לשם מה עושים פיחות? אילו תוצאות מקווים מבצעיו להשיג?
פיחות נועד, בסופו של דבר, לגרום להוזלת הוצאות הייצור של המוצרים הישראליים, ועל ידי כך להגביר את כושר תחרותם במוצרים של ארצות אחרות, הן בשוק המקומי והן בשוקי חוץ.
מה פשר עניין הפחתת הוצאות הייצור?
ניתן להקטין את הוצאות הייצור על ידי הוזלת נכסי ההשקעה, חומרי הגלם והדלק. דבר זה אפשרי אם יוכרחו יצרני הנכסים הנ"ל למתן את מתח הרווחים שלהם ואם הממשלה תפחית את מסי היבוא על נכסי ההשקעה וחומרי הגלם המיובאים. אך איפה תמצאו קפיטליסטים וממשלות שיסכימו להפחתת רווחים ולהקטנת המס?
ניתן להקטין את הוצאות הייצור על ידי הקטנת מתח הרווחים של המפעלים המייצרים את המוצרים המוגמרים; ניתן להקטין את הוצאות הייצור על ידי הקטנה דראסטית של מה שקרוי "הוצאות כלליות" (דהיינו: פרסומת, מכוניות צמודות למנהלים ופקידים בכירים, נסיעות לחוץ לארץ על חשבון המפעל, ארוחות במסעדות מפוארות ואירוח בבתי מלון מפוארים על חשבון המפעל, החזקת וילות וחלק נכבד מהוצאות משק הבית של מנהלים "חשובים", גם על חשבון המפעל, וכן הלאה וכן הלאה).
אך מי היא זו ואיזו היא המדינה הקפיטליסטית אשר תעלה על דעתה לעשות כן?!
לעומת זאת יש גורם ייצור חשוב ביותר, שלגביו "ניתן" לעשות רבות למען הפחתת הוצאות הייצור. המדובר בגורם העבודה. המדינה הקפיטליסטית ואנשי המעמד השליט מחבבים מאוד את הרעיון להנדס דווקא את גורם שכר העבודה. אין הם טיפשים. הם יודעים כי ניסיון להפחית, סתם ככה, את שכר העבודה יעורר התנגדות עזה ועלול אף לגרום לשביתה כללית ו… אולי אף לתמורה פוליטית העשויה לחולל את שינוי השיטה הכלכלית-חברתית כולה.
צריכים הם איפוא למצוא דרך עקיפה אשר תגרום להפחתת השכר הממשי – במונחים של רכישת אמצעי קיום – מבלי להפחית את מספר הלירות המהוות את שכר העבודה.
למעשה כזה קוראים הכלכלנים פיחות. באמצעות הפיחות משיגים את עידוד היצוא; את בלימת היבוא; את בלימת מרוץ הגרעון במאזן התשלומים של המדינה; את ההגנה על יתרות מטבע החוץ של המדינה. כל זאת על חשבון מי?
על חשבון פת הלחם של משפחת הפועל!
על חשבון סיכוייהן הקלושים של משפחות פועלים להגיע לשיכון אנושי או לגמור אי פעם את תשלומי החובות לפדיית המשכנתאות, הצמודות והבלתי צמודות, על המגורים שקנו בעבר.
על חשבון אפשרויות הפועלים לתת לבניהם חינוך והשכלה נאותים.
על חשבון יכולתן של משפחות פועלים לזכות להנאה מתרבות ומבידור.
כל זאת שעה שהמדינה אינה מוותרת כהוא זה על בזבזנותה וכאשר קברניטי המשק לא זו בלבד שאינם מפחיתים רווחים והוצאות עסקיות, אלא אף מגדילים אותם.
לכן גואה הגל של סכסוכי עבודה, על רקע התנגדות העובדים לסחיטתם מצד המדינה ומצד האוחזים בהגה, בתיבת ההילוכים ובמצבור הממון של המשק – העושים כן לתועלתה ולרווחתה של קבוצה שלטת מסוימת, על גבו של הרוב העמל קשה למחייתו.
ברם, מי שמשלה את עצמו שמדינה קפיטליסטית מסוגלת לנהוג אחרת, טועה טעות מרה. מדינה כזו, ותהא סוציאל-דמוקרטית ככל שתהא, איננה יכולה "להבריא" את משקה על ידי פגיעה באינטרסים של אדוני המדינה, קרי: חבר המנהלים של המפעלים הממלכתיים, הבנקים ובעלי המפעלים הפרטיים. פגיעה בהם עשויה לגרום תגובות נגד של הימנעות מהשקעות, צמצום היקף הצמיחה הכלכלית ויצירת אבטלה בממדים גדולים. אין המדינה חוששת באותה מידה מן הפועלים, אותם היא מהנדסת בלי הרף ומרגיעה אותם בגלולות של פטריוטיזם נקלה; עליהם היא מאיימת באבטלה ובאיבוד הפרנסה; עליהם מפעילה היא את שוט חוקי החירום וחוקי העבודה.
הפועלים שייצאו למאבק על הגנת רמת החיים של משפחותיהם, יוכלו להשיג תוספת יוקר אשר תרכך במקצת את ירידת כוח הקנייה הריאלי שלהם – אך כדי לשנות מיסודה את השיטה, הפועלת בתמידות להנצחת כפיפותו של מעמד הפועלים למעמד המנצלים, יש לחולל מהפכה.
תשולם תוספת יוקר כל חודש!
קדימה לבניית איגוד מקצועי עצמאי ולוחם!
