ציד מכשפות נגד חברי המפלגה הקומוניסטית בסודאן עומד על סדר היום. האנטי-קומוניזם הינו סיסמה רשמית במשטרו של נומיירי. הקצינים בשלטון הכריזו ללא כחל ושרק: "מעתה, כל מי שמגדיר עצמו כקומוניסט או מודה בהשתייכותו לאירגון קומוניסטי סודאני – יירמס ויושמד. אין מקום לקומוניסטים בשורות המהפכה, והם יטואטאו הימנה…
"בשום פנים לא יותר קיומה של מפלגה קומוניסטית, ובכוונתנו לטהר את כל השירותים הממשלתיים, הסקטורים הציבוריים והאיגודים המקצועיים מהאלמנטים הקומוניסטיים המצויים בהם".
באלה המילים הכריז נומיירי, ונחפז להוסיף כי: "האמצעים שנקטה המהפכה כלפי המפלגה הקומוניסטית לא יפגעו בשום אופן בקשרים ההדוקים הקיימים בין סודאן לבין ברית המועצות והמדינות הסוציאליסטיות".
בזמן שלטונו של נאצר הורגלנו בהצהרות תקיפות מסוג זה, ונומיירי מנסה לחקות את רבו, כשם שהזעיר-בורגנות הסודאנית פעלה תמיד לפי הדגם של הזעיר-בורגנות המצרית. אולם מאחורי הדמגוגיה וההצהרות הראשוניות מסתתרים יעדים פוליטיים ברורים.
שלטונו של נומיירי עודנו רופף, גם אחרי שתי שנות קיום, ודווקא בתקופה זו נתונים כל המשטרים הערביים הזעיר-בורגניים במפנה חריף ימינה. בכך בא על סיומו תפקידה ההיסטורי, האנטי-אימפריאליסטי והמתקדם של הזעיר-בורגנות במדינות בהן תפסה את השלטון: מצרים, סוריה, עיראק, לוב וסודאן. אי יכולתה להמשיך בצעדים מתקדמים מעמידה את המשטרים הללו בסכנת התקוממות עממית. היא ערה לכך, ומשום כך היא נאלצת לחסל את כל הכוחות שמשמאלה, למשל – המפלגה הקומוניסטית הסודאנית.
סודאן של היום איננה מצרים של אתמול. ההנהגה הצבאית נאלצה לא אחת לקרוא למפלגה הקומוניסטית לסייע לה בחיסול אירגונים ימניים הקשורים ישירות באימפריאליזם. הצורך בעזרתה של המפלגה הקומוניסטית הוכיח את חולשת שלטונו של נומיירי ואת השפעתה הרבה של המפלגה הקומוניסטית בשורות הפועלים והאיכרים. אולם היום, עם החרפת הנטייה ימינה, עליו למהר ולחסלה כדי לשמור על שלטונו.
בניגוד למפלגה הקומוניסטית המצרית, שהסכימה בשעתו לחסל את עצמה ולהיבלע במפלגתו של נאצר – האיחוד הסוציאליסטי הערבי – הצהירה המפלגה הסודאנית כי "על אף קשרים שהיא מקיימת עם כל הגורמים הערביים המתקדמים, לא נקבל פגיעה באוטונומיה שלנו, ולו גם על ידי השלטונות הסודאנים".
הצהרתה של המפלגה הסודאנית חורגת מהמדיניות המקובלת על ברית המועצות והמפלגות הקומוניסטיות במדינות העולם השלישי. ברית המועצות דחפה תמיד את המפלגות הקומוניסטיות לתמיכה במשטרים הזעיר-בורגניים בעולם הערבי, וליצירת חזית עממית עם כוחות אלה. אולם גם הפעם פתח בעל-הברית המעמדי במתקפה כללית על הכוחות המתקדמים.
שלטונו של נומיירי הוקם על בסיס חזית עממית (שכונתה "החזית הלאומית הדמוקרטית") אולם המפלגה הקומוניסטית והאיגודים המקצועיים הסודאניים סרבו להיבלע ועמדו על קיומם העצמאי של האירגונים הפועליים. ואילו נומיירי והזעיר-בורגנות משתדלים לפרק כל התארגנות מחוץ לתחום שליטתם.
מנהיג המפלגה, מוחמד איברהים נקד, כותב במכתב גלוי ("אל-חוריה", 14.2.71):
"חברי המפלגה הקומוניסטית הסודאנית פועלים לעצור את ההתדרדרות וההתקפה הימנית, על מנת לפתוח את הדרך לשלטון החזית הלאומית הדמוקרטית… שורש המשבר הנוכחי הוא במונופוליזציה של השלטון בידי אחד הכוחות המרכיבים את החזית הלאומית".
נראה כי התנגשות חריפה בין שני הכוחות המרכיבים את החזית העממית עומדת בפתח. המשבר של היום הוא תולדה של ניגוד אינטרסים רציני. מחד – שלטון צבאי החפץ באינטגרציה של סודאן במסגרת כלכלית-פוליטית ערבית מאוחדת, בהתאם לאינטרסים של המעמד השליט; ודמי הכניסה לפדרציה כזאת הם חיסול הכוחות הפוליטיים השמאליים וביטול עצמאותם. מאידך – מפלגה קומוניסטית עצמאית למדי, שהכריזה כי לא תדגול בקו של המפלגה הקומוניסטית המצרית ותמשיך בדרכה היא.
מבלי להמר על העמדות הפוליטיות שתנקוט המפלגה הקומוניסטית הסודאנית בעתיד, ניתן לומר כי היא ביטאה את התשובה היחידה של מעמד הפועלים לנוכח פשיטת הרגל של המשטרים ה"מתקדמים" וחיסול ההתנגדות הפלשתינאית.
מה שיכריע בסופו של חשבון אם המפלגה הקומוניסטית תמשיך להיאבק או תימכר הוא התפתחות הקשרים בין המפלגה לבין ברית המועצות. מאחורי שתיקתה של ברית המועצות ניצבת בבירור האפשרות שהיא תעשה כל שביכולתה לחזק את האינטרסים שלה בסודאן, אפילו על חשבונה של המפלגה הקומוניסטית הסודאנית, ומעמד הפועלים שמאחוריה.
לא רק המפלגה הקומוניסטית עומדת בסכנה בסודאן. מדיניותו של נומיירי מאיימת על מעמד הפועלים כולו. איום זה מוכיח שוב את האופי האנטי-עממי של המשטרים הזעיר-בורגניים, וחוסר ההצלחה של מדיניות "הברית העל-מעמדית" בה נוקטות מוסקבה ופקין. לנוכח העמדות החסלניות הללו, אנו מביעים סולידריות ותמיכה בחברי המפלגה הקומוניסטית הסודאנית.
