‏ב-6 בנובמבר נענו רבבות מפגינים לקריאת התנועה האנטי-מלחמתית האמריקאית, והפגינו בערי ארצות-הברית ואירופה. בהפגנות אלה הראו המהפכנים את החשיבות הבינלאומית שהם מייחסים למאבק המהפכנים בהודו-סין, ואת הצורך להגביר את התמיכה בעמי הודו-סין הנאבקים נגד האימפריאליזם האמריקאי.

היום ברור כי מאחורי ה"וייטנאמיזציה" של ניכסון מסתתרת מציאות של מלחמה מתמשכת ומחמירה. מאחורי הודעות הניצחון של מנהיגי ארצות הברית והדיווחים על ירידת מספר האבידות, מסתתרים אספקטים שונים של הווייטנאמיזציה, המוכיחים את מטרותיה של מדיניות זו:

ראשית – הסיבה האמיתית לנסיגת הכוחות האמריקאיים אינה "הרצון לשלום". הנסיגה נובעת מלחץ התנועה האנטי-מלחמתית בתוך ארצות הברית, התפוררות הצבא האמריקאי, והסירוב של חלק מהבורגנות האמריקאית להמשיך ולתמוך במלחמה המערערת את כל הכלכלה האמריקאית. חמורה עוד יותר עבור ניכסון היא העובדה כי התנועה האנטי-מלחמתית גוררת חלקים גדלים והולכים של מעמד הפועלים האמריקאי. השתתפותם של אלפי פועלים בהפגנות אפריל 71' מרמזת על סכנת הפוליטיזציה בתוך מעמד הפועלים, והיא מתקשרת לתגובתם החריפה נגד מדיניות הקפאת השכר.

בו בזמן מחריפה הדמורליזציה בשורות הצבא, וישנם סימנים של מרד ממשי נגד המדיניות השקרנית של ניכסון: 54 חיילים מאחת היחידות המעולות ביותר מסרבים לצאת לקרב, אלף נחתים חותמים על פטיציה נגד העברתם לווייטנאם, כ-250 פטיציות להפסקה מיידית של המלחמה מסתובבות בתוך הצבא האמריקאי בווייטנאם, ובשנת 1970 בלבד ערקו 65,000 חיילים.

הווייטנאמיזציה אינה מדיניות חדשה לניכסון ולממשל האמריקאי. כבר ב-68' הוא דיבר על "דה-אמריקניזציה" של הסכסוך, והציע "הסלמה באמצעים לא צבאיים". במילים אחרות – החרפת האופי הטכנולוגי של ההתערבות, והגברת התמיכה במשטר הבובות. מדיניות זו מאפשרת צמצום האבידות לאמריקאים, והוצאת כוחות בלתי-יעילים תוך כדי החרפת מלחמת ההרס.

מאז עלייתו של ניכסון לנשיאות עדים אנו להגברת ההפצצות: מתוך 6 מיליון טונות פצצות שהושלכו החל מתחילת הסכסוך, 3 מיליון הושלכו מאז הבחירות האחרונות לנשיאות (בזמן מלחמת העולם השנייה השליכה ארצות הברית 2 מיליון טון פצצות בלבד!). עם זאת, המלחמה הכימית השמה אזורים שלמים, ופגעה לא רק בצמחייה ובחיות אלא אף בילדים. העיתונות האמריקאית מעריכה שהיו כ-150 "מאי-לאי" (רצח תושבי כפר שלם, על נשיו וטפיו מחוסרי ההגנה), ובלאוס הוגלו 800,000 איש מתוכך אוכלוסייה של שלושה מיליון.

כשמדברים על וייטנאמיזציה, שוכחים לומר כי מספר האבידות האמריקאיות הוא ביחס הפוך למספר האבידות האזרחיות בקרב התושבים המקומיים.

מאז ה-21 בספטמבר חידש חיל האוויר האמריקאי את ההפצצות על צפון-וייטנאם. עובדה זו מוכיחה כי תופעות ההרס אינן בבחינת יוצא מן הכלל אלא הן תוצאה של מדיניות צבאית ופוליטית כוללת.

אולם – האסטרטגיה החדשה של האימפריאליזם האמריקאי נתקלת באופנסיבות של הכוחות המהפכניים (הניצחון על נתיב הו צ'י מין, המצור על פנום-פן, ההתקפה על סייגון בעת הבחירות). כשלון האמריקאים בולט עוד יותר בתחום המדיני. הבחירות המבוימות של סייגון הראו לעין כל את טיב המשטר של בעלי בריתם של האימפריאליסטים, וההתנגדות בתוך הערים לבשה ממדים חדשים. לא עובר שבוע בלי שכלי רכב אמריקאיים מותקפים על ידי סטודנטים, וכל עלבון הנגרם על ידי חייל אמריקאי גורר אחריו מהומות. באותה שעה מגבירה החזית המהפכנית ההודו-סינית אתנוכחותה הפוליטית באזורים המשוחררים. כך, למשל, הפ.נ.ל. (החזית לשחרור דרום וייטנאם) הקימה שלטון עממי של מועצות איכרים עניים, המארגנים את ההמונים תוך כדי שיתוף פעולה הדוק עם הצבא המהפכני.

לנוכח מיליוני האיכרים המאורגנים והחמושים על אדמתם, כל התמרונים של האימפריאליזם האמריקאי – ולו גם בתמיכתו של מאו – לא יצליחו.