חפרפרת – עיתון הנוער של מצפן

"אנו מצדיעים לידידתנו החפרפרת הקשישה, היודעת כה יפה לנבור במחתרת ולפתע להופיע – המהפכה" (ק. מרכס)

 

לעניין:

לשם מה קיים עיתון נוער? לשם מה קיימת "חפרפרת"? אולי נברר שוב שאלה זו. כוונתנו בייסוד העיתון לא היתה להקים עוד "סמרטעתון" בנוסח "הצופים" או צעירי מפא"י. לא עיתון של "ילדים טובים", אומרי הן, תלמידים מסודרים עם תוכנית חיים וקריירה קבועה עד גיל 70.

ולהבדיל אלף הבדלות – אין אנו מתכוונים להוציא עיתון של נוער "שנשבר לו", מעין אנארכיזם משתולל חסר ערכים וחסר תכלית.

וכך בדרך האלימינציה כבר נרמזת מטרתנו.

אנו קשורים בעיתון שהוא ביטאונו של האירגון הסוציאליסטי הישראלי. זה עיתון פוליטי, בעל עמדות מוגדרות, כשמאחוריו אירגון פוליטי. אין לך דבר בעל משמעות יותר פוליטית מאשר להשתתף בצורה זו או אחרת בעיתון "מצפן", בישראל של שנת 71'.

איזה רעיון מייצג עיתון זה?

חברי האירגון ועורכי "מצפן" מדגישים בכל הזדמנות את המשכיות מאבקם, וקושרים את עצמם לרצף היסטורי של מאבקי פועלים במאה שעברה, הקומונה הפריזאית, המהפכה האוקטוברית (שלאחרונה נחוג מלאת לה 54 שנה), ומאבקים מהפכניים בלתי פוסקים בכל רחבי העולם עד היום.

הרעיון העומד מאחורי מאבקים אלה, ובעת ובעונה אחת גם ההסבר להם, הוא משנתו החברתית של ק. מרכס. תמציתה – ניסיון לבנות חברה ללא ניצול וללא שיעבוד, חברה של בני אדם יוצרים וחופשיים.

זה הכל, מסוכם במשפט אחד, ועכשיו לך ותחשוב על אותם כסילים מונומנטאליים, בדמות מורים בבתי ספר, מדריכים ועיתונאים, שמדברים ומברברים על ה"אוטופיה" שבסוציאליזם, תוך פירושי רש"י, עיוותים ואף שקרים, בניסיון נואש להסביר לנו את ההיסטוריה מנקודת ראות בורגנית. הם מנצלים, כמובן, את הכישלונות בהיסטוריה כדי להוכיח את נצחיותה של החברה הקיימת. מוזר, מוזר הדבר כיצד נגד רעיון בטל ומבוטל שכזה משקיעים כל כך הרבה מאמץ במשך דורות כה רבים. אם זו אוטופיה, אם אלו שטויות חסרות מובן – למה להתעסק בהן?

אותנו הם לא הצליחו לשכנע. וכאן מצויה התשובה לשאלה הנ"ל: אנו רוצים חברה צודקת, חופשית ושוויונית. ולכך אנו פועלים, בין השאר, בעיתון שלנו.

את היסוד הצורני של העיתון, הבעיטה במוסכמות שמרניות, שאבנו מעיתונות הנוער המחתרתית. את היסוד הרעיוני – מהמאבק לסוציאליזם.

מערכת "חפרפרת"

יד לפה

איני יכול לעשות הכללה על בתי הספר השונים בארץ, אך מניסיון אישי אני מכיר את המצב בשני בתי ספר בירושלים, בתי ספר הנחשבים למתקדמים.

בתחילה, כשנרשמתי לבית ספר תיכון, היה זה ל"בוייר". בחירתי בו נבעה מן השמועות על האווירה הליברלית השוררת בו. עד מהרה נתגלה אופיו האמיתי: כאשר נודעו השקפותי הפוליטיות, וכשסירבתי להשתתף בשיעורי גדנ"ע, החלו מצדדים שונים להציק לי. המורים אף הם הטרידוני בניסיונם לגרור אותי לוויכוחים בשעת השיעור. הדבר בלט ביותר בשיעור אזרחות.

הוטרדתי על ידי התלמידים ונקראתי פעמים רבות לשיחות בהנהלה. לאחר זמן מה עזבתי את בית הספר.

בשנת הלימודים הנוכחית נרשמתי לבית ספר חדש. זה הוקם אך עתה, ונחשב ל"מהפכני". הוא נקרא "בית הספר החופשי" בשל שיטות הלימוד החדשות הנהוגות בו: יחסי ידידות בין מורים לתלמידים והיתר עישון בהפסקות. הכל מהללים את אופיו הדמוקרטי. אך כשנרשמתי לבית הספר נאלצתי לחתום על מסמך בו אני מתחייב לא להביע את דעותי הפוליטיות ולא לפתוח בוויכוחים בשעות השיעורים או בזמן ההפסקות.

בוויכוח שהתפתח באחת ההפסקות הבעתי את השקפותי בעניין זכויות העם הפלשתינאי, המצב בעזה ובעיות הפנתרים השחורים. לאחר מכן נקראתי אל ההנהלה, הוזכר לי המסמך עליו חתמתי בעת ההרשמה והוזהרתי פעם נוספת.

במקרה אחר לא נתקבל תלמיד לבית הספר מאחר שסירב לחתום על מסמך דומה.

שמועות רבות מהלכות על הנעשה בבית הספר "בית חינוך". פגשתי בתלמיד שסולק לאחר שנודעו השקפותיו הפוליטיות ברבים. כששאל את המנהל אם קביעת הציונים נעשית בהתחשב בדעות התלמיד, נענה כי הוא מהווה "נגע רע" וסולק.

נשאלה השאלה: ברית המועצות ושאר המדינות המזרח אירופיות מואשמות בהגבלת חופש הדיבור והדמוקרטיה; האם ישראל, המתיימרת להיות דמוקרטית, עם בתי הספר ה"דמוקרטיים" שבה, הפוגעים בתלמידיהם בשל השקפותיהם הפוליטיות, האם ישראל נקייה מאשמה זו?

היכן כאן הדמוקרטיה?

עוזי – ירושלים

מרד בכלא

לאחרונה הפכו בתי הסוהר בארצות הברית חממות של התנגדות הולכת וגוברת למשטר. תנאי החזקת האסירים עברו את שלב האנושיות, קיימת צנזורה חמורה על מכתבים והגבלות קיצוניות על עריכת ביקורים.

רצח האסיר ג'קסון והמרד שפרץ בכלא אתיקה שופכים אור על המתרחש בבתי הכלא. ג'קסון היה אסיר שנאשם ב-1960, בהיותו בן 18, על גניבת 70 דולר. הוא נידון למאסר, כשבכל שנה קובעת ועדה מיוחדת אם יש להמשיך ולהחזיקו בכלא. הידיעות שקיבל על מרידות בגטאות השחורים, והגזענות בה נתקל בכלא עצמו פעלו את שלהם. ג'קסון החל לעבור את השלבים לקראת הכרה פוליטית.

אך הכרה פוליטית, ובמיוחד מהפכנית, איננה חביבה על השלטונות; משהבחינו השלטונות בהתפתחותו של ג'קסון החלו להעבירו לבתי סוהר שונים עד שלבסוף הגיע לסולטד – כלא הידוע לשמצה באפליה הגזענית המנוהלת בו על ידי הסוהרים עצמם, באמצעות קרבות שעורכים בין אסירים שחורים ללבנים. קרב כזה פרץ ב-13 לינואר 1970: סוהרים פתחו באש, הרגו שלושה אסירים שחורים ופצעו סוהר אחד. ג'קסון ושני אסירים אחרים נאשמו ברצח ונידונו למוות.

ביוני 1970 ניסה אחיו של ג'קסון לשחררו, אך נהרג תוך קרב יריות שהתנהל בבית המשפט. ב-9 לספטמבר מורדים השחורים בכלא אתיקה. הם תופסים 38 סוהרים כבני ערובה ודורשים עריכת משא ומתן עם הנהלת הכלא. תמורת שחרור הסוהרים הם תובעים חופש פוליטי, ביטול הצנזורה וזכות לביקורים. אך תוך כדי המשא ומתן מקיפים אלפי שוטרים את הכלא והאסירים מוסיפים לתביעותיהם: חנינת אסירים פוליטיים ורשות יציאה אל ארץ לא אימפריאליסטית.

למבצע הדיכוי היו אחראים אוסוואלד – מנהל בית הכלא, ורוקפלר – מושל ניו יורק. ב-13 לספטמבר מתבצעת ההתקפה: 1,700 שוטרים ו-7 הליקופטרים נוטלים בה חלק. 28 אסירים נהרגו, 30 נפצעו. במהלך הקרבות נהרגו גם סוהרים לבנים. מאחר שאין ספק כי בידי האסירים לא היה נשק ומאחר שזהות רוצחיהם ידועה, גרם הטבח לשערורייה. ה"ניו יורק טיימס", למשל, הרחוק מלהיות מהפכני, סמל העיתונות הבורגנית, דרש עריכת חקירה.

המרד באתיקה הוא רק אחת הדוגמאות לדיכוי בבתי הכלא, שהוחמר ב-1965, עם רצח מלקולם "איקס" והדיכוי האלים של "הפנתרים השחורים". מרידות נוספות אירעו בקינגסטון ובסן קואנטין.

ההתפרצויות האחרונות הן חלק מן הרדיקליזציה מתחוללת בקרב הסטודנטים, האוכלוסייה השחורה ובני מיעוטים כדוגמת הצ'יקנוס (המקסיקאים). תהליך זה אינו פוסח על הפועלים, שנטלו חלק בהפגנות באפריל נגד מלחמת וייטנאם.

למשטר לא נותרה ברירה, אלא להפעיל אלימות, לדכא ולרצוח.

דלה

כה אמרו חז"לינו

כתב "חפרפרת" ליקט תגובות של מספר אישים נודעים על סרבני הגיוס בישראל. והרי התגובות:

י.ח. ברנר: "היינו מאושרים אילו היתה לנו איזו אפשרות לשפוך את דמנו ודם אחרים על ארץ מולדת יהודית, אילו היתה לנו אפשרות למסור את עצמנו ואת בנינו לקסרקטין של אנשי צבא יהודים…" ("מתוך פנקסי" תרע"ג).

ז. ז'בוטינסקי: "ערכו הפוליטי, השפעתו המדינית של מות קדושים בימינו אלה נפל עתה בהרבה מזה מה שהיה במלחמה. אז היו מתחשבים בדם והכירו בו כעין סגולה מזכה, מקנה זכויות. אך מאז עברו כשנה ורבע…" (מאמר ראשי ב"הארץ", א' באדר, תר"פ).

ברל כצנלסון: "… יהודים פתולוגיים, חולי רוח, חולי שנאה לעמם ולכל מה ששייך לעמם, חולי התבטלות הנושאים בקרבם חיידקים של 'עבדות בתוך המהפכה'… השמחה לכל איד יהודי באה עכשיו מאנשים שנולדו על ברכי עמנו, אנשים אשר מי יודע, אולי גם באו בשעתם לארץ מתוך אילו געגועים לאומיים! היודע עם מן העמים נגע כנגענו, צרעת כצרעתנו?" ("אל מול פני המערכה", נאום באסיפת ה-1 במאי 1936).

עזר ויצמן: "… נכון, הנוער שלנו הוא ביסודו זהב… אלא הבעיה שלנו היתה תמיד לחנוך אותו כך שיידע להבין את כל המשמעותי, העמוק והנפלא שבתוך עם ישראל, שיידע שזה עם שבשבילו כדאי, אם צריך, לתת את החיים" (מתוך ראיון עם גאולה כהן ב"מעריב", ו' בתמוז תשכ"ז).

שלום רוזנפלד: "אילו בידי היה הדבר, הייתי נענה לתביעתם של ארבעת ה'סרבנים' מירושלים, ומסרב לגייסם לצה"ל. מגיע להם!" ("מעריב", 6.8.71).

הרצל רוזנבלום: "פעם היה היישוב שלנו נפלא: רק צדיקים התגוררו בו… אבל זה היה פעם. וכשהתפתחנו והפכנו ליישוב גדול הודבקנו גם במחלות הגדולים. לא היו לנו פעם גנבים – והם באו. לא היו לנו מפצחי קופות ושודדי יהלומים – והם באו. רוצחים ודאי שלא היו לנו, וגם הם באו. וכמובן שלא היו לנו זונות – ואף הן באו. ולא היו לנו ספורטאים לוקחי שוחד, ועריקים, ומעשני סמים, ואידיאולוגים יהודים לפורעים אנטי יהודיים, וסרבני מלחמת הקיום היהודי במולדת – וגם סוגי ה'אסורטמנט' הזה הופיעו. ועלינו לומר על כך 'ברוך שהחיינו'… כי זכותנו היא שיהיו לנו כמו לכולם, גם זונות, סרבנים ופורצים משלנו… ואכן, גם זה ניתן לנו, והפכנו לעם בין עמים גם אנו…" ("ככל הגויים", "ידיעות אחרונות", 9.8.71).

י. בר-יוסף: "ארבעת הצעירים שהחזירו את צווי הגיוס שלהם וכתבו מכתב לשר הביטחון… רואים עצמם כאידיאליסטים הנלחמים בממסד למען שלום וקידמה… אבל הם מתכוונים בסך הכל 'לעשות כיף חיים' בדיסקוטקים ובמסיבות המתירניות של סביבתם, במקום להזיע קשה באימונים המפרכים של כל מתגייס לצה"ל. ואשר למלים הנאות של אידיאליזם וקידמה ושאיפה לשלום וכו' – כולנו, ברוך השם, מפוכחים למדי שלא להתפעל ממלים ריקות. גם הנאצים היו אידיאליסטים לפי מושגי עצמם. גם איש הנ.ק.וו.ד הוא אידיאליסט. המלה היפה אינה עושה כל רושם עלינו. מה שחשוב לנו הוא המעשה. ובנדון זה מתגלים ארבעת הצעירים כשרצים מאוסים במלוא מובן המלה" ("אידיאליסטים מזויפים" – "ידיעות אחרונות", 3.9.71).

זקן השומרים העבריים, אברהם שפירא: "זה נוער זה? – זה חרה!" (בשיחת רעים בפתח תקווה, 1961).

סרבני גיוס גם בישראל

הדבר ממנו חששו שליטי ישראל יותר מכל – קם והיה. ערעור מבית על מדיניות הכיבושים, הסיפוח, המלחמה – בקיצור, ערעור על הציונות. ארבעה צעירים הודיעו פומבית: "אנו מסרבים לשרת בצבא כובש".

במכתבם לשר הביטחון כתבו הארבעה – דוב גל, גיורא נוימן, ראובן לסמן ועירית יעקובי – "אנו מסרבים להשתתף בדיכויו של עם אחר, כפי שנעשה להורינו ולאבות אבותינו, ואין אנו מוכנים לשרת בצבא כובש, מאחר ובאופן היסטורי הוכח כי כיבוש פירושו שלטון זר, שלטון זר פירושו תנועת מרי והתנגדות, תנועת התנגדות פירושה דיכוי, דיכוי פירושו טרור וטרור נגדי. לא נולדנו חופשיים על מנת להיות מדכאים, והדיכוי אינו סיבה למות".

הכותבים הסתמכו במכתבם, בין השאר, על מחקרם של ד"ר דן הורביץ וד"ר שלמה אהרונסון, המוכיח כי מדיניות פעולות ה"תגמול" של שנות החמישים ושנות השישים הודרכה על ידי שיקולים מפלגתיים פנימיים ושיקולי יחסים עם המעצמות.

מסתבר שצעדם של הסרבנים פגע בנקודה רגישה של המשטר. זה פתח סביבם במחול שדים של ציד מכשפות, שאת התפקיד העיקרי בו נטלה העיתונות. במדורי החדשות, כמו במאמרים מלומדים, תקפו העיתונים את הסרבנים בכל הצורות האפשריות. אחדים ניסו לשים אותם לצחוק, אחרים פיקפקו בבריאותם הנפשית, וההסבר השכיח היה ש"הם הושפעו מ'מצפן'", אף על פי שלשניים מחותמי המכתב לא היה קשר עם האירגון הסוציאליסטי הישראלי. גם לאירגון עצמו לא היה כל קשר עם החלטתם של הארבעה, שהיתה החלטה לגמרי אישית. האירגון קבע את עמדתו בנושא בדיעבד, לאחר מעשה, כפי שתראה מנוסח הודעתו ומתאריך פרסומה (ההודעה מתפרסמת בעמודים אלה לפי בקשת עורכיו של "חפרפרת"). אגב, אף לא עיתון אחד מצא לנכון לפרסם את נוסח מכתב הסרבנים, או אפילו קטעים ממנו. והגדיל לשקר, כמו תמיד במקרים כאלה, "העולם הזה" – שבועונו של השקרן הידוע, חובב הצבאיות לשמה.

ב-15 לאוגוסט, תאריך גיוסם של שניים מן הסרבנים, התייצב אחד מהם לאחר לחץ וכל מיני איומים מצד "גורמים מוסמכים". השני, ראובן לסמן, לא התייצב בלשכת הגיוס, כפי שהודיע פומבית מראש. ב-5 לספטמבר נעצר על ידי המשטרה, הועמד למשפט בזק צבאי (למרות שעדיין לא חויל!) ונידון ל-21 ימי מאסר בכלא צבאי. לאחר שסיים את המאסר חויל בניגוד לרצונו, שכן המשטר בישראל אינו יכול להרשות לעצמו צמיחת תנועת התנגדות פעילה לכיבוש על ידי חיילים פוטנציאליים!

אגב, אם באמת כל העם צבא ועומדים לכלותנו ואנו נלחמים על חיינו וכו' וכו' – למה צריך בכלל חוק גיוס חובה? יתיר השלטון לכל צעיר לבחור בעצמו אם להתגייס או לא להתגייס. יסמוך המשטר על הפטריוטיזם של צעיריו. הרי ממילא "אין ברירה".

עם מאסרו של ראובן נפתח מסע פעילות לתמיכה בזכותו לסרב לשרת מבלי להיכלא. ב-12 לספטמבר נערכה הפגנה מול משרד הביטחון בתל אביב, תחת הסיסמאות: "ישוחרר ראובן לסמן!" "המסרב לדכא לא ידוכא!" ו"עם המדכא עם אחר אינו יכול להיות חופשי!" בו בזמן חולק בירושלים כרוז המפרט את השתלשלות המאורעות ובסופו עצומה הקוראת לשחרורו של ראובן לסמן מן הכלא ולשחרורם של צעירים מחובת הגיוס, בהתאם לצו מצפונם. על העצומה, שנשלחה לשר הביטחון, חתמו כמה מאות ישראלים (פטריוטים הירגעו, מספרם של החותמים עדיין פחות מאלף!). בארצות הברית חתמו על אותה עצומה כ-3,000 איש, באוסטרליה למעלה מ-1,000 וכן כמה מאות בבריטניה. בין החותמים המוכרים יותר: תמרה דויטשר, טריק עלי, השחקנית ונסה רדגרייב ורובין בלקברד. בהצהרת תמיכה בסרבנים יצאו גם אנשי רוח אמריקאים, ביניהם המדען נועם חומסקי.

מאבקם של סרבני הגיוס פורסם ברחבי העולם, והוא מעורר הדים, בייחוד בקרב חוגי הנוער היהודי במערב. מעובדה זו מתעלמים העיתונים בישראל, אם כי ידוע להם על הרבה הרבה פניות ומחאות שהגיעו לישראל על כתובת משרד הביטחון ומשרד ראש הממשלה.

בישראל ממשיכים במאבקם שני חותמי מכתב הסירוב, שתאריך גיוסם מתקרב. ישנם סימנים המעידים על הד רב שעורר צעדם של הסרבנים בקרב השנתונים הבוגרים בבתי הספר התיכוניים. כמובן, לא מדובר עדיין בהד המוני, אך צעדם של בודדים עשוי לרכוש בעתיד את לב הרבים.

שטח משוחרר

• פרשת "השחורים מדימונה" חשפה ביתר שאת את גזענות המשטר, אשר נרתם למסע הסתה מאורגן כנגדם, וגירש קבוצה משלהם שהגיעה לנמל התעופה לוד. הרב כהנא נזדרז לארגן הפגנה בדימונה על מנת להיבנות מהגזענות. שם אמר: "צריך לפעול בכל האמצעים החוקיים לגירוש השחורים מהארץ". אגב, גרמניה הנאצית פעלה גם היא "רק" במסגרת החוק – החוק שלה, כמובן. ובכן, נצא כולנו לרחוב ובמקום ברכת שלום נצדיע "הייל כהנא"!
• ברמת אביב מרוחות כתובות על קירות רבים ברחובות ובאוניברסיטה, האומרות: "כהנא = היטלר", "דימונה = נירנברג".
• ביטאוני הפנתרים השחורים הודבקו על הקירות בכל ירושלים. אמת מקיר תזעק!
• שמחנו מאוד לפגוש החודש את הלמברטיסטים מוכרים את "אוונגארד"… בשטח האוניברסיטה. כידוע הופעה חדשה זו בקרב "חוגים זעיר בורגנים" איננה מקרית. היא נולדה בעקבות כנס "בינלאומי" (בו השתתפו כמעט רק צרפתים) של הקבוצה הלמברטיסטית באסן שבגרמניה, בה הוחלט שהנוער בכל זאת חשוב לתנועה המהפכנית. עכשיו מובן פשר המאמר המתפרסם ב"אוונגארד" האחרון על התפקיד החיובי של פעילות בקרב הנוער הלומד. כזכור, הותקף "מצפן" על ידי הלמברטיסטים דווקא בשל "סטיות אל הנוער". כמיטב המסורת המהפכנית – אנו מצפים לביקורת עצמית גלויה. ובינתיים – ברוך הבא בקרב הפבליסטים…
• בעצרת שנערכה באוניברסיטה העברית כנגד קיום "שבוע תרבות גרמניה", השתתפו מעט סטודנטים. אנו נגד תרבות נאצית, אך לא נגד תרבות גרמנית, אותה מייצגים גם בטהובן, באך, קטה קולביץ, ברכט, מרכס ואנגלס. אנו נגד צביעותם של המפגינים נגד סופר אנטי נאצי כגינטר גראס ושותקים כשהממשלה מארחת כאורח רשמי את הנאצי גרהארד שרדר, נגד אלו הבאים להפגין בפולקסוואגן נגד גרמניה, באוניברסיטה הבנויה גם מכספי פיצויים מגרמניה. מעניין מה יקרה בעוד כ-40 שנה, כשיהיו ויכוחים בפלשתין אם לערוך "שבוע תרבות ישראלית"?
• בירושלים הוקם "בית ספר תיכון חופשי". אמנם זה חידוש, כי תוכנית הלימודים מקורית ושונה מהאחרות. קיימת גם ליברליזציה בנוגע להופעתם החיצונית של התלמידים. אולם כבר ביום הראשון הוכיח בית הספר כי הוא חופשי כמו ש"פראבדה" כותב את האמת. תלמיד הועף מבית הספר משום שסרב לחתום על "הבטחה שלא יעלה נושאים פוליטיים בשטח בית הספר ולו גם בהפסקות". תלמיד זה אף הוגדר על ידי מנהל בית הספר כ"אחד שלא יכול לחשוב בקריטריונים של תלמיד, אלא של עסקן מפלגה"…
• ל"הפגנה המונית" שנקראה על ידי בית"ר, "הליגה להגנה יהודית" ונמר הנייר הנקרא "דיכוי בוגדים" (ד"ב), הגיעו כ-50 איש. בינתיים הספיק ד"ב להוציא כרוז המודיע כי "אבא אבן מבין באסטרטגיה כהבנת תרנגול במרק עגבניות"… בין אם כך ובין אם אחרת, "המדכאים" כמובן לא נעצרו כפי שנעצרו מחלקי כרוז "מבוקשים" שלוש פעמים בירושלים.

הודעת האירגון הסוציאליסטי הישראלי ("מצפן")

הניצול מוליד את שביתות הפועלים ואת מאבקם; ההפליה מולידה "פנתרים שחורים"; דיכוי הפלשתינאים מוליד התנגדות מחד וסירוב לשרת בצבא מאידך.

האירגון הסוציאליסטי הישראלי ("מצפן") לוחם בניצול, בהפליה ובדיכוי.

לכן הוא תומך במאבקי הפועלים נגד הניצול; מחייב את מלחמתם של "הפנתרים" נגד ההפליה; מכיר בזכותו של עם מדוכא להילחם לשחרורו ומגן על זכותם של צעירים ישראלים לסרב לשרת במנגנון הדיכוי הצבאי.

א.ס.י. ("מצפן")

 

[הגיליון הקודם של "חפרפרת"]