למרות "מצבנו הביטחוני", "קליטת העלייה" ו"מלחמת ההתשה" לא נרתעו המוני פועלים מלנהל מאבקים מעמדיים בהיקף מתגבר והולך. מאזן שנת 1970 מראה עלייה גדולה בשביתות, חלקיות ומלאות, לעומת השנים הקודמות.
בעוד שב-1968 היו 8 שביתות חלקיות וב-1969 – 30, הרי ב-1970 קפץ המספר ל-64, דהיינו, למעלה מפי שניים. כ-75 אחוז מהשביתות נערכו בשירותים, זאת אומרת בעיקר במגזרים שבהם יש שליטה מוחלטת של הממשלה וההסתדרות. רק כרבע ממספר השביתות נערכו בתעשייה.
גם מספר השביתות המלאות עלה בצורה רצינית. ב-1970 היו כ-60% לערך יותר שביתות מלאות מאשר בשנת 1968.
כפי שהתרגלנו לכך בעבר, גם ב-1970 נערכו רוב השביתות בלי אישורה ובניגוד לעמדתה של ההסתדרות. למרות שהמזכיר הכללי, יצחק בן אהרון, השמיע מליצות סוציאל-דמוקרטיות והביע, מן השפה ולחוץ, "תמיכה" בתביעות הפועלים, הרי המשיכה הנהגת ההסתדרות במדיניותה הבוגדנית המסורתית, כאשר פעם אחר פעם התייצבה לצד המעבידים והממשלה נגד תביעות הפועלים, בהוקיעה את שביתותיהם כשביתות "פראיות" – מושג שהפך כבר לתואר כבוד לכל מאבק מעמדי ראוי לשמו.
כדי שיוכלו הפועלים להיאבק באופן אפקטיבי על זכויותיהם, עליהם להתארגן באיגוד מקצועי לוחם ועצמאי, שלא יהיה תלוי בעסקנים ההסתדרותיים ובמדיניות השלטון.
האחיות
זכורה עדיין שביתת האחיות שהסתיימה לפני חודשים מספר. למרות הסבל הרב שנגרם לציבור הרחב כתוצאה מהשביתה, זכו האחיות באהדה כללית ובהכרה בצדקת מאבקן. גם הממשלה והמעבידים הכירו, מן השפה לחוץ, בצדקת תביעותיהן ותחת לחץ כבד נאלצו להיכנס עימן למשא ומתן שבסופו נחתם הסכם אשר איפשר את חידוש העבודה.
ברם, לא עבר זמן רב והאחיות הרגישו שוב על בשרן את מדיניות הרמייה של הממשלה והמעבידים, כאשר אלה שינו באופן שרירותי את סעיפי ההסכם מ-28.1.71. מזכירות איגוד האחיות והאחים, שלמדה מניסיונה המר במאבקים קודמים, עומדת בתוקף על תביעותיה לקיום ההסכם, ולא – לא תהיה לאחיות ברירה אלא לחדש את המאבק ולפתוח בשביתה כללית.
טכנאי הרנטגן
בדומה לפרשת האחיות, "מצטיין" גם מאבק טכנאי הרנטגן בהיסטוריה ארוכה, וגם כאן נוקטים המעבידים מדיניות של רמאות וכוח כדי לשבור את מאבק העובדים ולבטל את הישגיהם.
בעקבות שביתה ממושכת של טכנאי הרנטגן הושג לפני שנה הסכם, הידוע כהסכם ידלין-מזין, שלפיו קיבלו הפועלים תוספות שונות שהתייחסו לתקופה של עד אפריל 1970. כרגיל במקרים כאלה, לאחר שחזרו הפועלים לעבודה התנערו המעבידים מההסכם ונקטו שיטות של סחבת. כך, לא בוצעו עד היום סעיפי ההסכם עם טכנאי הרנטגן, עד שפקעה סבלנותם והם פתחו בשביתת האטה. נוסף לביצוע ההסכם הישן תובעים הטכנאים חתימת הסכם עבודה חדש לתקופה של שנתיים – החל מאפריל 1970.
בענייו טכנאי הרנטגן, כבהרבה מקרים אחרים בעבר, מתגלית דו-פרצופיותה של ההסתדרות, זו האמורה לייצג את הפועלים ולהתייצב בראש מאבקיהם –בעוד שלמעשה היא בעת ובעונה אחת גם המעביד שלהם. מרכז קופת-חולים של ההסתדרות החליט לקצץ 25% משכר הטכנאים כסנקציה על שביתת ההאטה.
ניסיון זה של קופת-חולים לשבור את המאבק קומם את הפועלים והם איימו לפתוח בשביתה כללית. לפיכך נעשו ניסיונות להפסיק את השביתה על ידי הקמת ועדות מוועדות שונות – דבר המבטיח, כרגיל, סחבת ארוכה ומיועד רק להרדים את ערנותם של הפועלים, בזה שכביכול "עושים משהו" ומתנהלים "דיונים".
רק מאבק תקיף ובלתי מתפשר, תוך דחיית טכסיסי העורמה וההשהיה של המעבידים וההסתדרות, יבטיח את מילוי דרישותיהם הצודקות של טכנאי הרנטגן.
עובדי המכס
קבוצת עובדים אחרת שנאבקת לאחרונה נגד תנאי העבודה ונגד הסחבת בביצוע תביעות חבריה – הם המוכסים בשדה התעופה לוד.
פועלים אלה, העובדים בתנאי עבודה קשים מאוד, ביום ובלילה, משתכרים שכר עלוב ונתקלים ב"זלזול ובהיעדר יחס רציני לטיפול בתביעות הדחופות והחשובות של עונדי המכס" – כדברי ועד העובדים. כרגיל, נפלו תביעות העובדים על אוזניים אטומות ואז פרצה שביתת אזהרה "פראית". ההסתדרות ומועצת פועלי לוד לא אישרו את השביתה, הוקיעוה כ"פזיזה" וטענו שהיא גורמת נזק לעובדים עצמם… להנהלת המכס "לא היה זמן" לדון בתביעות הפועלים "בגלל חג הפסח".
מסתבר, שדרושים מעשים "פזיזים" ו"מזיקים" נוספים וממושכים יותר כדי לשכנע את הבוסים ההסתדרותיים והמעבידים "למצוא זמן" לטפל בתביעות הפועלים ולהיענות להן, ולהפסיק לגלות יחס של זלזול לבעיותיהם. זו השפה היחידה המובנת להם ושאותה לומדים הפועלים מתוך ניסיונם היום-יומי ומתוך מאבקיהם.
ההסתדרות וה-1 במאי
מן השמיים עוזרים למנהיגי ההסתדרות לפתור את בעיותיהם על פני הארץ. למשל – פרשת ה-1 במאי. כמה טוב שהשנה יצא ה-1 במאי בשבת ושיחרר את מנהיגי ההסתדרות מהצורך להחליט על יום שבתון… האם אפשר לתאר את הסיוטים שיש לאותם בוסים כל שנה בהתקרב ה-1 במאי? השנה, כאמור, פטרו אותם מלאכי הגורל מסיוטים אלה, ואיפשרו להם לערוך פיקניקים והופעות בידור לכל עסקניהם, על חשבון המיסים שהמוני הפועלים חברי ההסתדרות משלמים מדי חודש בחודשו לאירגון שאמור היה לייצג אותם ולעמוד בראש המאבק על זכויותיהם.
במקום למלא את תפקידה זה משתפת הנהגת ההסתדרות באופן קבוע פעולה עם בעלי ההון והשלטון, ואת מס השפתיים לייעודה משלמת בצורת פיקניקים ושעשועים לכל העסקנים של המנגנון הביורוקרטי הגדול.
בן-אהרון, כאשר ה-1 במאי לא יחול בשבת, איך תיישב את סתירותיך הפנימיות? איך תוכל להיות גם ציוני טוב וגם סוציאל-דמוקרט, ולו מנוון?
