למרות הטבח ההמוני שעורך צבא פקיסטאן בבנגלה-דש – טבח המלווה בברכתם ובעזרתם הפעילה של האימפריאליזם האמריקאי, הבורגנות ההודית, הסטאליניסטים הרוסים והממשל בפקין גם יחד (הנה מה טוב ומה נעים…) – נמשך שם המאבק לשחרור לאומי.
ההתפוצצות-התפתחות האחרונה לא היתה בלתי צפויה – להיפך, היא תוססת ומבשילה מאז 1947, מאז זכו בעצמאות מהקולוניאליזם הבריטי, מאז הפכה בנגלה-דש לתת-קולוניה של הפיאודליזם, הבורגנות הקומפראדורית והכת הצבאית המושלת במערב פקיסטאן. ניצחונה העצום של הליגה האוואמית בבחירות 1970 (מצעה כלל שישה סעיפים ששיקפו את האינטרסים של הזעיר בורגנות הגבוהה בבנגלה-דש, והיא זכתה ב-98% מכלל הקולות המאושרים) די היה בו כדי לשלח את הצבא הפקיסטאני במטרה לחסל את התנועה. זאת, על אף הכרזותיו החוזרות של שייח' מוג'יבור רחמן, מנהיג הליגה, כי הוא משמש ערובה כנגד הקומוניזם, וכי חיסולו יעביר את הנהגת המאבק למהפכנים.
הליגה תבעה הקמת פדרציה, שבה תקבע כל ממשלה את המיסוי ואת סחר החוץ ושבידיה יהיה פיקוד על כוח צבאי נפרד; השלטון הפדרלי יעסוק בענייני חוץ והגנה. תביעה זו עומדת בניגוד לאינטרסים של הבורגנות הפקיסטאנית ומפירה את הסטטוס קוו בתת היבשת ההודית. זו היתה הסיבה הראשית לטבח ההמוני שהתרחש בבנגלה-דש.
אין להמעיט באחריותה של הליגה האוואמית לטבח הנורא, בעצם העובדה שהסתפקה בשינויים תחוקתיים וסירבה לחמש את המוני האזרחים והפועלים; גם למפלגה הקומוניסטית הפרו-סובייטית, שהיתה זנב לתנועה, ולמפלגה הקומוניסטית הפרו-סינית המודרכת על ידי ה"ידידות" הסינו-פקיסטאנית, ישנה אחריות כבדה לטבח, בכך שאיפשרו לתנועה זעיר-בורגנית בוגדנית לעמוד בראש התנועה לשחרור לאומי.
הטבח שנערך על ידי הצבא הפקיסטאני פוקח עיני מיליטנטים רבים שהלכו שולל אחרי "מדיניות הברית העל-מעמדית לשחרור לאומי", פרי בית-מדרשן של מוסקבה ופקין. מיליטנטים אלה לקחו על עצמם להנהיג את המאבק לשחרור לאומי של העם הבנגאלי, תוך כדי הכרה ברורה כי שחרור לא יושג אלא במאבק מהפכני לשבירת המיבנה החברתי הקיים, תוך הקמת מדינת פועלים מאוחדת לעם הבנגאלי, כחלק מהמהפכה של תת היבשת ההודית כולה. בפרספקטיבה זו הם מתחילים לארגן פועלים, איכרים ונוער לומד לבניית אירגון פרולטארי עצמאי.
