"חזרנו ואמרנו כי המצעד לעבר הסוציאליזם מחייב את תפיסת השלטון במדינה. כדי לתפוס את השלטון חייבים לחמש את ההמונים ולארגנם במיליציות עממיות, מכיוון שללא מאבק אלים אין כל אפשרות לסילוקה של הבורגנות מן השלטון. לא להכיר באמת זו פירושו לא להבין את הדינמיקה של המאבק המעמדי המהפכני. הבורגנות לא תוותר על שלטונה ללא קרב; יש להביסה קודם לכן. על מנת להביס את צבא הבורגנות, על הפרולטריון המהפכני להקים את צבאו: הצבא העממי המהפכני".
מתוך גילוי דעת של ה-פ.ו.ר. (הסקציה הבוליביאנית של האינטרנציונל הרביעי); הראשון למאי 1970.

*     *    *

בשעה שיחידות הצנחנים של הצבא הבוליביאני הטילו מצור על העיר אורורו, מרכז אזור המכרות ומעוזו של טורז, נכבשו כבר מרבית עריה של בוליביה על ידי הצבא המורד האנטי-מהפכני. בשבת, ה-21 לאוגוסט, עם התקרבותו של הצבא המורד לבירה לה-פאז, קראה הממשלה להמוני הפועלים והסטודנטים להתגייס להגנה על השלטון. "אסיפת העם", אשר ייצגה את האיגודים המקצועיים ואת מפלגות השמאל, הקימה בחיפזון יחידות מיליציה חמושות והציבה אותן במקומות מפתח מסביב לבירה.

במשך שמונה שעות נערך קרב עקוב מדם בפרברי לה-פאז. הצטרפותו של חיל האוויר למורדים, יחד עם הרמטכ"ל, חרצה את גורל הממשלה ותומכיה. בחצות הלילה הודיעו תחנות השידור ברחבי העולם על נפילת בוליביה לידי המורדים. ברחובות לה-פאז זרועים עשרות חללים, והגנרל טורז נמלט מארמון הנשיאות וביקש מקלט בשגרירות פרו.

האחרונים שהחזיקו מעמד היו סטודנטים שהתבצרו באוניברסיטה, וגילו שם התנגדות נואשת. לאחר שסרבו להצעת הכניעה של המורדים, הופצצו על ידי חיל האוויר ונהדפו ממעוזם על ידי הטנקים של הצבא.

לא יותר מאשר אלפיים רובים עמדו לרשות הכוחות הנאמנים לממשלה; ובנשק עלוב זה היה עליהם להתמודד עם המטוסים והטנקים של הצבא הסדיר, שאומן וצויד על ידי ארצות הברית. סיכם את המצב "לה-מונד" ב-24.8: "...מאחר והמיליציות חומשו מאוחר מדי, בנשק מיושן מדי, לא יכלו להחזיק מעמד נגד הצבא הסדיר המתמרד".

גנרל "שמאלני-לאומני"

בוליביה היא אחת מן הנקודות הרגישות באמריקה הלטינית. המאבק המעמדי בה החריף והלך בלבשו צורות יותר ויותר אלימות. ההמונים הבוליביאנים הינם עניים מרודים, למרות שארצם הינה אחת מן העשירות ביותר באוצרות טבע ביבשת. ההיסטוריה של בוליביה הינה שרשרת בלתי פוסקת כמעט של הפיכות והפיכות-נגד. מאז קיבלה בוליביה את עצמאותה מידי ספרד התרחשו בה למעלה מ-200 הפיכות ממשלתיות; למעשה זו הדרך "הנורמלית" בה מתחלפות הממשלות בבוליביה. לרובן הגדול של ההפיכות היה דפוס "קלאסי" – שינוי פתאומי של הקבוצה השלטת, ללא מעורבותם של ההמונים, וכמעט בלי שפיכת דם.

ההפיכה הפשיסטית האחרונה והטרור הלבן המופעל עתה נגד ההמונים, שונים מהדפוס המסורתי באופן מהותי. כוחות הימין לא רק הפעילו את מרביתו של הצבא, אלא גם שיתפו לצידם כנופיות פשיסטיות אזרחיות. מכיוון שבהפיכה ובהתנגדות לה היו מעורבות קבוצות אזרחיות רחבות, הרי שבמאבק בעתיד, במלחמת האזרחים שכבר החלה, ישתתפו ויהיו מעורבים כל הקבוצות והמעמדות החברתיים.

ההפיכה הפשיסטית האחרונה הינה המשכו של הניסיון הכושל של הימין, באוקטובר 1970, לסלק את אובאנדו מן השלטון ולשים במקומו את גנרל מירנדה. הדיקטטורים בארייאנטוס ויורשו אובאנדו סולקו מן השלטון בלחץ ההמונים. בהעדר מנהיגות פוליטית מהפכנית נמסר השלטון לידי קצין צבא אחר – הגנרל טורז, מועמד של "פשרה". שלטונו של אובאנדו עורער קשות על ידי מאבקי הפועלים באזורי המכרות ועל ידי מאבק הגרילה שנוהל בעיקר על ידי "צבא השחרור הלאומי" (א.ל.נ.), כוח שהוקם והונהג עד 1967 בידי ארנסטו צ'ה גבארה.

נוכח מצב זה דרש הימין "יד חזקה"; אובאנדו התפטר ופינה מקומו לגנרל מירנדה, אך גם הוא לא החזיק מעמד. הצבא, שהיה מפולג לשני אגפים – אגף שמרני פשיסטי, ואגף "לאומני שמאלי" – לא היה מסוגל לבלום את לחץ ההמונים ולשמש בסיס לשלטון של כת קצינים ימניים. מירנדה מסולק מהשלטון וטריאומוויראט של קציני צבא תופס את מקומו. אך אז ביצע טורז את הפיכתו ותפס את השלטון.

טורז, שהיה שר בממשלתו של אובאנדו, פוטר עקב קשריו עם הביורוקרטיה של האיגודים המקצועיים. הוא הצליח לתפוס את השלטון ולהחזיק בו בשל לחץ ההמונים מחד, ואופיה הרפורמיסטי של הנהגתם, מאידך.

חשוב להדגיש, כי בעת ההפיכה של טורז מתקיימת בבוליביה שביתה כללית. הפועלים והסטודנטים שולטים ברחוב. באזורי המכרות פירקו הכורים את הנשק מעל למשטרה המיוחדת שהקים בארייאנטוס. הצבא, שהיה מפולג בין ימין ו"שמאל", מותיר את הבורגנות המקומית ופטרוניה האימפריאליסטיים ללא כוח מקומי שמסוגל להתמודד עם הפועלים. במלים אחרות: קיימת סיטואציה מהפכנית, נפתחת אפשרות ממשית לבצע מהפכה; אך להמונים חסרה הנהגה מהפכנית.

המנהיגות הפוליטית של ההמונים הבוליביאניים כללה את ה-ס.או.ב. ("פדרציית האיגודים המקצועיים") הביורוקרטית; המפלגה הקומוניסטית הפרו-סובייטית; את ה-מ.נ.ר. ("התנועה הלאומית המהפכנית") ואת הקבוצה של לורה, הקשורה ללמברטיסטים (קבוצה אחות לקבוצה הישראלית המוציאה לאור את העלון "אבנגרד"). במקום להתבסס על אירגון ההמונים במועצות מהפכניות, במקום לתפוס את השלטון ולהקים מדינת פועלים, העדיפה ההנהגה הרפורמיסטית והפשרנית הזאת לנהל משא ומתן עם הקצינים "השמאלניים". לצ'ין, נשיא ס.או.ב., הציג שורה של תביעות לטורז: הקמת ממשלה "עממית" בה יהיו 51% מן השרים "נציגי הפועלים"; העלאת שכר העבודה; הלאמה של סחר החוץ; סילוק היועצים הצבאיים האמריקאיים מבוליביה; שחרור אסירים פוליטיים ועוד.

מנהיגי הפועלים הסוציאל-דמוקרטיים הסבירו כי תביעת ההמונים – "השלטון לפועלים" – תוגשם באמצעות השתתפות בממשלתו של גנרל טורז. על אף העובדה שטורז סרב להיענות לדרישות ההנהגה הסוציאל-דמוקרטית והרפורמיסטית של תנועת העובדים, קיבלה המנהיגות הפוליטית המסורתית את הדין, והשלימה עם הממשלה שהוקמה; ואילו הקומוניסטים והלמברטיסטים (האירגון של לורה) העלו את הסיסמה "תמיכה ביקורתית בטורז".

גנרל טורז לא היסס להשתמש ב"מילון שמאלני" ובסיסמאות רדיקליות, אך לא עשה כמעט דבר שהיווה התקדמות ממשית עבור המוני הפועלים והאיכרים. טורז העלה את שכר הכורים לרמה שהיתה ב-1965, שיחרר אסירים פוליטיים (ביניהם רג'יס דברה), אולם הצבא לא נפגע; לא נערך בו טיהור של היסודות הריאקציוניים והפשיסטים. קצינים ימניים הושארו בתפקידי מפתח, ובכללם קולונל באנזר – שהשתמש במעמדו כמפקד האקדמיה הצבאית על מנת לארגן את ההפיכה האחרונה. יש להדגיש ש"אסיפת העם" ("אסמבליאה פופולר") – הגוף הרחב והייצוגי ביותר של המוני הפועלים והאיכרים אשר התגבש במהלך שלטונו של טורז, הוקם בלחץ המהפכני של ההמונים ולא עקב "הרצון הטוב" של טורז, "הגנרל הרפורמיסטי השמאלני".

מאמר המערכת של "לה-מונד" (24.8) סיכם את משטרו של טורז במלים הבאות: "גנרל טורז קיווה להתבסס על 'מהפכה לאומית', מבלי לערוך טיהור נרחב של הצבא ומבלי לארגן מחדש את הכוח היחיד שהיה מסוגל לתמוך ולהגן על ממשלתו – מיליציות הפועלים. מיליציות אלה הבטיחו ב-1952 את ביצועה של הרפורמה האגררית ואת הלאמת מכרות הבדיל, אך פורקו מאוחר יותר... טורז ניסה לאזן שני כוחות מנוגדים. מצד אחד, איגודי הכורים ואירגוני הסטודנטים – שהעלוהו לשלטון ואשר הקימו את 'אסיפת העם' בהסכמתו האילמת – הפעילו לחץ למען 'משטר סוציאליסטי'; ומצד שני, רובה הגדול של הקצונה הבוליביאנית, אשר התנגדה לכך בתוקף".

הקצינים חששו מהתפשטותם של רעיונות מהפכניים באווירה הדמוקרטית היחסית ששררה במשטרו של טורז. ממשיך "לה-מונד": "מה שנשאר מהרוח עצמאית והמתקדמת בקרב קציני הצבא נעלם במהירות, עקב החשש מפני התעמולה הנרחבת של האירגונים הטרוצקיסטיים והמאואיסטיים, שהטיפו למאבק מזוין ולתפיסת החוות העשירות באזור סנטה קרוז".

שתי סיבות ספציפיות הביאו לפי "לה-מונד" להתקוממות הימנית. הראשונה: הדרישה של "אסיפת העם" לחדש את הקשרים הדיפלומטיים עם קובה. השנייה: פרסומו של מנשר מטעם קבוצה של קצינים שמאליים אשר קראה לאירגון מחדש של הצבא והפיכתו ל"צבא העם".

יש להבין כי טורז, אשר הגיע לשלטון בלחץ ההמונים, היה מסוגל למלא תפקיד בונאפרטיסטי שמאלני, כל עוד המשיך הצבא להיות מפולג בין אגף ימני ריאקציוני לבין אגף "שמאלי-לאומני". אך ברגע

שהקצונה איחדה את שורותיה מול האיום המהפכני, נשאר טורז בחלל ריק.

מפקד הצבא – בשבי

הפיכת-הנגד הפרו-אימפריאליסטית של ה-22-19 באוגוסט לא הפתיעה איש. הימין פשוט המתין להזדמנות המתאימה. ההפיכה שהונהגה על ידי גנרל הוגו באנזר, מפקד האקדמיה הצבאית לשעבר, אורגנה ותוכננה במשך שמונה חודשים מראש. קדמו לה שתי "חזרות כלליות": ניסיונות הפיכה של ה-10 בינואר ושל ה-3 במארס.

ב-10 בינואר הצטרפו הקאדטים תחת פיקודו של גנרל באנזר לחטיבת חיל המצב בלה-פאז, שהתקוממה נגד הממשלה. המורדים כבשו את בניין המטכ"ל ולקחו בשבי את מפקד הצבא, גנרל ראקה טאראן (אשר בהפיכה האחרונה תמך במורדים הימניים). הפוטש נכשל לאחר שהגנרל טורז קרא לפועלים להתגייס להגנת המשטר ולאחר שחיל האוויר הפציץ את מעוז המורדים.

בשלישי למארס אירגנו 2,500 איכרים "מצעד נגד השמאל הקיצוני" בסנטה קרוז. הם תפסו את העיר, תפסו את תחנת הרדיו שנוהלה על ידי הפועלים, סילקו את מפקח המשטרה של האזור ובמקומו מינו מפקד צבא מקומי. כמו כן דרשו את סילוקם של חמישה שרים מממשלתו של גנרל טורז. חמשת השרים, כמו מפקח המשטרה שסולק, השתייכו למפלגת מ.נ.ר. הפוטש נתמך על ידי "הקונפדרציה הלאומית של הפועלים החקלאיים", גוף ביורוקרטי שהוקם בתקופת הדיקטטורה של בארייאנטוס; למעשה, נשלטה הפדרציה על ידי קולונל הוגו קאספאדס, שר החקלאות של טורז.

טורז הצליח להביס את הפוטש בהתבססו שוב על גיוסם ההמוני של הפועלים והסטודנטים. מריו גוטיארז, מנהיגו של האירגון הפשיסטי פ.ס.ב. ("הפלנגה הסוציאליסטית הבוליביאנית") נאסר לאחר כישלון ההתקוממות. אך למרות חלקם בהתמרדות שוחררו גם גוטיארז וגם גנרל באנזר זמן קצר לאחר מכן, על מנת להנהיג את הניסיון האחרון, והמוצלח, לסלק מהשלטון את ממשלתו החלשה והדמגוגית של טורז.

אזור סנטה קרוז, בו החלה גם ההתקוממות הימנית האחרונה, גובל עם ברזיל ומהווה המשך טבעי של האזור מצדו השני של הגבול. מספר גורמים מבדילים אותו משאר אזוריה של בוליביה. שלא כמו אזור הרמה (האלטיפלאנו), שם מרוכזים מכרות הבדיל, מיושב האזור הטרופי והפורה באוכלוסייה שמרביתה ממוצא אירופי, בעלת דעות קדומות גזעניות כנגד האינדיאנים תושבי הרמה. באזור סנטה קרוז מרובות חוות הענק העשירות, ובו מרוכזים מרבית שדות הנפט – נקודת המשיכה העיקרית להשקעות ההון הזר. הגורם הזה בעיקר הוא שהניע את האימפריאליסטים להעניק זכויות מיוחדות לאזור כדי לבצר שם מעוז נגד המהפכה באלטיפלאנו. רעיונם העיקרי הוא להקים בסנטה קרוז מעין קאטאנגה דרום אמריקאית.

ניסיון נפל שלישי היתה הכרזת הימין כי "אסיפת העם", אשר כינוסה הראשון נקבע לתחילת חודש יוני, תפוזר בכוח על ידו. אך הימין לא תקף. מלבד הטלת מספר פצצות ופרסום מנשר כנגד האסיפה לא התרחש דבר. מצב החירום שהוכרז על ידי הממשלה ועל ידי אירגוני הפועלים הביא לכך שכינוס האסיפה – בחסות מיליציות הפועלים – יהפוך למפגן כוח של הפרולטריון.

אולם האימפריאליזם האמריקאי ובני חסותו המקומיים היו חייבים לפעול. הם לא יכלו להרשות לעצמם להמתין עוד. הגאות המהפכנית – התארגנותם של הפועלים, האיכרים והסטודנטים באירגונים מהפכניים – לא רק שחתרה תחת מעמדו של טורז, אלא גם הביאה לכך שההמונים החלו לחרוג מתחום ההשפעה של הנהגתם הרפורמיסטית המסורתית, כאשר הם מתפכחים מהאשליות הרפורמיסטיות שלהם. במצב זה היה ברור כי אירגון נרחב של הפועלים והאיכרים במיליציות חמושות, היה מביא במהירות למצב מהפכני אותו לא יכלה הבורגנות לקוות לבלום. במלים אחרות – אותם חוגים בקרב הבורגנות המקומית ופטרוניה האימפריאליסטיים חדלו להאמין כי פתרון "צבאי רפורמיסטי" מסוגל להמשיך ולהתקיים, ועל כן העבירו תמיכתם מטורז לימין הפשיסטי-מיליטריסטי.

מכאן – ברגע ש"האסיפה העממית" העבירה החלטה בדבר הקמת מיליציות חמושות, ואילו בצבא ("המפלגה" הבורגנית היציבה היחידה באמריקה הלטינית) החלו להתארגן חוגים מהפכניים, פעלה הבורגנות במהירות ובאופן חד, וביצעה את ההפיכה הפשיסטית האחרונה.

היאנקי – "ידיד מסורתי"

ההפיכה האחרונה, ב-22-19 באוגוסט, נפתחה באופן זהה כמעט לניסיון של השלישי במארס. לאחר מאסרו של באנזר וחבריו התקיימה הפגנת מחאה ימנית נגד הממשלה. כאלף מפגינים נאספו במרכז סנטה קרוז, כבשו את תחנת הרדיו שנוהלה על ידי הפועלים, אך נהדפו מן האוניברסיטה על ידי סטודנטים ופועלים חמושים. לצבא ניתנה הפקודה לתפוס את העיר ולדכא את ההתקוממות הימנית, אך ההוראה לא מולאה. התפתחה "הססנות" מסוימת בחוגי הקצונה. בשלב זה היה המצב מעורפל ובלתי ברור. המורדים טענו כי סנטה קרוז והאזור מסביב לה נמצאים בידיהם. מקורות אחרים דיווחו כי פועלים וסטודנטים חמושים הודפים את המורדים ומביסים אותם. ברגע זה התערב חיל המצב של סנטה קרוז באופן חד משמעי לצד המורדים. מנהיג "הפלנגה", גוטיארז, שידר מסנטה קרוז "קריאה לאומה" להתקומם "ולבלום את הקומוניסטים". גוטיארז דיבר בשם "החזית הלאומית העממית" שכללה את מ.נ.ר. ואת "הפלנגה".

חילות המצב באורורו, קוצ'אבאמבה וטאריסה עברו לצד המתקוממים. בשלב זה שלטו המורדים בשני-שלישים משטחה של בוליביה. הצבא, יחד עם כוח גדול של איכרים, המאורגנים באירגון החקלאי הביורוקרטי שהוזכר לעיל, החלו מתקדמים לעבר לה-פאז.

בעיר הבירה עצמה התמרדו הקאדטים ב-21 באוגוסט והתבצרו בבניין המפקדה הצבאית. תוך פחות מ-48 שעות עברו כל הכוחות המזוינים לצד המורדים, יחד עם כל הקצונה הגבוהה, בהותירם את טורז ללא תמיכה צבאית, מלבד יחידת שומרי ראשו, חטיבת ה"קולוראדוס".

מול בגידת הצבא קרא טורז לגיוס המוני הפועלים והסטודנטים. הפועלים התארגנו עוד קודם לכן בניסיון לבלום את ההפיכה הימנית. צו לגיוסם המיידי של המוני הפועלים והסטודנטים ניתן באורורו על ידי ה-ס.או.ב. ("פדרציית הפועלים הבוליביאנית") בתגובה לפיצוץ בניין משרדיה. קריאה דומה ניתנה בלה-פאז הבירה, בתגובה על התפרצויות ימניות כבר ב-19 לאוגוסט... ה-ס.או.ב. ופדרציית הסטודנטים תפסו את תחנת הרדיו, אשר במנהלה חשדו כי הוא שותף למרידה. "אסיפת העם", שחסרה כל סטטוס לגאלי אך כללה את אירגוני השמאל, קראה לעם להתארגן ביחידות חמושות (כך מדווח "לה-מונד" ב-21.8).

יחידות המיליציה שהוקמו בחיפזון ושחסרו נשק וציוד מספיק, לא היוו יריב רציני לצבא הסדיר שעמד מאחורי המרד. יתר על כן, אין ספק כי ה-ס.או.ב. ו"אסיפת העם" שהתפזרה מספר שבועות קודם להתקוממות, לא היו מסוגלים לתת הנהגה פוליטית יעילה להמונים.

"בשבת בבוקר, ה-21 לאוגוסט, ביקר ראקה טאראן בארמון הנשיאות. טאראן, אשר 24 שעות קודם לכן, כאשר התקוממו הקאדטים נגד הממשלה, מיהר לארמון על מנת לאשר את 'נאמנותו המוחלטת' לנשיא, בא עתה אל טורז ודרש את התפטרותו" – כך מדווח ארנסטו ברמז'ו בשבועון "מרצ'אה" המופיע במונטבידאו. והוא מוסיף: "טורז פקד על מאסרו של ראקה טאראן. ראובן סנצ'ז – מפקד חטיבת ה'קולוראדוס' (משמר הנשיא) אמר לטאראן: 'אנו הם אלה הנותנים אולטימטום לפשיסטים'."

כזכור, באותו זמן ממש נתמכו הקצינים הימניים על ידי כל יחידות הצבא ברחבי בוליביה, ויחידות הצבא בלה-פאז החלו בעריקתן לצד המורדים. לרשות טורז לא עמד נשק בו היה יכול לחמש את ההמונים. לכן, תקוותם העיקרית של הכוחות הנאמנים לו ושל ההתנגדות העממית, לפי עדותו של ארנסטו ברמז'ו, היתה לכבוש את מחסני הנשק של האקדמיה הצבאית ושל המפקדה הכללית, אשר הוחזקו על ידי הקודטים המתמרדים.

"בשלב זה היה על הקולוראדוס להילחם לבדם וההמונים לא היו חמושים... הקאדטים המתמרדים הגנו על עמדותיהם, אך נהדפו בלחץ הקולוראדוס. הגבעה האסטרטגית, לאיקאקוטה, נכבשה על ידי הפשיסטים. מפסגתה שלטו הפשיסטים על כל אזור המיראפלוראס – בו התבצרו הקאדטים המתקוממים. גם גבעה זו הותקפה על ידי הקולוראדוס שנתמכו על ידי יחידות המיליציה".

מדווח השבועון הקובני "בוהמיה" (27.8): "רב סרן סנצ'ז שידר ב'תחנת הרדיו המהפכנית'" את ההודעה הבאה: 'המיראפלוראס, בו התבצרו הקאדטים, מכותר כליל. אני פונה אל העם שייתן אמון בחטיבה שלו (כלומר ב'קולוראדוס'); אנו נילחם לצידכם, הפועלים, ואם צריך, גם נמות יחד עמכם!' היה זה ב-2.30 אחרי הצהריים. ב-3.40 נשמעו התפוצצויות מרובות מאזורים שונים של הבירה, המלווים במטחי נשק קל... ושוב הופיע רב סרן סנצ'ז ברדיו: 'ניתנה הפקודה להתקפה על המיפקדה הכללית של הצבא הסדיר, תחת פיקודו האישי של גנרל טורז. קודם כל יש לרכך את המטרה, ואחר כך להתקיפה. תודה לכם. קדימה לניצחון'."

"...סטודנטים ופועלים הסתערו על המיפקדה הכללית הצבאית ועל גבעת לאיקאקוטה", ממשיך ברמז'ו, העיתונאי מאורוגאוואי: "ב-8.00 בערב הצליחו המהפכנים להתקדם במעלה הדרך עקובת הדם ולכבוש את פסגת הלאיקאקוטה. חטיבת הקאדטים נסוגה, וביקשה תגבורת מיידית. המיפקדה הצבאית, שכותרה על ידי המהפכנים, עמדה על סף הכיבוש. 'ניצחון המהפכה קרוב, ויושג ביתר קלות עם השתתפות העם', הכריז טורז בשידור רדיו...  אך אז התרחש דבר בלתי ייאמן. גנרל ראקה טאראן שוחרר, וחייבים אנו להניח כי הוא שוחרר בהסכמת טורז" (ייתכן, בתמורה לכך שטורז יימלט לשגרירות פרו).

זמן קצר אחר כך עברה חטיבת "טאראפאצ'ה", שהוקמה במיוחד על מנת שתהווה משען למשטר טורז – לצד המורדים. מבסיסה, אל-אלטו, במורדות ההרים המשקיפים על לה-פאז, החלו שבעת הטנקים שברשותה בהתקדמות לעבר מרכז העיר וארמון הנשיאות. "משהו קרה", מדווח ברמז'ו. "או שהתמרון היה מהיר מדי, או שהכוחות המהפכניים לא עמדו על המשמר בערנות מספקת ולא התכוננו לעצור את הטנקים בוונאיפאטה או בווילה ויקטוריה (שכונת הפועלים שהתקוממו והשיגו ניצחונות במהפכה של 1952). מכל מקום, הדרך לא חובלה, לא הוקמו בריקאדות לחסמה, והטנקים לא הותקפו באמצעות בקבוקי מולוטוב. הם התקדמו ללא קושי, מבלי שירו אפילו ירייה אחת, עד שהגיעו לעיר, ואז פתחו הטנקים באש תותחים על מנת להפחיד ולהרתיע את ההמונים".

טורז עזב את הארמון רבע שעה קודם לכן, למקום בלתי ידוע. סגן משנה ושישה חיילים היו היחידים שנשארו בארמון הנשיאות. כאשר היחידה המשוריינת הגיעה ב-9 בערב לארמון לא נתקלה בכל התנגדות. שבעה טנקים שנשמרו מאז מלחמת העולם השנייה קבעו את גורלה של הארץ.

הדו"ח של "בוהמיה" מוסיף: "ב-8.45 עזב טורז את הארמון באומרו כי הוא הולך להצטרף לחטיבת הקולוראדוס. ליווהו שרי ההגנה והפנים. באותה שעה פנתה תחנת הרדיו לעם וביקשה ממנו לעצור את התקדמות הטנקים והרכב המשוריין של חטיבת טאראפאצ'ה באמצעות בקבוקי מולוטוב, ולמנוע מהם את הכניסה ללה-פאז. ב-9.00 הפסיקה לפתע תחנת הרדיו המהפכנית את שידוריה. הטנקים הופיעו בכיכר המרכזית וחיילי החטיבה תפסו את ארמון הנשיאות... ב-10.00 הופיעה תחנת שידור חדשה בשם 'הרדיו הלאומי' והודיעה על נפילת טורז. אך היא הודתה כי חטיבת הקולוראדוס בסיוע 'צבא השחרור הלאומי' (ה-א.ל.נ., כוח הגרילה שהונהג על ידי צ'ה גבארה ב-1967) עדיין לוחמים בגבעות סביב העיר. ב-11.00 בלילה נכבשה האוניברסיטה ובכך נסתיים הקרב עקוב הדם שנמשך שעות מרובות.

"החל משעות הבוקר המוקדמות סיירו קבוצות חמושות של חברי הפלנגה וה-מ.נ.ר. ברחובות העיר כאשר הן אוסרות עשרות אנשים... כנופיות פשיסטיות סרקו את העיר בחיפושים אחר מהפכנים, כאשר אנשיהן פולשים למשרדי האירגונים השמאליים והאיגודים המקצועיים, מחבלים והורסים אותם".

הס.או.ב. הכריזה כי תמשיך במאבק במחתרת, וקראה לשביתה כללית ב-23 לאוגוסט. ההיענות לקריאתה היתה קטנה ביותר (לפי מקורות של העיתונות הבורגנות). עד עתה אין בידינו נתונים לפיהם ניתן להעריך את הכישלון של השביתה. כמו כן, מוקדם מדי לקבוע אם ההפיכה הימנית משמעה חיסולם המוחלט של אירגוני הפועלים, במיוחד במישור המקומי, באזורי המכרות. אך מה שברור הוא כי הפועלים של בוליביה נתונים עתה להתקפה חסרת מעצורים. באנזר הבטיח, לפי דו"ח "לה-מונד" מיום 24.8, כי ימשיך בדרכו של הדיקטטור בארייאנטוס, אשר דיכא את האיגודים המקצועיים, הטיל פיקוח צבאי על המכרות, וערך טבח בכורים ב-1965. כבר עתה הוצאו מפלגות השמאל אל מחוץ לחוק, הוטלה צנזורה חמורה, ופגישות של יותר מ-4 אנשים נאסרו. "בחירות אינן מעניינות אותי", הכריז באנזר ("לה-מונד", 26.8). הוא גם הוסיף כי "הידידות המסורתית בין בוליביה לארצות הברית תחודש".

סימנים מרובים מצביעים על כך כי ההפיכה הימנית נתמכה באופן פעיל על ידי ברזיל. בעיתון הברזילאי "או גלובו" כתב מנהיג הפלנגה הגולה, האנס קוהלר, כי חוגי אוהדים הוקמו בברזיל על מנת "לסייע למאבק למען החופש". הוא הסביר כי ההכנות להתקוממות נערכו החל מחודש מארס, וכי מטרתה של הממשלה החדשה שהוקמה היא "תמיכה בהון הפרטי, חיסול המיליציות החמושות ודאגה לחוק ולסדר כדי שהאומה תוכל להתקדם".

במהלך ההפיכה הועמד הצבא הברזילאי במצב הכן ו"פיקח על הגבול הבוליביאני". בכך חשף שוב את תפקידו כמכשיר עיקרי של מהפכת-הנגד האימפריאליסטית ביבשת אמריקה הדרומית.

את מעורבותה של ארצות הברית לא קשה להוכיח. שגרירה בלה-פאז, א. סיראקוז, זוהה כראש סוכנות הביון המרכזית האמריקאית (סי.אי.איי) בפרו, על ידי שר הפנים הבוליביאני אנטוניו ארגואדס. ארגואדס גרם לשערורייה בינלאומית בזמנו, כאשר גילה כי היה סוכן של הסי.אי.איי באותה שעה שמילא תפקיד של שר בממשלת בארייאנטוס. דו"ח מסנטה קרוז, שהופיע ב"וושינגטון פוסט" (30.8) מקשר את רב סרן ר. לונדון – היועץ הצבאי האמריקאי לחיל האוויר הבוליביאני – להפיכה האחרונה. לונדון נפגש עם באנזר כאשר האחרון חזר לבוליביה במחתרת; הוא סיפק לו את האמצעים בהם התקשרו מפקדי המורדים עם תומכיהם בלה-פאז.

פאז אסטנסורו – נשיאה לשעבר של בוליביה ומנהיג המ.נ.ר. – זוהה גם הוא כאדם בעל קשרים הדוקים עם הסי.אי.איי. אסטנסורו, שחזר מגלותו בלימה לאחר ההפיכה, הבטיח כמובן "להיאבק ללא רתע נגד האימפריאליזם". אך בו בזמן הכריז כי הוא "חוזר לארצו בצעדו על דרך החופש, בצוותא עם הפלנגה והצבא העממי".

יש לזכור כי הפלנגה הפשיסטית מורכבת בעיקרה מבעלי אדמות, שאדמתם הולאמה על ידי ממשלת המ.נ.ר. בשלבה הרדיקלי. הצטרפותו של אסטנסורו, מנהיג המ.נ.ר., לכוחות ריאקציוניים – לפלנגה ולקציני הצבא המיליטריסטים – מצביעה על עומק הניוון אליה הידרדרה מפלגתו הלאומית והזעיר-בורגנית.

לאור הסימנים המצביעים על תמיכתה של ארצות הברית בהפיכה, מקבלות ההערכות השונות שפורסמו ב"ניו יורק טיימס" – העיתון הקפיטליסטי רב היוקרה – משמעות מאיימת במיוחד. "למשקיפים רבים ברור", כתב "ניו יורק טיימס" (29.8), "כי בוליביה, אותה ארץ בלב אמריקה הלטינית בה האיכרים האינדיאנים הינם הרוב הגדול של האוכלוסייה אך הפוליטיקה העירונית אלימה ורדיקלית מבחינה אידיאולוגית, מתקדמת לעבר מאבק ארוך ועקוב מדם, בדומה למאבקים הנמשכים כבר שנים בגואטמלה וברפובליקה הדומיניקנית".

כידוע, בשתי ארצות אלה יזם ואירגן הסי.אי.איי מדיניות של טרור מתמיד, בתומכו בכנופיות ימניות מזוינות המתקיפות לעתים קרובות ורוצחות כל חשוד בהתנגדות למשטר. ה"אסקווארדו דה מורטה" הנודעת לשמצה פועלת באותו אופן בברזיל.

ההפיכה הנוכחית של באנזר הביאה לשלטון את האגף הימני-הפשיסטי של הבורגנות והצבא הבוליביאני. אין זה סתם שינוי של דיקטטורה צבאית. בשלטון נמצאים כיום היסודות הקיצוניים ביותר והפשיסטיים של הפלנגה ושל המ.נ.ר. ההפיכה נתמכה על ידי ברזיל באופן ישיר, ותלך בעקבות שלטון הטרור הברזילאי.

אך לשלטון הטרור של באנזר יהיה יותר קשה מאשר לדיקטטור בברזיל:

רמת התודעה המהפכנית של ההמונים בבוליביה, נכונותם להתנגד באופן צבאי לדיכוי, ודרגת האירגון שהגיעו אליה מצביעים בבירור כי אין כל אפשרות להימנע בבוליביה ממלחמת אזרחים.

הימין ניצח בקרב האחרון. הוא ניצח מכיוון שאירגוני הפועלים החמושים לא היו מפותחים דיים, ובמובנים רבים לא חרגו משלב עוברי של צבא מהפכני. הימין ניצח כי מול ההחלטיות חסרת הפשרות של הנהגתו הפוליטית, לא ניצבה בראש הפועלים והאיכרים הנהגה מהפכנית עקבית שנהנתה מאמונם. להיפך, חלקים רחבים של ההמונים הבוליביאניים עדיין האמינו באשליות רפורמיסטיות ותמכו בהנהגות סוציאל-דמוקרטיות וסטאליניסטיות. לאשליית הכוח של ההמונים תרמה העובדה כי "אסיפת העם" כונסה, למרות איומי הימין, בחסות גיוס המוני של הפועלים והסטודנטים וקבוצות מיליציה חמושות.

"ביטחון ומחתרתיות"

"אסיפת העם" ("אסאמבלה פופולר") היתה הגוף הרחב ביותר ובעל הסמכות העממית הגדולה ביותר שצמח והתגבש במהלך הגאות המהפכנית מאז אוקטובר 1970. "האסיפה" גם כיוונה והנהיגה את ההתנגדות העממית להפיכה של באנזר. אך "אסיפת העם" סבלה מחולשות רציניות. כתב "לה-מונד" (22.8):

"אסיפת העם הפגישה וכינסה יחדיו את האיגודים המקצועיים ואת מפלגות השמאל. אך לרוע המזל שותקה 'האסיפה' למעשה על ידי שורה של ניגודים וסתירות פנימיות".

כאן המקום להערכה מפורטת יותר של "אסיפת העם". עבור המפלגות הרפורמיסטיות שימשה האסיפה אמצעי לחץ על טורז כדי להשיג ויתורים מצידו. מאידך ניסה טורז להשתמש באסיפת העם  כ"בסיס חברתי" על מנת שיוכל לעמוד בלחץ הימין הפשיסטי. אולם הרדיקליזציה של תנועת ההמונים הפעילה לחץ עצום על מנהיגותם דרך הדיונים וההחלטות שנתקבלו באסיפה. זו הסיבה שמפלגות מהפכניות כמו הפ.ו.ר. והא.ל.נ., למרות שלא נפלו בפח ה"ליברליזציה" של טורז ולא פירקו את אירגוניהם המחתרתיים, ניצלו את האפשרויות לפעול לגאלית באופן כללי, ואת הבמה של האסיפה על מנת לנסות ולהפוך את "אסיפת העם" ואת האסיפות הלוקאליות לגרעין של "שלטון כפול" כשלב מכין בדרך לתפיסת השלטון על ידי ההמונים.

הכנס הראשון של "אסיפת העם" אורגן על ידי ההנהגות המסורתיות והפשרניות של האיגודים ומפלגות השמאל. אלה עשו כל שביכולתן על מנת להבטיח את שליטתן ולהפוך את "אסיפת העם" למכשיר לקידום האינטרסים שלהן; היינו: הפעלת לחץ "משמאל" על משטרו של טורז.

הנציגות ב"אסיפת העם" הורכבה כך ששליטת ההנהגות הביורוקרטיות של האיגודים ושל מפלגות השמאל תובטח. חלק מהנציגות שוריין לנציגי האיגודים – למנגנון הביורוקרטי שלהם. חלק אחר הובטח לנציגי המפלגות הפוליטיות, ביניהן אפילו המ.נ.ר., הידועה כמשתפת פעולה עם הימין בניסיונותיו לבצע הפיכת-נגד. לעומת זאת נמנעה נציגות של מפלגות מהפכניות כמו הפ.ו.ר. והא.ל.נ.; פירוש הדבר: רק עבור מיעוט של נציגים ל"אסיפת העם" נערכו בחירות בקרב "אנשי השורה" – הפועלים, האיכרים והסטודנטים.

ב"אסיפת העם" היה ייצוג קטן מאוד לאיכרות, למרות העובדה כי האיכרים מהווים שני-שלישים מאוכלוסיית בוליביה. קרוב לוודאי שהימין ניצל עובדה זו והתחייב למלא תביעות שונות של האיכרים, וכך יכלה ההפיכה הימנית לזכות בתמיכת חלקים ניכרים של האיכרות.

נקודה חשובה יותר היתה העדר הנהגה מהפכנית באסיפה. חוסר האירגון של השמאל המהפכני הביא לכך שבעיות ממשיות לא נדונו באסיפה ולא התמודדו איתן. למרות שמספר נציגים ניסו למחות על כך, הרי ששאלת חימוש אירגוני הפועלים ירדה מסדר היום של האסיפה. זאת לאחר ששורה ארוכה של משרות בכוח מזוין היפותטי, שיוקם בעתיד, אם וכאשר טורז יואיל לחמש את ההמונים, התחלקה בין הביורוקרטים השונים; ולאחר שנציגי המפלגה הקומוניסטית (הפרו-מוסקבאית) טענו כי אי אפשר לדון בבעיה זו מסיבה של "ביטחון ומחתרתיות".

דרישתו של נציג המפלגה הקומוניסטית הפרו-סינית, זאמורה, לפתוח במאבק גרילה באזורים כפריים מסוימים בהם היה למפלגתו רוב, שימשה להנהגה הרפורמיסטית תואנה להסיר מסדר היום את כל שאלת חימוש ההמונים. ההנהגות הרפורמיסטיות והסטאליניסטיות קשרו את שאלת חימוש ההמונים יחד עם דרישתו של זאמורה, הציגו את שתי השאלות יחד כדרישות אולטרא-שמאליות, ומנעו את הקמת כוחו העצמאי של מעמד הפועלים.

לאגף הרפורמיסטי, ולסטאליניסטים ששיתפו עמו פעולה, היתה מכונה משומנת היטב. הם שחו כדג במים בכל המניפולציות סביב הרכבת הנציגות באסיפה ובאיוש הוועדות השונות שהוקמו מטעמה. הם שלטו במנגנון הביורוקרטי של האיגודים המקצועיים, ויכלו לתמרן עצמם לעמדות של כוח באסיפה. כתוצאה מכך הם מילאו תפקיד הרבה יותר חשוב מאשר כוחם הממשי בקרב ההמונים, ואפילו בין הנציגים באסיפה. מעל לכל, למרות שהרפורמיסטים נאלצו לקבל שינויים בהצעות ההחלטה שהגישו – שינויים שנטו בכיוון המהפכני – הרי הרוב של אסיפת העם היה בלתי מסוגל ליצור, או אפילו להתחיל ולדון באמצעים בהם ניתן לבצע את החלטות האסיפה באמצעות הפעלת כוחו העצמאי של מעמד הפועלים.

יתר על כן, יחד עם המגרעות האחרות בהרכבה של האסיפה – לא נכללה בה נציגות מפלגתית של הפ.ו.ר., מפלגת הפועלים המהפכנית. למרות זאת הצליח הפ.ו.ר. לזכות בנציגות באסיפה באמצעות הנציגים שנבחרו מן השורה; וזאת עקב התמיכה הרבה לה זכה בקרב חברי איגוד הכורים החזק, בקרב תנועת האיכרים הרדיקליים, הס.י.פ.ב. (הקונפדרציה העצמאית של האיכרים הבוליביאניים) ובסקטורים אחרים; במיוחד באזור לה-פאז, שם איחד אס.או.ד. (פדרציית האיגודים באזור לה-פאז) 45 איגודים מקצועיים מקומיים, שתמכו בפ.ו.ר. ובמצעו.

אך המפלגה עצמה לא יוצגה ב"אסיפת העם" והנהגתה לא יכלה למלא תפקיד ישיר במהלך דיוניה. נערך מאבק על מנת שהפ.ו.ר. תזכה בנציגות, כמפלגה, באסיפה; אך הרפורמיסטים, בהעזרם בלמברטיסטים, הצליחו לדחות את הדיון וההכרעה בשאלה זו לכנס הבא של האסיפה, שהיה צריך להתכנס בספטמבר.

עמדתו של הפ.ו.ר. כלפי האסיפה היתה, כי למרות שליטת ההנהגה הרפורמיסטית המסורתית בה, אפשר, עקב הרדיקליזציה של ההמונים ובלחץ הגאות המהפכנית, להקים ולעצב באסיפת העם הנהגה מהפכנית של התנועה הפועלית. ולכן ניסו נציגיה להקים גוש מהפכני ב"אסיפת העם", אשר יכלול את הפ.ו.ר., המ.י.ר., המפלגה הקומוניסטית המאואיסטית והא.ל.נ.

במשך כל התקופה הזו המשיך פ.ו.ר. במאמץ לחמש את חבריו ואת חוגי התומכים בו. אך ברור היה כי זה לא יספיק על מנת להתמודד כנגד הימין הפשיסטי. על כן העלה באסיפה את הדרישה המיידית להקים צבא של מיליציות עממיות חמושות, וראה בזאת את המשימה המיידית החשובה ביותר בפני האסיפה. כמו כן נאבק פ.ו.ר. ב"אסיפה" נגד הביורוקרטיה על מנת להקטין ככל האפשר את כוחה ולהגדיל את הייצוג הישיר של ההמונים.

השליטה של האירגונים הביורוקרטיים וההנהגה הפוליטית הרפורמיסטית והסטאליניסטית ב"אסיפת האם" באה לידי ביטוי בהזנחה החמורה ביותר של האסיפה. מול המתיחות הקיצונית בארץ, שמועות על ניסיונות הפיכה מימין ומזימות גלויות של קציני הצבא, ונוכח החולשה הברורה של ממשלת טורז, החליטה האסיפה להתפזר ביולי למשך חודשיים.

למרות זאת, הרי לפי "לה-מונד", ההתנגדות המזוינת היחידה כנגד ההפיכה הונהגה והודרכה על ידי "אסיפת העם". לא קיימות ידיעות כיצד כונסה האסיפה מחדש, ואם כן, עד כמה היתה היא ייצוגית במשך המאבק ואיזה כוחות הנהיגוה. קרוב לוודאי שהכוח היחידי שיכול היה לפעול היתה הוועדה המתמדת של האסיפה, שנשלטה על ידי הביורוקרטים והאופורטוניסטים.

למען צבא עממי ומהפכני

לא על ידי רוב מגיעים לטקטיקה מהפכנית, אלא על ידי טקטיקה מהפכנית מגיעים לרוב (רוזה לוכסמבורג)

הניסיון הבוליביאני מאשר את נכונות הניתוח שהודגש פעמים רבות על ידי האינטרנציונל הרביעי. לפי ניתוח זה אין בסיס לטווח הארוך למשטר רפורמיסטי ברובן של ארצות אמריקה הלטינית; וזאת עקב המתחים החברתיים הנפיצים והמקורות המוגבלים של הקפיטליזם המקומי. שלטון רפורמיסטי בא בחשבון רק לתקופות מסוימות – כאשר ההמונים פסיביים. מרגע שאלה מתחילים לנוע וחורגים מעבר לגבולות ההשפעה של מנהיגותם הפשרנית, קיימת ברירה יסודית אחת ויחידה:

או שהתהליך המהפכני מתקדם לשלב תפיסת השלטון על ידי הפרולטריון בברית עם האיכרים העניים – דבר הדורש, מעל לכל, את השמדת הצבא הבורגני וכל מנגנון הדיכוי של המדינה הבורגנית – או שהבורגנות תקים דיקטטורה צבאית מדכאת, עם הצבא כ"מפלגה" הבורגנית היציבה היחידה באמריקה הלטינית.

הניסיון הבוליביאני חושף את האופי האשלייתי של כל התפיסות הפוליטיות המקוות כי גאות מהפכנית עממית תוכל לבלום ניסיון הפיכת-נגד של הימין, רק בזכות היותה גאות המונית המביאה לרדיקליזציה רחבה בקרב הפועלים והאיכרים.

במידה ותנועה כזו איננה מבינה את הצורך הדחוף להכין עצמה לעימות מזוין עם הבורגנות, לחמש עצמה ולפרוק את הנשק מן הריאקציה, היא תובס ותדוכא תוך זמן קצר על ידי התקפה אלימה של הבורגנות, כפי שהדבר קרה שוב להמונים הבוליביאניים.

הניסיון הבוליביאני מאמת ומדגיש את נכונותו של הקו המהפכני – שהובלט בבוליביה על ידי האירגונים המהפכניים, ובעיקר הפ.ו.ר. אלה נאבקו למען חימושם המיידי של הפועלים, האיכרים העניים והסטודנטים, בהדגישם את הסכנה המיידית של הפיכת-נגד ריאקציונית; וזאת מול התנגדותם של ההנהגה הסוציאל-דמוקרטית של הס.או.ב. בראשותו של לצ'ין, הסטאליניסטים של המפלגה הקומוניסטית הפרו-סובייטית והקבוצה הלמברטיסטית בהנהגתו של לורה. אלה התחלקו בהנהגתה של תנועת הפועלים ולכן הם שותפים לאחריות לתבוסה.

בניגוד לקו המהפכני הברור שהוכח לחלוטין על ידי המאורעות האחרונים, הציבה הנהגת הפועלים הרשמית את האשליה שגנרל טורז יחמש ללא ספק את ההמונים בזמן המתאים. הם טיפחו את האשליות הספונטניסטיות, שהפועלים ישיגו את הנשק כאשר יגיע הזמן המתאים לפתוח במאבק מזוין; ובמקום לפנות מיד לאירגון ממשי של צבא עממי, העבירו החלטות "ציבוריות" הקוראות לצבא שיחמש את הפועלים!

כל הדברים הללו הביאו, ותרמו את חלקם, למצב בו עמדו ונטבחו פועלים חסרי נשק וחסרי אימון צבאי, המאורגנים בחיפזון במיליציות כנגד הצבא הבוליביאני המזוין והמאומן, המצויד על ידי ארצות הברית.

הריאקציה הבוליביאנית תוכיח במהירות את חוסר יכולתה לפתור אפילו בעיה אחת משלל הבעיות החברתיות המרובות הקיימות בבוליביה. מלחמת האזרחים, המתנהלת כבר על ידי האבנגרד המהפכני, ובמיוחד פ.ו.ר., א.ל.נ. והמאואיסטים בהנהגתו של זאמורה, תתפשט ותתרחב בכל אזוריה של בוליביה ובסקטורים השונים של הפועלים, האיכרים והסטודנטים. ההתנגדות העממית לדיכוי תהיה עצומה והמאבק ילבש צורות שונות. המאבק יתנהל בערים, באזורי הכפר הפוריים ובאלטיפלאנו הצחיחה. שיטות שונות ייושמו למאבק, שכן קבוצות ואירגונים שונים ישתתפו במאבק ברחבי בוליביה, כשהם נלחמים באמצעים העומדים לרשותם; כשהם מפתחים מיליציות צבאיות קטנות, קבוצות חבלה וכדומה. אף אחד אינו מצפה לניצחון מהיר. יש עדיין לבנות ולפתח צבא עממי מהפכני מאוחד. המאבק הארוך החל רק עתה.

ההפיכה הימנית של קולונל באנזר אינה מהווה רק לקח להמונים הבוליביאניים המנוצלים. הניסיון הבוליביאני חייב לשמש שיעור להמונים בפרו, שגם בה קיימת ממשלת קצינים "רפורמיסטית" כביכול; על ההמונים בצ'ילי להסיק את המסקנות מהתבוסה בבוליביה, שכן בצ'ילי, ללא ספק, נרקמות מזימות הפיכת-נגד בבסיסי הצבא נגד ניסיונו הלגאליסטי של איינדה; על ההמונים באורוגוואי ללמוד את לקח התבוסה בבוליביה, ולשחרר עצמם מן האשליות הפרלמנטריות של ה"פרנטה אמפליו" ("החזית הרחבה"); ואילו בארגנטינה צריכים לחשוף את השקר שמציבים הפרוניסטים הרפורמיסטים בדבר בחירות 1973 שיביאו ל"שחרור".

במצב הנתון באמריקה הלטינית, במסכת הזעזועים החברתיים והפוליטיים שם, הכוח המסוכן ביותר העומד לרשות האימפריאליזם האמריקאי ובעלי בריתו – הבורגנויות המקומיות – הינו הצבא; הצבא הינו ה"מפלגה" הבורגנית היציבה היחידה. הצבא אינו מתרגש מרעיונות דמוקרטיים ופרלמנטריים, ומנהל את "מדיניותו" באמצעות טנקים ומטוסים. מול כוחו של הצבא יובטח ניצחונם של ההמונים באמריקה הלטינית רק אם יתבססו באופן בלעדי על כוחות מעמדם, אם יתארגנו למאבק ארוך הכרוך בעימות אלים עם כוחות הדיכוי של המדינה הבורגנית, ואם יבנו ויגבשו את המכשיר לניצחון – את המפלגה הפרולטארית המהפכנית.

לקח זה נלמד עתה בבוליביה.

מלחמת האזרחים הגלויה שנפתחה שם, מטרתה הפלת הדיקטטורה הצבאית החדשה של באנזר, והקמת בוליביה סוציאליסטית – ראש הגשר של "ארצות הברית הסוציאליסטית של אמריקה הלטינית".