בחודשים האחרונים, לאחר עלייתו של אנואר אל-סאדאת לשלטון באמצעות הפיכה שקטה, התרחשו במצרים שינויים במישור הכלכלי והפוליטי, המטילים אור על המאבק המעמדי המתחולל הן במצרים עצמה והן בעולם הערבי כולו. מאורעות ושינויים אלה מלמדים על גודל הסכנה הנשקפת לעתיד המהפכה הסוציאליסטית מצד כוחות הבורגנות והריאקציה הערביים;‏הם מבליטים מחדש את עובדת כשלונם של המשטרים "הלאומיים-מתקדמים" (כדוגמת המשטר במצרים) בביצוע המשימות הדמוקרטיות הלאומיות, כמו תיעוש ואיחוד לאומי, ­משימות הניצבות בפני ארצות תת-מפותחות (כמו מצרים, סוריה, אלג'יריה ושאר ארצות העולם השלישי).

‏חלק מן השינויים האלה, בתחום מדיניות החוץ, מתבטא בשיפור היחסים בין מצרים לבין ארצות-הברית ובריטניה, אשר נחשבו על-ידי המשטר הנאצרי, ובצדק, כוחות אימפריאליסטיים וריאקציוניים. השיפור ביחסי מצריים–ארצות-הברית מורגש במיתון ההתקפות על מדיניותה של האחרונה, הן לגבי הסכסוך הערבי-ישראלי והן לגבי מדיניות ארצות-הברית בעולם הערבי ובעולם כולו. המעצמה האימפריאליסטית הראשונה במעלה אינה נחשבת עוד ל"האויב שסייע לישראל בנשק, במטרייה אווירית ואוניות ביון במלחמת יוני 1967", אלא לכוח עולמי גדול, הנושא באחריות לשלום ולביטחון האיזור והעולם. הטענה המצרית נגדו: הוא אינו ממלא את התפקיד המוטל עליו, מכוח היותו שוטר העולם, ללחוץ על ישראל לסגת (הדרישה המצרית כיום אינה לנסיגה מכל השטחים הכבושים, אלא רק לנסיגה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בהכרזה המצרית-יוגוסלבית המשותפת לרגל ביקורו של טיטו במצרים).

‏בראיון שנתן שר-החוץ המצרי, מחמוד ריאד, ל"אל-אהראם" ב-10 באפריל שנה זו (1971), לאחר סיור בכמה מדינות, אמר: "המצב במזרח-התיכון עומד על סף התדרדרות, בגלל סירובה של ישראל לבצע את החלטות האו"ם ובגלל התנגדותה של ארצות-הברית להטלת סנקציות בינלאומיות על ישראל. לכן לא היה מנוס מהתקשרות עם מספר מתווכים המסוגלים להזכיר לארצות-הברית את הצורך במילוי הבטחותיה להשכנת שלום במזרח-התיכון".

‏ואילו מן הצד האמריקאי נשמע קולו של ג'וזף סיסקו לפני ועדת החוץ של הסנאט בחודש מאי, בקשר לביקורו של שר החוץ האמריקאי ויליאם רוג'רס: "למרות היעדר יחסים דיפלומטיים רשמיים, הרי שנסיעתו של השר לקאהיר, שבה נתקבל בחיוב, משמשת קנה-מידה למדיניות המעשית והמציאותית של שתי הממשלות".

‏מבחינת סאדאת, גם בריטניה, שלה אינטרסים אימפריאליסטיים נרחבים באיזור (לדוגמה: המפרץ הערבי), הצטרפה לשורת המדינות "הידידותיות והאמיצות". וזאת בגלל "הסכמתה להשתתף בכוח השיטור הבינלאומי, ביודעה את התנגדותה של ישראל לכך... אנו מברכיס על עמדה אמיצה זו, אותה נקטה ממשלת השמרנים, עמדה המתווה דרך למדיניות עצמאית לבריטניה".

‏מצרים אף שיפרה את יחסיה עם איראן, המשמשת ראש-גשר לאינטרסים האמריקאיים באיזור המפרץ הערבי ושלה עצמה יש שאיפות התפשטות שם. יחד עם זאת שיפרה מצרים את יחסיה עם סעודיה והביעה תמיכתה ב"איחוד הנסיכויות של המפרץ הערבי". השינוי שחל ביחסי מצרים-איראן בא לידי ביטוי בדברי שר-החוץ המצרי ("אל-אהראם, 10 באפריל): "המפגש שנערך בין איראן לבין קע"ם פותח פתח נרחב לשיתוף הפעולה המדיני, הכלכלי ובענייני נפט וכן בתרבות..."

‏עמדת מצרים לגבי תביעתה של איראן ביחס לשלושה איים איסטרטגיים החולשים על מיצר הורמוז באיזור המפרץ היא פושרת למדי, וזאת בגלל רצונה של מצרים לשמור על יחסים תקינים עם איראן, תמורת "לחץ" של השאח האיראני על ארצות-הברית כדי להשיג נסיגה ישראלית. מובן מאליו ששיפור היחסים עם איראן בא על חשבון "התערבותה של מצרים בעניינים הפנימיים של המדינות באיזור המפרץ", והימנעות מתמיכה בתנועה לשחרור לאומי שם, הנלחמת במשטרים המלוכניים המקבלים סיוע ותמיכה מסעודיה, בריטניה ואיראן.

‏"הדמוקרטיה החדשה"

אין ספק, כי שיפור היחסים של משטר סאדאת עם ארצות-הברית, בריטניה, איראן וסעודיה, ותמיכתו באיחוד הנסיכויות הריאקציוני, מהווה מיפנה בעל משמעות המלמד על כיוונו ומהותו של המשטר הקיים במצרים. אולם אין לשכוח כי מיפנה זה החל כבר לפני עלייתו של אנואר סאדאת לשלטון, כאשר מצרים ויתרה לסעודיה על "ייצוג העמדה הערבית" במפרץ ותמכה באיחוד הנסיכויות כבר ב-1968. אלא שסאדאת בא והשלים את תהליך ההתפייסות עם הריאקציה בתחום הכלכלי והפוליטי הפנימי. הוא עשה זאת על-ידי שורת צעדים ושינויים המהווים ניסיון ראשון מוצלח של הבורגנות המצרית מאז התבוסה של 1967‏ לחזור לשליטה בסקטור הפרטי ולדחוק את רגלי הביורוקרטיה הנאצריסטית, הנשענת ושלטת בסקטור הציבורי המולאם.

‏כידוע, שמרה תמיד הבורגנות המצרית על חלק ניכר מרכושה, באמצעות הפיצויים שקיבלה תמורת הרכוש המולאם – פיצויים שהומרו במניות של מפעלים וחברות בסקטור המעורב. שהרי הבורגנות היתה תמיד שותף ובעל-ברית רצוי במשטר הנאצריסטי, המתואר כבנוי על ברית בין הפועלים, הפלאחים, החיילים, האינטליגנציה והבורגנות הלאומית. אולם האופי המסחרי המתווך של בורגנות זו, ועובדת היותה מתווכת בין השוק האימפריאליסטי לבין השוק המקומי, העמידה אותה בשנים הראשונות בהתנגשות מסוימת עם המשטר החדש. אך חרף ההתנגשות לא ויתרה הבורגנות המצרית מעולם על שאיפתה לחזור לשלטון, במיוחד לאחר שהמשטר הנאצרי ביצע חלק ממשימות התיעוש.

‏התבוסה המצרית ב-1967 ומותו של הנשיא נאצר היוו שתי מכות קשות לביורוקרטיה הנאצרית ולשאיפותיה. מכות אלה איפשרו את הפרת האיזון בין המנגנון הביורוקרטי, החולש על הסקטור הציבורי, לבין הבורגנות, החולשת על הסקטור הפרטי והשואפת להחזיר לו את עמדת הבכורה במדינה.

‏יש לציין כי המאבק בין הביורוקרטיה לבין הבורגנות התרחש בהיעדר מפלגה או אירגון מהפכני המסוגל לגייס את המוני הפועלים והאיכרים העניים ולהוות בשבילם אלטרנטיבה מהפכנית במקום כל אחד מן הצדדים הנאבקים. היעדרו של אירגון כזה נעוץ בדיכוי כל התארגנות פוליטית ומעמדית עצמאית מצד המשטר הנאצרי (כדאי לזכור כי כבר בשנה הראשונה של המשטר החדש דוכאו פועלי תעשיה שובתים ושניים ממנהיגי השביתה אף הוצאו להורג). את החלל שנוצר עקב היעדר הכוח המהפכני המאורגן לא יכלה למלא המפלגה הקומוניסטית המצרית, בגלל מדיניותה הסטאליניסטית; ואמנם סופה של זו שהתפרקה ונטמעה במשטר החדש.

מדינה של "מדע ואמונה"

ההפיכה השקטה של אנואר אל-סאדאת, שהתבטאה בסילוקו של האגף של עלי סברי ובעריכת "ריאורגניזציה" במנגנון השלטוני והמפלגתי, היוותה צעד ראשון בתהליך מימוש שאיפותיה של הבורגנות. ואם נדמה היה כי סאדאת עצמו עומד מעל לשני הצדדים הנאבקים ביניהם, הרי שאשליה זו נתבדתה תוך פרק זמן קצר, כאשר הוא החל לדבר על "חופשי", "דמוקרטיה" ו"מדינה מודרנית של מדע ואמונה".

‏הצעד הראשון של סאדאת – בסוף דצמבר 1970 – נעשה כאשר הורה להרכיב ועדה שמתפקידה לעיין מחדש בכל צעדי ההלאמה, ולעסוק בהקפאת תוכניות הלאמה. צעד זה, שנתקבל באנחת רווחה על-ידי הסקטור הפרטי, לא היה סוף פסוק. בעקבותיו באה שורה של צעדים וצווים בתחום הכלכלי והפוליטי.

‏בנאום שנשא ב-20 במאי השנה אמר סאדאת: "ברצוני שהחוקה תבטיח את תפקיד הסקטור הציבורי והסקטור הקואופרטיבי ואת כל הערבויות לסקטור הפרטי, לשיתופו במיסגרת התוכנית הכלכלית". יומיים לאחר הנאום הנ"ל פירסמה הממשלה צו לעריכת שינויים בסדרי היבוא. שינויים אלה תוארו על-ידי סוכנות הידיעות המצרית כשינויים "הכוללים את צורכי מפעלי הסקטור הפרטי, נוסף לצורכי הפרט, המוסדות הפרטיים וסניפי החברות הזרות הפועלות במצרים".

‏בד בבד עם הפתיחות המצרית כלפי המערב וכלפי הריאקציה בעולם הערבי ובמזרח-התיכון, החל המשטר לעודד, דרך הרדיו ובאמצעות העיתונות, את ההון הזר המערבי והבין-ערבי. העיתונות החלה לפרסם מאמרים וקריאות לעידוד השקעות הון זר ולהענקת חופש נרחב וערבויות להון זה מצד המדינה. "אל-אהראם", למשל, תיאר בסוף מאי דו"ח שנדון בוועדת התוכנית הכלכלית כ"דו"ח חשוב, הדן בשאלת עידוד ההשקעות הזרות והערביות... שר הכלכלה והמסחר מינה ועדה מיוחדת המורכבת מסגני שרי הכלכלה והתכנון, שמתפקידה יהיה להכין את המיסגרת הסופית ותוכנית אשר תקבע את תחומי השימוש בהשקעות אלה... ההון הזר יופנה למפעלי הנפט, התרופות והתיירות..."

ואילו ד"ר מוחמד אבו שאדי, נשיא מועצת הבנקים הערביים-צרפתיים הצהיר:

"אינני סבור כי יש מישהו מאנשי הכלכלה שלנו המכחיש את הנחיצות בהון הזר וביצוע פיתוח אמיתי... מן הצורך הוא לחפש אחר צורות הסתייעות בהון הזר... כמו כן עלינו לדון בדרכי משיכת ההון הזה, מכיוון שההון הזר אינו עומד בפתח וממתין לסימן מאיתנו בכדי שנקבלו, אלא הוא רגיש ומלא חששות. בכדי להכין לו 'אקלים' מתאים, למשיכתו ולשמירה עליו, עלינו לספק לו מספר תנאים:

  • ביטחון מפני הלאמה ועיקול, דבר היכול להתאפשר רק כאשר נמתח קו מפריד ברור בין תפקידי הסקטור הכללי ותחומי פעילותו ובין תפקידי הסקטור הפרטי.
  • הקלות בתנועה כלפי פנים וכלפי חוץ, ללא הזדקקות להליכים מינהליים או רשיון".

‏בתחום עידוד ההשקעות הבין-ערביות החלה הפעילות המצרית בצורת הסכמים עם בעלי-הון במדינות ערב, במטרה להגביר משיכת הון בעיקר ממדינות הנפט. ההסכם הראשון נחתם עם כוויית. מטרתו: עידוד חזרתו של הון כווייתי למצרים. ואמנם, מכשולים הוסרו מדרכו של הון זה והקרקע הוכשרה להשקעתו. ושוב, "אל-אהראם": "ההסכמים החדשים להבטחת השקעות ההון הבין-ערבי, אשר נחתמו לא מזמן, מאפשרים שימוש בו במפעלי תוכנית הפיתוח החל מן השנה הבאה".

‏ברור שישנו קשר הדוק בין מדיניות-החוץ למדיניות הכלכלית, ושינוי המדיניות ביחס לארצות-הברית, בריטניה, סעודיה ואיראן נועד, בין השאר, להפיג חששות העלולים להתעורר בקרב בעלי-הון ומשקיעים מחוץ למצרים.

סאדאת – שומר "האחדות הלאומית"

בד בבד עם ההקלות הניתנות על-ידי משטרו של סאדאת לבורגנות ולסקטור הפרטי, מבוצע תהליך מקביל והכרחי מנקודת השקפתו של המשטר, שנועד לדכא כל התעוררות אפשרית בקרב הפועלים והפלאחים העניים. אמנם אין המשטר צופה התקוממות פועלים ופלאחים, אך הוא יודע שעלולה להתפתח תסיסה מסוכנת בקרב חלקי אוכלוסייה מסוימים בעיר ובכפר.

‏אחת התוצאות של "הדמוקרטיה החדשה" של סאדאת היתה שיחרור חלק מנכסי בעלי הקרקעות ובעלי ההון. אלה מיהרו לנצל את הצעד הממשלתי, כדי לשוב ולהתנכל לפלאחים. מקרה לדוגמה לקוח מכפר קמשיש, שהתפרסם הודות למאבקים הממושכים שהתנהלו בו, בין בעלי הקרקעות המולאמות לבין הפלאחים שנהנו מן הרפורמה האגרארית. באותו כפר נרצח אחד מפעילי מפלגת השלטון – האיחוד הסוציאליסטי – בגלל התנגדותו לניסיונות ההשתלטות של בעלי הקרקעות. בעקבות הרצח מינה נאצר "ועדה לחיסול הפיאודליזם", שבראשה עמד סגנו עאמר.

‏ארבע שנים לאחר אותו רצח אירעה התנגשות נוספת בין בעלי הקרקעות לבין הפלאחים. האחרונים סירבו למסור את האדמות המולאמות לידי ה"פיאודלים". בעקבות ההתנגשות שבין הפלאחים לבין אנשי-אגרוף של הפיאודלים, נשלחו לכפר כוחות מוגברים של משטרה וצבא. מספר רב של "מפירי סדר", כולם מקרב הפלאחים, נעצרו. אך כדי לחפות על עבודת המשטרה, התומכת בבעלי הקרקעות לשעבר, נעצרו גם כמה מאנשי האגרוף. אף לא אחד מבין הפיאודלים נעצר, אנשי האגרוף שנעצרו שוחררו במהירות, ואילו הפלאחים נשארו במעצר.

‏בהקשר זה נזכר שמו של שר-הפנים המצרי, ממדוח סאלם, הממונה, בין היתר, על הסדר הפנימי ועל המשטרה. אחד מתפקידיו: לרסן התפרצויות של פלאחים, דוגמת זו שהתרחשה בכפר קמשיש. סאלם שירת כקצין במשטרה הפוליטית של המשטר המלוכני של פארוק, וידוע כאחד מתומכיו של זכריא מוחי אל-דין (הידוע בנטיותיו הפרו-מערביות והימניות והמסמל את הדיכוי הפנימי במצרים). מינוי אדם זה לתפקיד שר הפנים ממחיש עד כמה חיוני למשטר טיפוס מעין זה, לא רק בקמשיש, אלא גם במקומות אחרים, דוגמת העיר אבו כביר ואיזור התעשיה הגדול בחילואן.

‏באבו כביר, למשל, השתלטו צעירים מקומיים על בניין הסניף של מפלגת השלטון, האיחוד הסוציאליסטי. בכך הביעו את מחאתם נגד אחד מנאמני המשטר של סאדאת, שהתכוון לרוץ בבחירות, על שניסה לאלץ את שאר המועמדים לוותר על מקומם לטובתו. המשטרה הוזעקה, כיתרה את הבניין וניסתה להוציא מתוכו את הצעירים. חיש מהר התקבץ קהל רב, שניסה להסביר לקציני המשטרה כי זכותם של "הפולשים" להיכנס ולצאת מן הבניין כרצונם. המשטרה ניסתה לפזר את הקהל בכוח וכאשר לא עלה בידה הורו הקצינים לשוטרים לפתוח באש. התוצאה: 4‏ תושבים הרוגים.

‏בעקבות הרצח המשטרתי יצאו המוני אנשים לרחובות והסתערו על השוטרים, שנסו על נפשם. בניין האיחוד הסוציאליסטי ובניינים ממשלתיים אחרים הועלו באש. ושר הפנים, שחש על מנת "להרגיע את הרוחות", נאלץ לנחות בהליקופטר בלב העיר, כי כבישי הגישה היו חסומים על-ידי המוני אדם נסערים.

מאורע אבו כביר, בחודש מאי השנה, דירבן את נשיא מצרים לזמן אליו את נציגי האיחוד הכללי של הפועלים ולהעמידם על "הסכנה הנשקפת מהתרחשותם של מאורעות כאלה ועל הצורך לדחות את המאבק המעמדי". טען סאדאת: התרחשויות כאלה מחבלות בכושר העמידה של מצרים בפני הציונות והאימפריאליזם, ויש למנוע אותן עד לאחר הניצחון. (הקורא הישראלי ישים נא לב לדמיון בין הטענה הזו לבין הטענות המועלות בישראל, מפי חסידי המשטר הקיים, נוכח גילויי מרי וזעם בחזית המאבק המעמדי!‏).

‏לסאדאת סיבות טובות לקרוא לשיכוך המאבק המעמדי, ולנסות לשכנע את הפועלים והפלאחים העניים לשמור על... "האחדות הלאומית", מכיוון שכל התעוררות או ניסיון התארגנות עצמאית של פועלים ופלאחים מסכנים בהכרח את האינטרסים והעמדות של הביורוקרטיה השלטת והבורגנות המפלסת דרכה לשלטון ישיר. הוכחה לכך ניתנה במאורעות שהתרחשו בחילואן, בסוף חודש אוגוסט, שבמהלכם שבתו אלפי פועלים בתעשיית המתכת והתבצרו בתוך המפעלים.

‏הפועלים בחילואן פירסמו גילוי-דעת, בו הציגו דרישותיהם (טיפול רפואי, דירוג מקצועי וכו'). השביתה פרצה ללא קשר ובמנותק מהוועדים המקומיים שבכל מפעל, ללא קשר ובמנותק מהתאחדות הפועלים הכללית הרשמית, המייצגת למעשה את המשטר בקרב הפועלים ואשר דבר השביתה וההתבצרות במפעלים נודע לה לאחר מעשה. כאשר ניסה הבן-אהרון המצרי להתערב במאבק ולנסות כוחו ב"תיווך", הוחזק באחד המפעלים על-ידי הפועלים שקראו לעומתו: "אתה איש של השלטון!"

‏הפועלים אירגנו עצמם בתוך המפעלים, בחרו ועדים להנהגת השביתה וההתבצרות. הם חילקו ביניהם את התפקידים השונים בכל מפעל ומפעל. מספר השובתים הוערך בכ-30 אלף בתחילת השביתה. אלא שמספר השובתים המתבצרים הלך וגדל בהתמדה.

‏ניסיון הממשלה לשכנע את הפועלים להפסיק את השביתה נכשל. הם ענו כי יחזרו לעבודה רק לאחר שהממשלה תקבל את דרישותיהם. ומשנכשלו ניסיונות השכנוע, הורה סאדאת לדכא את השביתה בכוח, ולעצור את מנהיגיה. ואמנם, המשטרה פרצה אל המפעלים ועצרה כ-3,000 (שלושת אלפים!) פועלים. משנודע על כך לפועלים באיזור שוברא אל-חימה (איזור קאהיר) הם יצאו בהפגנה גדולה. כוחות צבא ומשטרה גדולים הוזעקו לפיזור ההפגנה, והם עמלו בסיוע קתות רובים לבצע את הוראות השלטונות.

‏פועלי חילואן ושוברא אל-חימה חרגו, באמצעות השביתה וההפגנה, מן התחום המוקצה להם מטעם השלטון. הם סירבו לקבל את מרות וחסות האיגודים המקצועיים הרשמיים, הקשורים למשטר. לכן מובנת זריזותה של ההתאחדות הכללית לפרסם גילוי-דעת המגנה את ההתבצרות ואת השביתה של הפועלים. בגילוי-הדעת נאמר: "ההתאחדות הכללית, בהכריזה על גינוי ההתבצרות ועל סירובה לקבל שיטות אלה כדרך ללחץ, מכירה בזכותם של הפועלים להביע דרישותיהם בדרכים חוקיות ומסודרות. כמו כן היא מכירה בצורך להודיע להתאגדויות המקצועיות על הדרישות, בכדי לתרום, יחד עם ההתאחדות הכללית של הפועלים, לפתרון הבעיות בדרך של התייעצות ומשא-ומתן עם ההנהלות".

מהפכה – ולא דרכי ביניים!

‏אין ספק, כי גם סאדאת, המייצג כיום את האינטרסים של הבורגנות המצרית, וגם עלי סברי, המייצג את האינטרסים של הביורוקרטיה הנאצרית, שותפים לאותו חשש מפני התארגנות פועלית עצמאית. התארגנות כזו מסכנת את מעמדם של השניים.

‏השינויים המתחוללים כיום במצרים ובעולם הערבי כולו מבטאים את התגברות הימין והריאקציה ואת החדירה המחודשת של האימפריאליזם לעמדותיו. תהליך זה מלווה בנסיגות חמורות של השמאל המהפכני המפורד, בהיעדר מפלגה מהפכנית. אולם, מצד שני, התייצבותם הברורה של המשטרים הזעיר-בורגניים לצד הבורגנות המקומית והאימפריאליזם מאפשרת ניפוץ האשליות הרווחות בקרב המונים גדולים ביחס למשטרים אלה עצמם. השביתות האלימות ומאבקי הפועלים במצרים הם אות וסימן להתעוררות בקרב שכבות הולכות וגדלות. תמה תקופת ה"נאצריזם" כגורם מאזן ומשכך את מלחמת המעמדות. סאדאת עומד בצורה חד-משמעית לצד הבורגנות המקומית והאימפריאליזם. ואילו להמוני הפועלים והפלאחים אין ברירה אלא להתייצב נגדו וליצור את הכלים הפוליטיים המאפשרים מיגור שליטת האימפריאליזם ובעלי בריתו המקומיים. ללא דרכי ביניים; ללא מתווכים זעיר-בורגניים; בלי אשליות על שלבים – אירגון המוני העובדים הוא האמצעי למאבק נגד השיטה הקפיטליסטית בכללותה.