הבחירות המוניציפליות האחרונות בצ'ילי היוו ניצחון גדול לממשלת "האיחוד העממי". מ-36% בבחירות לנשיאות, עלתה הקואליציה הסוציאליסטית של איינדה לכ-50%. בתוך הקואליציה עצמה מראות התוצאות עלייה גדולה למפלגה הסוציאליסטית, עלייה קטנה למפלגה הקומוניסטית, בעוד המפלגה הרדיקאלית, המייצגת את הבורגנות הזעירה הליברלית, איבדה כמחצית מבוחריה.
ניצחון זה לא הפתיע איש. הפופולריות ההולכת וגוברת של ממשלת איינדה הינה תוצאה ישירה מהאמצעים בהם נקט שלטונו לטובת הפועלים והזעיר בורגנות. בינואר הוא הקפיא את המחירים, בעוד המשכורות הנמוכות הועלו ב-50%, האחרות ב-30%-25%, התמיכה במשפחות מרובות ילדים הועלתה ב-100% וסופק ציוד חינם לתלמידי בתי הספר.
רפורמות אלה, נוסף לגל שמועות על הפיכה צבאית אפשרית, דחפו חלקים גדולים של האוכלוסייה לתמיכה בממשלה כדי לשמור על הישגיהם.
למראית עין הוכיחו הבחירות המוניציפליות כי מעמדו של איינדה איתן, וכי התמיכה ההמונית במשטרו מתרחבת. אולם נראה כי אין בכך כדי לשנות את הבעייתיות של שלטון איינדה, ועל כך יעידו הדברים הבאים.
רפורמות ואופי מעמדי
"ללכת מעבר לרפורמיזם הבורגני" הפך למשפט מפתח בעיתונות הצ'יליאנית ובהצהרות של "האיחוד העממי". המשפט מבטא את העובדה שרפורמות אלה היו כלולות כבר בתוך הפרוגרמה של הדמוקרטים הנוצרים והן שהעלו את אדוארדו פריי לשלטון ב-1964. במובן זה סיסמתו של איינדה, "הגשמנו ב-4 חודשים את מה שהדמוקרטים הנוצרים לא הצליחו לעשות במשך שש שנים" נכונה בהחלט. יחד עם הרפורמות שהזכרנו לעיל בוצעו גם רפורמה אגררית, הלאמת מכרות הנחושת, בנקים וכמה מפעלים לשירות ציבורי.
אך יהיו רפורמות אלו חשובות ככל שיהיו, מפלגה בורגנית דגלה בהן עוד קודם לכן, והגשמתן איננה משנה את אופיו המעמדי של המשטר והחברה בצ'ילי. הן אינן גורעות מהשליטה הכלכלית של הבורגנות הצ'יליאנית. באשר לאינטרסים הזרים, הצעדים שננקטו נגדם זעירים ביותר: הלאמת מכרות הנחושת מלווה בפיצויים גדולים, וממילא מהווים המכרות רק חלק קטן מההשקעות הזרות בצ'ילי (עיקר ההשקעות הוא בתעשייה הקלה ובסקטור השירותים הגדול באופן יחסי לשאר ארצות אמריקה הלטינית).
התנהגות זהירה כזו מסבירה היטב את תגובות הבורגנות הצ'יליאנית והאימפריאליזם האמריקאי. כל עוד לא מתערערת שליטתם הכלכלית, ונוכחותם במסגרת מוסדות הדמוקרטיה הפורמלית נמשכת (פרלמנט, צבא ומשטרה) לא מתעורר הצורך בהתערבות או בהתנגשות שתוצאותיה בלתי צפויות.
שיקולי האימפריאליזם
קשה לצפות את תוצאותיה של הפיכה ימנית, וזאת מכמה סיבות. ראשית, ממשלת איינדה נהנית מתמיכה המונית; תמיכה זו באה לידי ביטוי בבחירות, ואף בהתגייסות המונית בכל פעם שהתעורר חשש להפיכה (ביום הכתרתו של הנשיא יצאו מיליון איש לרחובות לחגוג את "ניצחונם"). תמיכה זו מהווה את עיקר כוחו של איינדה נוכח הבורגנות המקומית והאימפריאליזם. אך זהו כוח פוטנציאלי בלבד ואיינדה מסרב לארגנו, הן בשל רצונו לשמור על המסורת הדמוקרטית הבורגנית והן בגלל החשש מתגובת הבורגנות נוכח המונים מאורגנים.
זהו האספקט האירוני והטראגי של המציאות בצ'ילי היום. בעיתונות וברדיו מרבים מנהיגי "האיחוד העממי", ובעיקר הסוציאליסטים – לומר שהעתיד פתוח, והכל אפשרי ל"עם", שכן "העם בשלטון". אולם יש לצפות לתגובה של הבורגנות והאימפריאליזם ותגובה כזו מוכרחה לבוא. הם מרבים להזכיר את הדוגמאות של ספרד, ברזיל, אינדונזיה… אבל כיצד להתגונן?
בשביל המפלגה הקומוניסטית הצ'יליאנית התשובה פשוטה, והיא החלה כבר במימושה. לא אירגון המונים, ובוודאי לא חימושם – "זה יפחיד את הבורגנות ויפתח לה פתח להרפתקה" – להיפך, במסגרת הדמוקרטיה הבורגנית הנוכחית הם משתדלים לחזק את המנגנון (ב-4 חודשים עלה מספר השכירים של המפלגה מ-2,500 ל-5,000, וזאת במפלגה של 40,000 חברים!) ולהכניס מקסימום אנשים למנגנון המדיני (בעיקר במשרד הפנים). טקטיקה ישנה, המעוררת זיכרונות…
בשביל המפלגה הסוציאליסטית התשובה מסובכת יותר. זוהי מפלגה יחידה במינה בעולם. אופיה האירגוני הרופף מקשר אותה למפלגות הסוציאל-דמוקרטיות, אך בהרכבה מהווה הזרם הסוציאל-דמוקרטי מיעוט זעום. זמן רב שלט במפלגה זרם בעל פרספקטיבה רפורמיסטית ביחס לצ'ילי, אולם הוא היה בקשרים עם זרמים מהפכניים לטינו-אמריקאיים (השתתפות באול"ס – אירגון הסולידריות הלטינו-אמריקאי הקשור לקובה).
איינדה ורוב השרים הסוציאליסטים בממשלתו משתייכים לזרם זה, אך מאז הגיע "האיחוד העממי" לשלטון השתנה המצב בתוך המפלגה הסוציאליסטית, כתוצאה מרדיקליזציה גוברת והולכת בקרב ההמונים הצ'יליאניים. הא.ל.נ., החלק המהפכני בתוך המפלגה, קיבל 16 מנדטים מתוך 45 בוועד המרכזי של המפלגה. הוא דוגל בחימוש הפרולטריון בטרם תבוא הפיכת הנגד הבורגנית.
השפעתם של הגורמים המהפכניים בתוך המפלגה מתבטאת בהחלטותיה לגבי אירגון וחימוש הפרולטריון במסגרת "ועדי האיחוד העממי". אך המפלגה הסוציאליסטית שייכת [שותפה ב] לממשלה, ולכן, לאחר בקשתו של איינדה, לא פורסמו כל החלטות לגבי נושאים אלה, כדי "לא להפחיד את הבורגנות". זוהי, ללא ספק, צורה מוזרה לחנך את ההמונים ולגייסם…
בתנאים אלה החליטו הזרמים השמאליים בתוך המפלגה, ובעיקר הא.ל.נ., לפעול בצורה עצמאית מחוץ למפלגה. אך הסתירה בין האחריות כלפי מפלגתם ובין הניתוח האסטרטגי לגבי חימוש ההמונים בצ'ילי, מגבילה את אפשרויותיהם המעשיות של הזרמים המהפכניים. ואם עולה בידם לארגן ולחמש קבוצות קטנות, הרי זו טיפה בים.
אולם, לזכותם של זרמים אלה יש לזקוף את העלאת הנושאים הללו על סדר יומה של המפלגה הסוציאליסטית ושל הקואליציה. מכיוון שדיון כזה הופך בהכרח לפומבי, הוא מהווה גורם חשוב לחינוך הפוליטי ולגיוסם של ההמונים העובדים.
ברם, המפלגה הקומוניסטית ממלאת תפקיד בולט של בלם ושומר הסדר החברתי הקיים. היא מגנה בחריפות את תפיסת האדמות על ידי האיכרים, בעוד הסוציאליסטים, ושר החקלאות שונשיל, דמוקרט-נוצרי לשעבר, רואים בכך אמצעי יעיל להכריח את המינהל הקשור לבורגנות לזרז את התהליכים.
טקטיקה לטווח ארוך
מכל מקום, ובד בבד עם מדיניות המפלגה הקומוניסטית כמות שהיא, והיסוסיהם של הסוציאליסטים – התמיכה ההמונית, גם אם לא מאורגנת, בממשלת איינדה, חזקה מדי ותהליך הפוליטיזציה מהיר מכדי שהבורגנות והאימפריאליזם ייקחו על עצמם את הסיכון בהתנגשות ישירה (בלתי מוצדקת ביחס לרפורמות שעד כה) עם המשטר.
לבורגנות ולאימפריאליזם טקטיקה מתוחכמת יותר ולטווח ארוך. מטרתם ליצור אווירה של אי ביטחון ואי יציבות, קשרים, פרובוקציות ושערוריות – במקום להתחיל בהתקפה ישירה נגד איינדה ו"האיחוד העממי".
את הקרב האמיתי התחילו הבורגנות והאימפריאליזם לנהל במישור הכלכלי. לא הסגר חמור כמו בקובה, כי הסגר כזה עלול להטיל את המשטר לזרועותיהן של ברית המועצות ובנות בריתה, עם כל הדינמיקה הנובעת מכך. התקשרות כזו יכולה להיות חרב פיפיות: צ'ילי היא היצואן הגדול בעולם בנחושת והסגר יביא לעלייה במחיר, ואילו הצבא האמריקאי זקוק לנחושת כדי להמשיך במלחמותיו.
ארצות הברית הצרה את צעדיה של צ'ילי בביטול הלוואות, הגבלת האשראי והקטנת ההשקעות. צעדים אלה מביאים את צ'ילי, הקשורה מאוד לשוק הבינלאומי, למצב קשה, שיאלצה לנהל כלכלת צנע. צעדים כאלה יערערו את הפופולריות והתמיכה ההמונית שמהן נהנה כיום איינדה.
אפשרות כזו קיימת במיוחד כשההמונים לא מוכנים לה – פוליטית ואירגונית. נקל יהיה לאימפריאליזם ולבורגנות להתערב לנוכח "כישלון ניסיונו של איינדה". כיצד תתרחש ההתערבות, אם בפעולה צבאית מבפנים או מבחוץ, ואם על ידי ניצחון הדמוקרטים-הנוצרים בבחירות – לכך אין כל חשיבות.
חשוב הוא כי היום נמנע האימפריאליזם בכל מחיר מהתנגשות שתגרום לגיוס המוני לצד איינדה (אסטרטגיה זו אינה מוציאה מכלל אפשרות הפיכה צבאית, מנוהלת על ידי סקטור אחד של הצבא, שמאחוריו עומד מוסד זה או אחר של האימפריאליזם האמריקאי. הדינמיקה שמולידה אפשרות זו פותחת את האלטרנטיבה: ניצחון לכוחות אנטי-מהפכנים, או – כמו בקובה – התפתחות לכיוון של מהפכה סוציאליסטית). זה מבליט שוב את מדיניות ההתאבדות של "האיחוד העממי" בחוסר נכונותו לארגן ולחמש את הפרולטריון הצ'יליאני ובטיפוח האשליות בקרב ההמונים.
המצב המדיני בצ'ילי כיום מעלה שוב ושוב את הצורך באירגון מהפכני עצמאי ממפלגת השלטון. אירגון בעל אחיזה, ולו קטנה, בפרולטריון ובאיכרות, שיעמיד באור הנכון את הצורך בהתארגנות, ושיתחיל לממשה בשכבות בהן הוא נמצא. אירגון כזה יכול לשנות את הנתונים בצ'ילי מן הקצה אל הקצה.
אולם אירגון כזה – אין. ישנם גרעינים מהפכניים רבים הדוגלים בצורך כזה, אולם אין להם אחיזה כיום בקרב מעמד הפועלים. מ.י.ר (תנועת השמאל המהפכנית), בגלל נוכחותה בפרברים העממיים של הערים הגדולות, בגלל השפעתה על סקטורים חשובים של האיכרות הענייה, בגלל השפעתה הגדולה בקרב סטודנטים, היתה יכולה להוות גורם מכריע ליצירת קוטב מהפכני. אבל ניצחונו של איינדה, שנראה לה כבלתי אפשרי, השאירה ללא קו ברור ובבלבול.
הם פירסמו הצהרות על תמיכה ביקורתית באיינדה, בלי לפרש את הביקורת, וסיפקו לנשיא החדש שומרי ראש מקרב חבריהם; עם זאת, הם הגבירו את פעולתם בדרום הארץ לשם אירגון האינדיאנים, חינוכם הפוליטי וביצוע הרפורמה האגררית כדי להפוך את האזור למבצר מהפכני. אלא שעד כה לא עלה בידם להגשים את התפקיד המכריע של אירגון המהפכנים העומדים שמאלה מ"האיחוד העממי" וגיוסם.
בפני הקבוצות הרבות והמפולגות של המהפכנים הצ'יליאנים עומד תפקיד עצום בפרק זמן קצר ביותר: איחודם והתארגנותם כדי להתקשר למעמד הפועלים ולאיכרות ולארגנם. שכן האלטרנטיבה היא ניצחון הפיכת נגד של הבורגנות המקומית והאימפריאליזם, או התפתחות מהירה מהרפורמות של "האיחוד העממי" למהפכה סוציאליסטית אמיתית.
