עד לפני זמן לא רב נחשבה ציילון [היום: סרי לנקה] מקרה יוצא דופן: היא היתה ה"שווייץ" של אסיה. המדינה היחידה באסיה הסוערת שבה התנהלה דמוקרטיה בורגנית פרלמנטארית, שבה לא היו זעזועים חברתיים וכלכליים חמורים, שבה רמת החיים היתה הרבה מעל לממוצע בעולם הניאו-קולוניאלי, וכמעט לא היה בה רעב.
כיום אנו שומעים על מרד שממדיו כה גדולים (גב' בנדרנייקה מדברת על 80,000 מורדים) עד כי גם ברית המועצות וגם ארצות הברית, הודו, פקיסטן, בריטניה ומצרים החליטו לשלוח עזרה למשטרה של גב' בנדרנייקה, הנתון בסכנה. גם ממשלת סין הביעה תמיכה קולנית במשטר "המתקדם" של הגב' בנדרנייקה.
הבעיות הכלכליות-חברתיות שהביאו למלחמת האזרחים הנוכחית התחילו בסוף שנות השישים (מחירי התה והגומי בשוק העולמי ירדו פלאים, ודבר זה הביא על ציילון משבר כלכלי חמור; המשק הבלתי-מפותח לא הצליח לקלוט את כוח העבודה הצעיר המורכב מפועלים צעירים ואינטליגנציה. כך נוצרה אבטלה בממדים עצומים). המשבר הכלכלי גרם למשבר אמון בין ההמונים הרחבים לבין ממשלת החזית העממית של בנדרנייקה, אותה העלו ההמונים לשלטון בתקווה כי תוכל לפתור את בעיותיה החמורות של הארץ. יחד עם מפלגתה של בנדרנייקה יושבות בממשלה המפלגה הקומוניסטית וה-LSSP, מפלגה טרוצקיסטית לשעבר שנזרקה מהאינטרנציונל הרביעי בגלל עמדותיה האופורטוניסטיות כבר בשנת 1964.
על רקע זה חלה רדיקליזציה גוברת והולכת של מעמד הפועלים הציילוני, שניהל לאחרונה מאבקים חריפים נגד השלטון. בעת ובעונה אחת חל גידול עצום בכוחה של "חזית השחרור העממית" (J.V.P) הן בקרב האיכרות הענייה והן בקרב הנוער הרדיקלי. איש לא תיאר לעצמו כי תוך זמן כה קצר תרכוש לעצמה חזית עממית זו עמדה כה מכרעת בקרב ההמונים. יתר על כן, מול "החזית העממית" של בנדרנייקה, ביוזמתו של בלה טמפה, מנהיג האיגוד המקצועי הגדול C.M.U ומזכיר המפלגה הטרוצקיסטית הציילונית (מיעוט ב-LSSP שסרב לתמוך במדיניות הבגידה של מנהיגיה) קמה חזית מהפכנית המאחדת את כל הכוחות המהפכניים של האי: ה-J.V.P, המפלגה המהפכנית של המיעוט הטאמילי, המפלגה הטרוצקיסטית והאיגוד המקצועי C.M.U.
בנדרנייקה ראתה, ובצדק, סכנה גדולה באיחוד כזה בין כוחות מהפכניים מכל הלאומים, בעלי השפעה בקרב מעמד הפועלים, האיכרות, האינטליגנציה והמיעוט הלאומי הטאמילי. לכן היא החליטה לנקוט בפעולה.
לאחר סידרה ארוכה של מעצרים בקרב מנהיגי ה-J.V.P הכריזה בנדרנייקה על מצב חירום ועל הוצאת ה-J.V.P מחוץ לחוק. כתגובה להתקפה זו על הכוחות העממיים, נסוגו לכפרים רוב חברי האירגון; אולם לא לפני שהצליחו לפוצץ בלילה אחד 80 תחנות משטרה. וכך החל המרד.
גיל הגיוס לצבא הציילוני הוא בין 35 ל-55. כל אדם מתחת לגיל זה נחשד בנטיות מהפכניות. מצב מוזר בארץ בה הריבוי הטבעי גדל בעשרים השנים האחרונות ב-35%. צבא זה חלש מכדי לחסל את ההתנגדות המהפכנית הנהנית מתמיכה המונית רחבה ביותר. לכן חשו לעזרה ארצות הברית, אנגליה והודו. גם ברית המועצות ויוגוסלביה חשו להגן על "השלטון העממי המתקדם" של בנדרנייקה.
קשה לנבא ניצחון לכוחות המהפכניים בציילון, מה עוד שהתמיכה הבינלאומית שחשה לעזרת "החזית העממית" מעמידה בספק אפשרות של ניצחון ל-J.V.P.
לעומת זאת, ממדי ההתנגדות מונעים אפשרות של חיסול המאבק המהפכני. יש כל הסיכויים שנפתחת בפני המהפכנים הציילוניים מלחמה מהפכנית ארוכה.
ההמונים הציילוניים, המאמינים עדיין באופיה המתקדם של החזית העממית, ייווכחו לדעת כי ממשלה המקבלת תמיכה מארצות הברית כדי לחסל אירגונים שמאליים ולרצוח את חבריהם, איננה יכולה להיות ממשלה מתקדמת.
לא יארך הזמן והחלקים בפרולטריון הרואים באלה שבגדו בלניניזם ובטרוצקיזם מפלגות מהפכניות, ובברית המועצות מבצר נגד האימפריאליזם, ילמדו לדעת כי אלה חדלו מזמן להיות מהפכניים, וכל תפקידם להגן על הסדר החברתי הישן.
כאשר אותן שכבות יפסיקו לשגות באשליות, יעלה בידן להפיל את בנדרנייקה ותומכיה ה"סוציאליסטים".
