיסי הצבא נגד ניסיונו הלגאליסטי של איינדה; על ההמונים באורוגוואי ללמוד את לקח התבוסה בבוליביה, ולשחרר עצמם מן האשליות הפרלמנטריות של ה"פרנטה אמפליו" ("החזית הרחבה"); ואילו בארגנטינה צריכים לחשוף את השקר שמציבים הפרוניסטים הרפורמיסטים בדבר בחירות 1973 שיביאו ל"שחרור".

במצב הנתון באמריקה הלטינית, במסכת הזעזועים החברתיים והפוליטיים שם, הכוח המסוכן ביותר העומד לרשות האימפריאליזם האמריקאי ובעלי בריתו – הבורגנויות המקומיות – הינו הצבא; הצבא הינו ה"מפלגה" הבורגנית היציבה היחידה. הצבא אינו מתרגש מרעיונות דמוקרטיים ופרלמנטריים, ומנהל את "מדיניותו" באמצעות טנקים ומטוסים. מול כוחו של הצבא יובטח ניצחונם של ההמונים באמריקה הלטינית רק אם יתבססו באופן בלעדי על כוחות מעמדם, אם יתארגנו למאבק ארוך הכרוך בעימות אלים עם כוחות הדיכוי של המדינה הבורגנית, ואם יבנו ויגבשו את המכשיר לניצחון – את המפלגה הפרולטארית המהפכנית.

לקח זה נלמד עתה בבוליביה.

מלחמת האזרחים הגלויה שנפתחה שם, מטרתה הפלת הדיקטטורה הצבאית החדשה של באנזר, והקמת בוליביה סוציאליסטית – ראש הגשר של "ארצות הברית הסוציאליסטית של אמריקה הלטינית".