החברה הישראלית היא חברה מעמדית.
זוהי חברה שבה קיים עושר ושבה מצוי גם עוני.
עושר למעטים ועוני לרבים. עושר למנצלים ועוני למנוצלים.
בישראל ̶ כמו בארצות הברית, צרפת, מצרים וארצות אחרות ̶ המיעוט העשיר חי על חשבון העבודה של ההמון העני. במילים אחרות: בעלי ההון, התעשיינים והבנקאים מנצלים את המוני הפועלים והעובדים ומרוויחים על חשבונם.
לכן, כאשר הממשלה מכריזה על פיחות, וטוענת שכל העם חייב לשאת בנטל, היא משקרת. היא משקרת ביודעין ובמצח נחושה. שהרי כולנו יודעים, כי בעלי ההון מרוויחים מן הפיחות ואילו הפועלים מפסידים ממנו. התעשיינים מקבלים הקלות נוספות ואילו המשפחות מרובות הילדים שוקעות בעוני גדול יותר.
ומה עושה הממשלה המשרתת את בעלי ההון כדי להגן על מדיניותה?
היא מוציאה צווי-ריתוק נגד פועלים שובתים, מקימה בתי-דין מיוחדים לענייני עבודה, מכינה חוקים חדשים נגד שביתות, ותוקפת באלימות פראית את "הפנתרים השחורים" המפגינים בירושלים נגד הפיחות, נגד הקיפוח ונגד האפליה.
כך פועלת ממשלת ישראל נגד האינטרסים האמיתיים של המוני העובדים בישראל.
אך זהו רק צידו האחד של המטבע. הצד השני: המשך מדיניות הכיבוש והדיכוי נגד המוני הפלשתינאים. ויעידו על כך המאורעות האחרונים ברצועת עזה. יעידו על כך הפיצוצים ההמוניים של בתי הפליטים, הגירושים ההמוניים והפיכת הפליטים לפליטים בריבוע.
כשם שהממשלה משקרת בנוגע לפיחות כך היא משקרת בנוגע לביטחון ולשלום. המדיניות הברברית בשטחים הכבושים אינה מבטיחה שלום; היא מבטיחה רק את המשך התנגדותם של הפלשתינאים.
אנו חוזרים ואומרים: עם המדכא עם אחר אינו יכול להיות חופשי. מי שמנהל מדיניות כיבוש ודיכוי מחוץ, מנהל מדיניות של ניצול ודיכוי מבית. העניינים ה"חיצוניים" אינם ניתנים להפרדה מן העניינים ה"פנימיים".
בגיליון מיוחד זה של "מצפן" אנו פורשים לפני הקוראים מעט מן העובדות של הזמן האחרון, חלקן ידועות וחלקן לא ידועות.
