התרגיל המבוצע על ידי נשיא מצרים [אנואר סאדאת] ומקורביו מהווה חולייה נוספת בשרשרת הארוכה הקרויה "תורת השלבים" במהפכה.
עד מתי יוסיפו הוגי דעות שמאליים לדגול בתורה הקובעת שלב מהפכני-לאומי המקדים, כביכול, את השלב המהפכני-מעמדי? עד מתי יוסיפו מהפכנים שמאליים להיגרר אחר עגלתם של ריאקציונרים לאומיים, בשם "האחדות הלאומית" ו"המאבק המשותף" נגד האימפריאליזם? עד מתי יסכימו לכך שהמהפכה תהיה שפחתה של הלאומיות?
בעייתה החברתית של מצרים אינה מתמצית בשאלה אם היתה מצליחה קבוצתו של עלי סברי לתפוס את השלטון. השאלה העומדת בהקשר זה היא אחרת: האם הנאצריזם כשיטה חברתית-כלכלית-פוליטית מסוגל להתמודד עם הבעיות המכריעות בהן שרויה החברה המצרית?
הפלגים של סאדאת ושל סברי שניהם גם יחד יורשים חוקיים של הנאצריזם. המחלוקת שביניהם נוגעת לשאלות כמו הזיקה במדיניות החוץ ביחס לשתי המעצמות הראשיות, או לשאלות כמו מידת השליטה של מנגנון המדינה במיגזר הכלכלי. אין ביניהם הבדל ממשי ביחס לתפיסה הבסיסית של המשטר החברתי. שני הפלגים דוגלים בשלטון של קבוצת-עילית זעירה על העם המצרי כולו; שניהם מאוחדים בצורך ובחובה לדכא באכזריות כל אופוזיציה שמאלית, כל כוח מהפכני; אלה גם אלה ניצבים בשתי רגליהם על בסיס החברה המעמדית, שבה שולט מעמד של מיעוט בעל זכויות-יתר על כלל העם, תוך ניצולו הכלכלי וגזילת חרויותיו. שני הפלגים סיפחו במשותף את המעמד הבורגני-ביורוקרטי החדש של מצרים – מעמד שהלך והתחזק, קיבל שיניים ורוצה לאחרונה לטעום את טעם השלטון הישיר.
אל יטענו אלה הקרויים "שמאליים" כי נבגדו, או רומו, על ידי סאדאת. בל יטענו כי סאדאת אינו ממשיך את הקו הנאצריסטי (נא לא לשכוח כי נאצר עצמו, כאשר התפטר מכל תפקידיו ביוני 1967, החליט להעביר את רסן השלטון לידי זכריה מוחי א-דין ולא לידי עלי סברי).
הגיע הזמן כי השמאליים הישרים המחזיקים עדיין בתורת השלבים, הם ואחרים, וכן אנחנו, ילמדו מן הניסיון ההיסטורי שנצבר במרוצת חצי המאה האחרונה.
ילמדו כי חזית לאומית המציגה לעצמה כמטרה את מיגור השליטה הזרה והמרתה בהשלטת מעמד מנצל מקומי על החברה, איננה מסוגלת, מעצם טבעה, לחולל מהפכה חברתית – לא בשלב א' ולא בשלב ב', אפילו הלאימה במרוצת השלבים את מסילות הברזל ואת הבנקים.
"מהפכנים" המתמוססים בתוך "האחדות הלאומית" בשם איחוד הכוחות האנטי-אימפריאליסטיים, אל יצפו כי המהפכה תתחולל מעצמה. ואל ישלו את עצמם כי יוכלו להוסיף ולהפריח עד לבלי קץ את סיסמאותיהם המהפכניות, השמאליות, אפילו שאין להן כיסוי של מעש מהפכני. וזאת למה? כי אל מול פני המשטר המהפכני-לכאורה, המתיימר לבטא את האחדות הלאומית, ניצבים המוני פועלים עניים ומנוצלים בעיר ובכפר, המוני איכרים עניים חסרי-קרקע או מעוטי-קרקע, המהווים יחד את רוב מניינו ואת רוב בניינו של העם. ואלה, המנוצלים והעניים, עשויים לקחת ברצינות יתרה את הסיסמאות ולתבוע את מימושן הלכה למעשה.
ההנהגה הלאומית יודעת תמיד להפיק את מירב התועלת מכשרונותיהם וממעמדם של המהפכנים המתמוססים למרגלותיה. לעיתים היא אף נוטה להחמיא להם ולהחניף להם, עד כדי הענקת משרות בכירות והשתתפות בשלטון. אך היא גם יודעת היטב היכן תם תפקידם ומתי השעה כשרה להשליכם החוצה, כלימונים סחוטים, כשעורם בין שיניהם. וכי מה יוכלו לעשות ברגע כזה אותם מהפכנים? במשך שנים עקרו הרים למען האחדות הלאומית, ובשמה השתתפו בדיכוי העם המנוצל וברמיסת זכויותיו. ומי יעמוד להם עתה?
האומנם לא היתה ברירה?
אפולוגטים של הקיים מרימים תמיד על נס את הסיסמה "אין ברירה", בעיקר כאשר רקבונו של המשטר מתגלה לעין כל ואין עוד אפשרות לטעון כי הקיים הוא גם רצוי וגם טוב.
לאמיתו של דבר: תמיד ישנה ברירה! והמהפכנים, השמאליים, יכולים תמיד לבור להם את דרכם!
הבעיה היא אם בוחרים הם בדרך המקדמת את המהפכה או מעדיפים תחתה את הדרך הבולמת אותה. כי כשם שהשתלבו במערך הנאצריסטי יכלו גם להתייצב ממולו; יכלו לעמול על הקמת תנועה המנסחת תוכנית לשינוי מהפכני של החברה המצרית; יכלו לעשות כן תוך הישענות על המעמדות המנוצלים של החברה, קרי: הפועלים והאיכרים העניים; יכלו לעשות כן תוך תמיכה בצעדים אנטי-פיאודליים ואנטי-אימפריאליסטיים שנעשו על ידי נאצר, תוך כדי התנגדות לפעולותיו הריאקציוניות, הבלתי-עממיות.
יתכן ופעילות זו היתה כרוכה ברדיפות מטעם המשטר, ואולי אפילו בצורך לנהל חלק מן הפעילות הפוליטית מן הגולה – אבל היה בה כדי לשתול על המפה אלטרנטיבה סוציאליסטית לשלטון הבורגנות החדשה והביורוקרטיה במצרים. שתיל כזה עשוי היה בבוא הזמן להיעשות לעץ רב פארות אשר שורשיו נעוצים עמוק עמוק בתוככי העם, בקרב הרוב המכריע של החברה המצרית.
ולהיכן הובילה ההשתלבות?
היא הוליכה לכפיית מסגרות של אחדות לאומית מזויפת, שמשמעה קיום מונופול על השלטון בידי קבוצה קטנה ומיוחסת המשמרת את עקרון הניצול המעמדי ומונעת בתקיפות מעם המנוצלים את זכות ההתארגנות למאבק פוליטי לשינוי השיטה הקיימת.
כלום לא מבינים חסידי סברי כי טיפוח עקרון האחדות הלאומית המזויפת והימנעות ממאבק נגד ניצול ודיכוי מעמדיים, קושרים אוטומטית את ידיהם בשעה שמתחוללת הפיכת חצר?
האם ניתן בכלל לחולל מהפכה ללא השתתפות המונית ואקטיבית של המוני המנוצלים?
או שמא אין כוונת הנאצריסטים השמאליים למהפכה אלא רק לחיזוק מעמד הביורוקרטיה השלטת לעומת הבורגנות החדשה השותפה לה בשלטון?
לפועלים ולפלאחים המצריים יש עניין מועט בלבד בשאלה מה גוון יהיה לכנופיה השלטת: ביורוקרטי ביסודו או בורגני-ביורוקרטי. בשני המצבים יוסיפו הם להיות הנשלטים והמנוצלים – נטולי זכות הדיבור, הביקורת, העשייה, ובעיקר: נטולי האפשרות להכריע בגורלם ובעתידם.
מה שעומד על הפרק – ולא רק במצרים – הוא עניין הקמתה של תנועה סוציאליסטית מהפכנית; תנועה שאינה יכולה להיבנות בחיק המימסד השלטוני או באחד מאגפיו; תנועה בעלת תוכנית ברורה לביצוע מהפכה חברתית, אשר אמורה לעשות את הפועלים ואת הפלאחים אדונים לפרי עמלם ולעתידם.
