העובדה שמדינת פועלים קושרת קשרים דיפלומטיים ומסחריים עם מדינה קפיטליסטית איננה, כשלעצמה, בעלת אופי שלילי. איש לא ישלול את זכותה של הרפובליקה העממית הסינית לקיים יחסים דיפלומטיים עם ארצות הברית. אדרבא, ההכרה דה-פקטו ברפובליקה הסינית על ידי ניקסון מהווה ניצחון גדול בשביל כל מהפכן.
כל מהפכני העולם היו מברכים הכרה זו, אלמלא נתלוו אליה מספר צעדים פוליטיים שננקטו על ידי הממשלה הסינית. גם חסידיו האדוקים ביותר של מאו טסה-טונג מתחילים לתמוה, ומקשים קושיות: כיצד זה יכולה ההנהגה הסינית לתמוך ביחיא חאן המבצע רצח עם בבנגלה-דש? איך יכולה היא לתמוך בבנדרנייקה, ראש ממשלת ציילון, המדכאת באכזריות את הנוער העובד והלומד שקם נגדה? מדוע היא סומכת את ידיה על הממשלה הסודאנית, על השאח הפרסי ועל קיסר אתיופיה – המנהלים משטר של דיכוי והרוצחים מהפכנים?
מאו טסה-טונג, שביקר בחריפות את ההנהגה הסובייטית על ניהול מדיניות של הכפפת האינטרסים של המהפכה העולמית לאינטרסים מדינתיים, מנהל כיום מדיניות זהה בגלוי. מדיניות הפינג-פונג מהווה מיסתורין עבור מאואיסטים רבים והם מנסים להבין את מה שנראה להם כמפנה חד. עבורנו, אין זו הפתעה. מדיניות זו משרתת ישירות את הביורוקרטיה הסינית, אשר היתה תמיד מוכנה לבגוד בתנועות המהפכניות כאשר אלו סיכנו, לדעתה, את האינטרסים של המדינה הסינית. לא ניכנס במאמר זה לניתוח טיבה של המדינה הסינית והנהגתה, אלא נסתפק בהבהרת המאורעות האחרונים.
מלחמת וייטנאם היא ההתנגשות האדירה ביותר בין הכוחות האימפריאליסטיים והכוחות האנטי-אימפריאליסטיים בשנים האחרונות. היא הצליחה לעורר את כל הכוחות הרדיקליים למאבק משותף נגד המלחמה והעניקה בכך תנופה אדירה להתנגדות האנטי-קפיטליסטית בארצות הברית גופא. המיעוטים הלאומיים, הסטודנטים, התנועה לשחרור האשה והפועלים הרדיקליים מצאו במאבק נגד המלחמה פתח למאבק כולל נגד החברה הקפיטליסטית.
הפגנת המיליונים נגד המלחמה בווייטנאם, באפריל 1971, סימלה סכנה למשטר האמריקאי; סכנה של רדיקליזציה, וגרוע מכך – פוליטיזציה של התנועה האנטי-מלחמתית. והמסוכן ביותר – היסחפות של חלקים יותר ויותר גדולים של מעמד הפועלים למאבק. לא ייפלא איפוא, כי שימת קץ למלחמת וייטנאם הינו אחד היעדים הבוערים ביותר לבורגנות האמריקאית. הוכחה לכך הינו הוויכוח בין ה"ניו יורק טיימס" והנשיא ניקסון בקשר לפרסום המסמכים הסודיים, המוכיחים מעל לכל ספק את השקרים של אייזנהאור, קנדי, ג'ונסון וניקסון, שפוברקו כדי להצדיק את המלחמה בהודו-סין.
ההתפלגות לשני זרמים שהתחוללה בקרב הבורגנות האמריקאית משקפת את הדילמה בה שרוי האימפריאליזם האמריקאי. נסיגה מיידית של החיילים האמריקאים תבליט את הכישלון המוחץ של האימפריאליזם בדרום-מזרח אסיה בתחום הצבאי, הפוליטי והחברתי, ותאיץ את התהליך המהפכני בתת היבשת ההודית. מצד שני – המשך המלחמה אין בו כדי להבטיח ניצחון, אך יש בו כדי להחריף ולהרחיב את המאבק הפנימי בארצות הברית. לכן מנסה האימפריאליזם לבצע את הנסיגה כך שלא תיראה כמפלה ולא תחזק יותר מדי את ידיהם של המהפכנים באסיה כולה. מאחר שהביורוקרטיה הסובייטית הפסידה מזמן את המוניטין אצל הכוחות המהפכניים, ולכן אין היא מסוגלת לגרום למיתונם, מנסים האמריקאים להשתמש בביורוקרטיה הסינית למטרה זו. זוהי משמעותה של מדיניות הפינג-פונג.
מקור הוויכוח הסינו-סובייטי היה בעיקרו חיצוני לשתי המדינות: קבלתה של ארצות הברית את מדיניות ה"דו קיום בשלום" כלפי מוסקבה, ואי קבלתה כלפי פקין. האימפריאליזם קיבל מזה זמן רב את קיומה של ברית המועצות, תוך הערכה לריאליזם הפוליטי שלה ול"אחריותה" ומתוך תקווה כי תחזור ותשוב אל המחנה הקפיטליסטי. לעומת זאת, היווה ניצחונה של המהפכה הסינית לפני למעלה מעשרים שנה את המפלה הגדולה ביותר של האימפריאליזם מאז מהפכת אוקטובר. הצלחותיה של סין היוו דוגמה לכל עמי העולם השלישי, ומובן שאיימו מיידית על האימפריאליזם.
הממשל האמריקאי נשאר תמיד עומד על בסיס הסטטוס קוו של הסכמי יאלטה מימי מלחמת העולם השנייה. ואכן, סין, קוריאה, קובה ווייטנאם לא נכללו ב"תחום ההשפעה" של ברית המועצות, לכן מעולם לא השלים האימפריאליזם עם העובדות הקיימות של המהפכות המנצחות באזורים אלה. מטרתו הפוליטית המוצהרת היתה מיגור המשטרים שצמחו ממהפכות אלה. כתוצאה מכך נשארו היחסים הפוליטיים בין האימפריאליזם לבין המשטרים האלה בתחום של הסגר כלכלי וצבאי, ולעתים הגיעו להתערבויות צבאיות של ממש.
ברור שבמצב כזה לא יכלו המנהיגים הסינים לשחק את משחק ה"דו קיום בשלום"; לא מחוסר רצון, אלא מכיוון שלא היה זה ריאלי (לנוכח מדיניות האימפריאליזם, שממילא לא הכיר בחוקיות קיומה של סין העממית).
מפלתם של האמריקאים בווייטנאם וכישלון מדיניותם התוקפנית בדרום-מזרח אסיה כולה, גורמת להם לוותר על מדיניות "הבלימה וההדיפה" של דוקטרינת דאלס. מעתה ינסו למצוא דרך של דו קיום עם הביורוקרטיה הסינית, תוך ויתורים הדדיים למען שמירה על הסטטוס קוו בכל היבשת האסייאתית.
בו בזמן שהאימפריאליזם האמריקאי מגשש בכיוון פקין, ליצירת קשרים פוליטיים וכלכליים דומים לאלה שהוא מקיים עם ברית המועצות, אנו עדים למיפנה קיצוני ימינה בכל מדיניות החוץ הסינית. הבגידה במאבק העם הבנגאלי והעזרה שהוגשה למשטר הדיכוי של בנדרנייקה בציילון אינן תופעות מבודדות. בעוד מהפכנים נתלים באיראן, מתקבלת אחותו של השאח בהתלהבות על ידי צ'ו אן-לאי, והוא אינו מהסס להגדיר את אחיה כלוחם אנטי-אימפריאליסטי (!); ועל מנת להרחיב את השפעתה באפריקה, מחלקת הממשלה הסינית לכל משטר ומשטר תעודות של "מתקדם" גם כאשר הוא מוכר לעיני כל כמשטר דמים המבוסס על דיכוי ההמונים. ישנן שמועות האומרות כי סין מקדמת בברכה את הצטרפות אנגליה לשוק המשותף, שכן צעד זה מחזק את "אירופה" הקפיטליסטית מול האימפריאליזם האמריקאי.
על אף המיפנה האחרון ימינה, אל לנו לזלזל בהשפעה החיובית של המוני הסינים על מנהיגיהם. השפעה זו מהווה גורם חשוב בעיצוב מדיניותה של סין, לא פחות מהלחץ האימפריאליסטי.
תהליך הפוליטיזציה של הנוער הסיני היה עמוק, וכל ניסיונותיה של הביורוקרטיה לעצור מהפכה זו בשלבה המאוחר, לא הצליחו לבטל חלק גדול מתוצאותיה. המהפכה בהודו-סין נהנית מתמיכה אדירה בקרב העם הסיני, בעיקר אצל הנוער. עובדה זו מוכרחה להגביל את מאו וחבריו בדרכם לדו קיום בשלום עם האימפריאליזם. לא במקרה הגבירה פקין את תמיכתה הצבאית בהאנוי בזמן האחרון, וזאת למרות, ואולי בגלל, המיפנה הימני.
המיפנה של המדיניות המאואיסטית מזכיר מאוד מיפנים דומים במדיניותו של סטאלין (סוף שנות העשרים, 1936-1935, 1942-1939 וכו'). אך הוא מתרחש במציאות פוליטית עולמית שונה לגמרי. אנו חיים כיום במתקפה כללית של המהפכה העולמית ובהחרפת המשבר הכללי של השיטה האימפריאליסטית. לכן תוצאותיה של מדיניות הפינג-פונג תהיינה פחות חמורות מאלה של מדיניות מוסקבה בשנות השלושים והארבעים.
במדינות כמו תאילנד, בורמה, מאלזיה והפיליפינים, בהן התנועה המהפכנית עודנה חלשה ותלויה בעזרה החומרית, הפוליטית והצבאית של פקין, יכולים צעדי סין לעצור לזמן מה את התהליך המהפכני. לעומת זאת, בהודו, בציילון ובעיקר בווייטנאם ובשאר ארצות הודו-סין (מדינות בהן מפותחים הניסיון, התודעה והפעילות המהפכנית), סיכויי הצלחתה של מדיניות הפינג-פונג מוגבלים הרבה יותר.
לנוכח הסכין שסין תוקעת בגבו של העם הווייטנאמי ושאר עמי אסיה, חובה כפולה ומכופלת על המהפכנים בעולם כולו להוכיח את האינטרנציונליזם שלהם ולתמוך, באשר הם, במאבקם האמיץ של עמי אסיה נגד הדיכוי, הניצול והשלטון האימפריאליסטי.
