(פורסם ב"ניו לפט רביו", ספטמבר-אוקטובר 1970)
הגירסה המערבית המקובלת ביחס למלחמה בתימן טוענת כי הרפובליקה הסתמכה על המצרים וכי גורלה נחרץ כאשר הם עזבו. זוהי גם השקפתם של המצרים עצמם. אך האמת שונה לחלוטין: המצרים יצרו מצב שבו הרפובליקה הסתמכה עליהם, ובכך גרמו להחלשתה. יתר על כן : הרפובליקה לא נפלה לידי הכוחות המלוכניים מבחוץ, אלא לידי "הרפובליקאים הפיאודלים" שמבפנים (הביטוי "פיאודליזם רפובליקאי" או "הרפובליקאים הפיאודלים" נמצא בשימושו של השמאל התימני. מסיבה זו נעשה בו שימוש במאמר זה. אין להסיק מכך שתימן הייתה חברה פיאודלית במובן המדעי המקובל). היו אלה אותם הכוחות שהמצרים הסתמכו עליהם ותמכו בהם, שהפכו לאחר מכן את תימן לגרורה של סעודיה.
במישור הצבאי לא היו המצרים מסוגלים להתמודד עם התנאים בתימן. רבים מביניהם, שבאו מן הדלתה של הנילוס, לא ראו הרים מימיהם. עבודות המטה והתכנון היו לקויות. היחסים בין הקצינים לחיילים היו סמכותיים. המיבנה השגרתי של הצבא המצרי ביטא את יחסי המעמדות בחברה המצרית עצמה. פשיטת הרגל של הצבא, וכן הפגמים והליקויים שלו, שדומה ונעלמו מן העין בעת ההתרחשויות בתימן, שבו והוארו במלחמת יוני 1967.
ב-1962 סבל הצבא הסדיר של הרפובליקה ממחסור בכוח-אדם ובציוד; הוא נזקק לסיוע לוגיסטי ואיסטרטגי. אך המצרים דחקוהו לקרן זווית. קצינים תימניים שנשלחו לאימונים למצרים או לברית-המועצות הוצבו לאחר מכן בתפקידי שירות ולא ניתנה להם האפשרות להילחם. ב-1964 טס סלאל – נשיא הרפובליקה – למוסקבה, בניסיון להשיג סיוע צבאי בדרך עצמאית, אך המצרים לחצו לסיכול התוכנית ולביטול ההסכם. כעבור שנתיים טס אל-עמרי לקאהיר, כדי לפגוש את קוסיגין ששהה שם באותו זמן. הוא התכונן לבקש מן המנהיג הסובייטי את חידוש ההסכם, אך המצרים מנעו את הפגישה. אל-עמרי אף הזמין מספר מסוים של כלי-רכב משוריינים מהרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית, אך הוא נאלץ לבטל את ההזמנה – המצרים הודיעו לו כי יתפסו את כלי-הרכב כאשר יגיעו לתעודתם. עובדה היא, שבין 1962 לבין 1967 הצטמק הצבא התימני מ-20 אלף חיילים בקירוב עד ל-7,000.
הכוחות העיקריים בהם השתמשו המצרים היו שבטים "רפובליקאיים" מסוימים, אשר באורח היסטורי ניצבו באופוזיציה לאימאמות (שלטון האימאם); אלה נקנו וזוינו על-ידי המצרים כדי שיילחמו לצידם. הכרזת הרפובליקה שיחררה את השבטים האלה מן האפוטרופסות של האימאם והעניקה להם את האוטונומיה שחסרה להם בעבר. כל שייח' החזיק עתה בעמדת השפעה ויכול היה למכור את נאמנותו לכל דורש. השבטים ה"רפובליקאים" היו, כאמור, עוינים את המלוכנים, אך היה צורך בזרם קבוע של נשק כדי לשמור על נאמנותם. שבטים אלה, וכן שבטים אחרים – נייטראלים – ניצבו בעמדה שבה יכלו לזכות בתמיכה משני הצדדים ולהעדיף צד מסוים בהתאם לאינטרסים שלהם. הרפובליקה חיסלה את הצורך בקבלת מרותה של ממשלה מרכזית; מלחמת האזרחים הביאה להגברת עוצמתם של השבטים.
השבטים שהשיגו את עצמאותם בדרך זו היו גם רפובליקאים וגם "פיאודלים". הם היו רפובליקאים במובן זה שהם קידמו בברכה את הדחת האימאם ושאפו לקיים את הרפובליקה – אך רפובליקה אשר הם יוכלו לפקח עליה. בסיס הכוח שלהם ומטרותיהם היו מסורתיים והם היו נחושים בהחלטתם לבטל את הרפורמות של מהפכת 1962.
כוחות "הפיאודליזם הרפובליקאי" התעצמו בתקופת הקיפאון, עד לתבוסה המצרית במלחמת יוני 1967. לאחר התבוסה הפך נאצר לתלוי בסובסידיות של סעודיה וכוויית (בסך של 110 מיליון לי"ש לשנה), שנועדו לפצותו על אובדן ההכנסות מתעלת סואץ. בתמורה הסכים לפנות את כוחותיו מתימן. הסכם הנסיגה נערך בוועידת חארטום, באוגוסט 1967, ובראשית דצמבר של אותה שנה כבר היו כל הכוחות המצריים מחוץ לתימן.
סלאל, למרות שהיה קשור ביותר בנוכחות המצרית בתימן, התנגד להסדר. הוא סירב לשתף פעולה עם ועדת השלושה, שהוקמה בוועידת חארטום במטרה להשיג שלום בתימן. כאשר הגיעה הוועדה לתימן [היא] הותקפה על-ידי המון נרגז ולמעלה משלושים מצרים נהרגו. אך לסלאל היה חסר בסיס-כוח עצמאי להתנגדות. אל-עמרי וקבוצתם של אל-איריאני ונומאן עשו יד אחת נגדו והמצרים איפשרו את שובם מחו"ל. הקץ בא בנובמבר: סלאל נסע למוסקבה, כדי להיות נוכח בחגיגות היובל של המהפכה הרוסית, והודח בהעדרו ב-5 בנובמבר 1967.
הממשלה החדשה, שעלתה לשלטון לאחר ההפיכה של ה-5 בנובמבר, כללה את מנהיגי "הכוח השלישי", נומאן ואל-איריאני, עם אל-עמרי בראש הצבא. היתה זו תקופת השיא של הרפובליקניזם הפיאודלי, בהנהגת "הכוח השלישי" – זרם פוליטי בקרב המחנה הרפובליקאי שהורכב מסוחרים שפעיים, מנהיגי שבטים נייטראליים ו"תימנים חופשיים" מאלה שביצעו את ההתנקשות באימאם בשנת 1948.
השליטים החדשים נפטרו מסלאל, אולם למרות רצונם להתפשר, וחרף הלחץ הבינערבי להגיע לפשרה, פרצו הקרבות מחדש. היה זה כאשר מלוכנים נוקשים, בהנהגת מוחמד אבן חוסיין, בן-דודו של האימאם, החלו במאמצים עזים ללכוד את צנעא ולקבוע את עתידה של תימן לפי דרכם. אכן, לאחר שהמצרים נטשו, בלטו ביתר שאת הסתירות בין הקואליציות השונות שבקרב הכוחות השבטיים שהתחרו על השלטון. מצב זה הביא – לראשונה – לגיבושו של זרם מהפכני ועממי.
הופעת השמאל
ההזדמנות ליצירת אופוזיציה שמאלית אוטונומית בתוך הרפובליקה התימנית נוצרה בזמן המצור בן שבעים הימים שהוטל על צנעא לאחר עזיבת המצרים. המצור, שנמשך מתחילת דצמבר 1967 עד לאמצע פברואר 1968, היווה את המאמץ האחרון מצד משפחת האימאם והשבטים שבשליטתה לחזור לשלטון.
המיליטנטים שהקימו את האופוזיציה החדשה היו בדרך-כלל חברים לשעבר בתנועת אל-קאומיון אל-ערב (תנועת הלאומנים הערבים: נוסדה בביירות, בלבנון, בתחילת שנות החמישים, על-ידי קבוצה של פלשתינאים, שכללה את ג'ורג' חבש, נאיף חוואתמה ומוחסיין איברהים. משנת 1956 עד לשנת 1964 נמצאה התנועה בברית עם הנאצריזם, וסניפיה התפשטו בכל רחבי העולם הערבי. היא חדלה להתקיים ב-1968). המפלגה הקומוניסטית הזעירה שיתפה פעולה בעיקר עם סלאל והמצרים. הבעתיסטים היו מעטים מכדי לשחק תפקיד עיקרי; נציגם הבולט ביותר, מוחסן אל-עיני, התמנה ראש-ממשלה לאחר ההפיכה של ה-5 בנובמבר. ואילו לתנועת הקאומיון היתה היסטוריה חיובית יותר בתקופת הרפובליקה.
אחרי המהפכה הם פתחו מועדון תרבותי בתעיז והרחיבו את תנועת האיגודים המקצועיים מבסיסה המקורי, בקרב פועלי הכבישים. ב-1963 הם יצרו את האיגוד הכללי של פועלי תעיז, שצמח והפך לאיגוד הכללי של פועלי תימן. איגוד זה הוכר על-ידי הקונפדרציה הערבית של האיגודים המקצועיים בשנת 1965.
אחת התוצאות הכלכליות של המלחמה היתה בניית בתי-חרושת בצנעא ובתעיז. החשוב שבהם היה מפעל הטקסטיל שנבנה על-ידי הסינים בצנעא. הוא העסיק 500 נשים ו-800 גברים. נמל חודיידה אף הוא התרחב עם גידול היבוא הצבאי והצרכני. בקרב פרולטרים חדשים אלה, כמו בקרב החנוונים והאינטלקטואלים, פעלה תנועת הקאומיון ובנתה את בסיסה המפלגתי. אולם לאחר הקרע עם המצרים (ועידת ארקויט ב-1964, שבה ניסו המצרים להשיג פשרה עם המלוכנים) החלו חברי הקאומיון לאבד את משרותיהם באדמיניסטרציה, כולל תחנת הרדיו שאותה ניהלו בעצמם. המועדון התרבותי בתעיז נסגר, ושלושה חברי האיגודים המקצועיים נהרגו כאשר חיילים מצרים תקפו מצעד ב-26 בספטמבר 1966, לרגל יום השנה הרביעי להפלת האימאם.
ב-1967 אירגנו אנשי הקאומיון הפגנות נגד המדיניות המצרית בכל מה שנוגע לענייני הרפובליקה התימנית ונגד כוונותיהם של המצרים להגיע לפשרה עם המלוכנים. היתה זו תנועת הקאומיון שעמדה מאחורי ההפגנות שנערכו בספטמבר 1967 נגד ביקור ועדת השלום המשולשת.
הרדיקליזציה של הקאומיון בתימן הקבילה להתפוררותה של תנועה זו ברחבי העולם הערבי. השלוחה התימנית ניתקה מגעה עם המצרים בטרם עשה זאת מרכז תנועת הקאומיון, והשבועון של התנועה, "אל-חורייה", היוצא לאור בביירות, דיבר עדיין על "התפקיד הפרוגרסיבי" של המצרים בתימן גם לאחר שהשלוחה התימנית עצמה כבר עברה לאופוזיציה. לאחר מכן, כשנתגלו לעין המיגבלות של הלאומנות הערבית-מצרית, החלה להתפתח בקרב הקאומיון מגמה ביקורתית על מדיניותה הפנימית והחיצונית של מצרים – מגמה שהושפעה מקובה ומסין ואשר התיימרה להיות מארכסיסטית-לניניסטית, אם כי לא פיתחה תיאוריה ברורה על מהפכה סוציאליסטית בעולם הערבי.
סיעות הלאומנים וה"מארכסיסטים-לניניסטים" התנגשו בקונגרס שנערך בביירות בקיץ 1964; התנועה איבדה את המיבנה הצנטרליסטי שלה ב-1968. אחדים ממרכיביה הגיעו לקיום פוליטי אוטונומי, כמו "החזית העממית לשיחרור המפרץ הערבי הכבוש", "החזית העממית לשיחרור פלשתין", "החזית העממית הדמוקרטית לשיחרור פלשתין" ו"החזית לשיחרור לאומי של דרום-תימן".
בתקופת המצור על צנעא הקימה תנועת הקאומיון, שהיתה כבר עצמאית לחלוטין, שני אירגונים להגנת הרפובליקה: כוח ההתנגדות העממית בצנעא, בחודיידה ובתעיז, שהיה מיליציה עממית שנסתייעה בקצינים זוטרים, וליגות איכרים, שאורגנו על-ידי הקאדרים של הקאומיון ואשר מתפקידן היה לגייס את האיכרות לשם התנגדות לרפובליקאים הפיאודלים.
כוח ההתנגדות העממית הוקם בצנעא בגלל חסרונו של צבא סדיר ראוי לשמו, ומשום שרבים מהפקידים החשובים של הממשלה והקצינים הבכירים נמלטו למקומות בטוחים יותר. כל המשלחות הדיפלומטיות עזבו, מלבד הסינים ששלחו צוות של מהנדסים לסייע למגינים. ההתנגדות העממית עצמה ליקטה את חבריה מבין הפועלים המאורגנים בבתי-החרושת, מבין החנוונים והאינטלקטואלים, אולם היא גם שיתפה פעולה עם קאדטים צעירים מן האקדמיה הצבאית של צנעא. אלה, וכן יחידות מסוימות של צנחנים וקומנדו של הצבא הסדיר, הגנו על העיר ולאחר חודשיים הוסר המצור.
ההתארגנות בימי המצור נתנה בידי השמאל מיליציה עוברית, לא רק בצנעא אלא גם בתעיז ובחודיידה. כמו כן היו תחת השפעתו גם סקציות מסוימות של הצבא הסדיר. חלק ניכר מן התמיכה שאב השמאל מן השפעיים, שהתנגדו לאחיזה שהיתה לשבטים הזיידים הגדולים ברפובליקה של תימן. דרישותיהם היו כדלקמן:
1. דחיית החלטות חארטום וכל מאמץ להשיג פשרה עם המלוכנים;
2. הקמת צבא מרכזי למען יצירת בסיס צבאי לרפובליקה;
3. הרחבתו וחיזוקו של כוח ההתנגדות העממית;
4. שוויון בין השפעיים והזיידים בממשלה.
המיליציה והקצינים המיליטנטים השמיעו דרישות אלה בערים, ואילו באזורים המקיפים את תעיז, איב וראדה, הוקמו ליגות איכרים. היתה זו התפתחות חשובה באופן יוצא מן הכלל. הרפובליקה התימנית לא פירסמה צווים לרפורמה קרקעית; היא הסתפקה רק בהחרמת האדמות של האימאם. צעדים נוספים בתחום זה היו עלולים לעורר התנגדות בקרב השייח'ים ובעלי הקרקעות בהם נעזרו המצרים. ההתארגנות של האיכרות היוותה לכן התקפה ישירה על עמדותיהם של הפיאודלים הרפובליקאים. אך הפרוגרמות שהוצגו מטעם ליגות האיכרים היו צנועות; הן שיקפו את החולשה של התודעה המעמדית ושל הניסיון הפוליטי שלהם. דרישותיהם היו:
1. סכסוכים בין איכרים ייושבו חינם אין כסף; על-ידי כך יקיץ הקץ על סחטנות עורכי-הדין;
2. הקמת בתי-ספר;
3. סלילת כבישים ובניית בתי-חולים והתקנת מערכות השקיה;
4. הגברת התודעה הפטריוטית והמהפכנית, הקמת קואופרטיבים וייסוד איגוד תימני כללי של איכרים זעירים וחסרי-קרקע;
5. חיסול כוחם הפוליטי, הכלכלי והמינהלי של השייח'ים ובעלי הקרקעות הגדולים.
בקנה-מידה כלל-תימני היתה ההתארגנות די מצומצמת, אולם באזורים מסוימים היתה ניכרת וסיכנה בעלי קרקעות ושייח'ים. היו מקרים שהאיכרים אסרו את בעלי הקרקעות והכריזו על קץ שלטונם של השייח'ים שלהם. באזור עבוס, למשל, הדיחו ליגות האיכרים את השייח'ים והכריחו אותם לחתום על מסמכי התפטרות. הם תקפו את שני סוגי המנצלים – את בעלי הקרקעות הגדולים ואת השייח'ים שגבו מיסים.
עזיבת המצרים וההגנה המוצלחת של צנעא יצרו כוח חדש ברפובליקה התימנית; כוח שהיה לו גם בסיס עירוני וגם כפרי, ונמצא ביריבות לפיאודלים הרפובליקאים. אל-עמרי נאלץ לעשות ויתורים לכוח ההתנגדות העממית בעת המצור על צנעא, אולם מיד לאחר מכן החל לפעול בכיוון של מחיצתו. מבחינה צבאית היתה צנעא בפיקודו של עבד אל-ראגב עבד אל-והאב, מנהיג יחידות הקומנדו של הצאעיקה. הוא המשיך בגיוס לצבא סדיר מורחב. לאחר שהמלוכנים הובסו מחוץ לצנעא, התרכז המאבק העיקרי בין הרפובליקאים הרדיקאלים לבין הרפובליקאים הפיאודלים.
תרמידור
ההתנגשות העיקרית הראשונה בין שני המחנות אירעה בחודש מארס, סביב בואה המיועד של ספינת נשק סובייטית לנמל חודיידה. הספינה נשאה 50 טנקים וכן כלי נשק אחרים, ואל-עמרי הודיע כי יפזר את הנשק בקרב צבאותיהם הפרטיים של השייח'ים הגדולים. כוח ההתנגדות העממית והקבוצה שהתרכזה סביב עבד אל-ראגב עבד אל-והאב התנגדו לכך והתכוננו לתפוס את הטנקים ולהעביר אותם לידי הצבא הסדיר. שלושה ימים לפני שהגיעה הספינה הסובייטית הם ניתקו את חודיידה.
אל-עמרי, ששהה אותה עת בקאהיר, בדרכו לפקין, מיהר לחזור. הוא גייס 10,000 אנשי שבטים מקומיים בפיקודו של השייח' סינאן אבו-לוחום, רפובליקאי ידוע לשימצה, חותנו של המנהיג הבעתיסטי מוחסן אל-עיני, ריכז אותם מחוץ לחודיידה והחל לצעוד לעברה. כוח ההתנגדות העממית, שהתבסס על איגוד פועלי הנמל, גילה התנגדות ותוך כדי כך נהרסו מפקדותיו. הוא נמחץ אל מול כוחותיו העדיפים של אל-עמרי. יכולת התימרון של ההתנגדות העממית בצנעא נבלמה. אל-עמרי שלח צבא מורכב מאנשי שבטו של השייח' עבדאללה אל-אחמר לעיר, כדי לבלום את השמאל.
לאחר התנגשות מארס התכוננו הפיאודלים למחוץ סופית את השמאל. באותה עת היה השמאל בתהליך השתנות. בחודש יוני התקיימה ועידה של קאדרים-לשעבר בתנועת הקאומיון. אלה נפגשו כדי לייסד אירגון חדש ולפתח איסטרטגיה חדשה. הם החליטו:
1. להינתק פורמאלית ממרכז הקאומיון אל-ערב ולהתגבש כמפלגה דמוקרטית מהפכנית;
2. לבסס את האירגון החדש על יסוד המארכסיזם-לניניזם;
3. להילחם בפיאודליזם הרפובליקאי באמצעים פוליטיים וצבאיים;
4. לתמוך בשמאל של החזית לשיחרור לאומי של דרום-תימן נגד קחטן אש-שאעבי ולפעול במגמה ליצור מאבק משותף;
5. לבחור ועד מרכזי שימנה 11 חברים.
נראה היה שהשמאל הרפובליקאי עדיין לא פיתח איסטרטגיה מהפכנית ברורה על מנת לתפוס את השלטון ולהקים מדינת פועלים ואיכרים המבוססת על צורה חדשה של שלטון עממי. המפלגה יצרה ברית עם קצינים זוטרים מיליטנטים בצבא, אך הפיקוח המאורגן עליהם היה רופף. קבוצת אל-עמרי החליטה להלום; ובאותה שעה היתה המפלגה בעמדה נחותה מבחינה צבאית ומבחינה פוליטית, משום שהתבססה בעיקר על העיר שהיתה חשופה לצבאותיו השבטיים של אל-עמרי.
בחודש יולי התקיים כינוס מנהיגים שבטיים בעאבס; במסגרתו התקבלה החלטתו של אל-עמרי "לטהר" את הצבא. הוחלט לגרש את כל הקצינים השמאליים מהכוחות המזוינים, לחסל את כוח ההתנגדות העממית ולהטיל חרם על "רעיונות חתרניים", דהיינו: עיתונות וספרות מארכסיסטית. כמו כן קרא כינוס המנהיגים השבטיים להקים "צבא עממי", לשון אחרת: צבא של הכוחות השבטיים שיהיה נתון לשליטת השייח'ים.
אל-עמרי, שנתמך על-ידי השבטים, פיטר את הרמטכ"ל ואת מפקד הארטילריה, שהיה אחד ממנהיגי ההגנה על צנעא. בכך עורר את רוגזם של קצינים אחרים. הוא נוכח לדעת שהשמאל שולט בסקציות מסוימות של הצבא ומתכונן להשיב מלחמה שערה. לכן הביא את השבטים שבהרים שבסביבות צנעא אל תוך העיר, והקרבות נתלקחו. בקרבות הכבדים שהתחוללו במשך שני ימים בחודש אוגוסט נהרגו כ-300 איש, רבים מהם מתומכיו של אל-עמרי. הם נהרגו כאשר הסתערו על בניינים שהיו בשליטת קצינים זוטרים. אך אל-עמרי ניצח שוב: כוח ההתנגדות העממית וליגות האיכרים פורקו, רבים מהקאדרים הפוליטיים והאיגוד-מקצועיים נמלטו לגלות בעדן, עבד אל-ראגב עבד אל-והאב ועימו 21 קצינים אחרים יצאו לגלות באלג'יריה.
מאוחר יותר, בדצמבר, חזר עבד אל-ראגב לתימן דרך עדן, והחל לקרוא לשיחרור הקצינים ופעילי האיגודים המקצועיים שנאסרו לאחר מאורעות אוגוסט. בתגובה על כך שלח אל-עמרי יחידה שהפגיזה את ביתו והרגה אותו. לאחר מכן פורסמה הודעה, לפיה קשר עבד אל-ראגב קשר לרצוח את הנשיא אל-איריאני. אל-עמרי המשיך "לטהר" את הצבא, מבלי שדווח על התנגדות רצינית לצעדיו.
מפלת אוגוסט ביצרה את כוחם של הרפובליקאים הפיאודלים, שניצלו את ההזדמנות כדי לדכא את המפלגה הדמוקרטית המהפכנית ואת האיגודים. המפלגה עצמה התנגדה אמנם לקו של הקצינים הצעירים, משום שלא היו די חזקים, אך היא היתה בלתי זהירה ולא היתה מסוגלת להתגונן בהצלחה ואף לא לעבור לפסים של פעילות חשאית. המיליטנטים בחו"ל המשיכו במאבקם, ולאחר מותו של עבד אל-ראגב השתלטו 300 סטודנטים תימנים על השגרירות התימנית בקאהיר. הם מחו נגד "הקשר שבין חוגים שליטים מסוימים בצנעא לבין המלוכנים להפוך את תימן למדינה איסלאמית, אשר תשמור אמנם על שמה של הרפובליקה אך תנטוש את עקרונות המהפכה".
המדינה הניאו-קולוניאלית
בשנת 1969 נע משטרו של אל-עמרי בכיוון התקרבות סופית אל המלוכנים. יותר ויותר שבטים מלוכנים ערקו לרפובליקה והסעודים הסכימו להפסיק את סיועם לאימאם בתנאי שהרפובליקה הערבית התימנית תחסל את השמאל ותאמץ לעצמה מדיניות-חוץ פרו-מערבית. המונח שבו ביטאו הסעודים את תביעותיהם היה, שהרפובליקה תהפוך למדינה איסלאמית.
בהתאם ללחצים אלה כוננה ממשלת אל-עמרי אסיפה לאומית של מנהיגים דתיים ושבטיים – 30 מהם נבחרו, 15 מונו (12 מושבים מיוחדים נשמרו עבור נציגים מן הדרום, אך מושבים אלה מעולם לא אויישו). המפלגות נאסרו ואל-עמרי הצדיק זאת בטענה כי "מפלגה פוליטית פועלת לעיתים קרובות למען האינטרסים שלה עצמה ולא למען הארץ כולה". במישור יחסי החוץ ננקטו הצעדים הבאים: נותקו היחסים הדיפלומטיים עם הרפובליקה הגרמנית הדמוקרטית; כוננו מחדש יחסים דיפלומטיים עם ממשלת בון ועם ארצות-הברית. היחסים עם דרום-תימן התדרדרו, בעיקר לאחר שהשמאל בקרב "החזית לשיחרור לאומי" הגיע לשלטון שם ביוני 1969.
הוועידה האיסלאמית של 22 המדינות שכונסה בג'דה, במארס 1970, ביוזמת הסעודים, סיפקה את ההזדמנות להתפייסות הפורמאלית. המשלחת התימנית בהנהגת מוחסן אל-עיני הגיעה להסכם עם המלך פייסל על סיום המחלוקת, על הפסקת-אש סופית ועל קץ הסיוע הסעודי למלוכנים. האסיפה הלאומית של תימן הורחבה לאחר מכן, על מנת לכלול 18 מלוכנים, ואילו 6 מלוכנים הוכנסו לקבינט. רק למשפחת האימאם לא הותרה השיבה לארץ. ביולי 1970 כוננו יחסים דיפלומטיים בין הרפובליקה הערבית התימנית לבין ערב הסעודית והושם קץ לשרידי ההתנגדות של המלוכנים. מוגנים על-ידי הסעודים, היו עתה הפיאודלים הרפובליקאים מובטחים.
כשסוקרים את הנעשה בתימן נוכחים לדעת, כי חלו בה תמורות הודות למלחמת האזרחים שהתלקחה כתוצאה מן ההפיכה. השלטון הפוליטי נלקח מידי האימאם ותומכיו. הוא נתפס על-ידי קואליציה חדשה של מנהיגים שבטיים וסוחרים. מבחינה כלכלית הוכשרה תימן לקראת קפיטליזם ואף החל לפעול בה פרולטריון עירוני. אמנם, נתאפשר לכוחות הפרה-קפיטליסטיים להטיל את מרותם על המדינה והחברה החדשה, אך אי-אפשר לטעון ששום דבר מהותי לא התחולל בתימן. שינוי רדיקאלי יותר הוטבע, כזכור, בדם. (אך גם התרמידור וגם 1815 [בצרפת], כפי שידוע, לא מחקו את שנת 1789). אופיו הריאקציוני של משטר אל-עמרי אינו יכול לבטל את התמורות שהתחוללו בתימן. המעמד השליט החדש קשור בטבורו באימפריאליזם ושלוותה הפרה-קפיטליסטית של הכלכלה זועזעה.
תהליך זה, של שינוי מעוות, אובחן בצורה ברורה הן במינהל והן בכלכלה. השכבה המסורתית שהחזיקה בלעדית במינהל עד 1962, סולקה. כמה מראשיה נהרגו. אנשי המינהל החדש, או שמונו מקרב המנהיגים השבטיים או שהיו אינטלקטואלים שפעיים עירוניים. אופיט של המינהל השתנה לחלוטין – מכלי שרת של האוטוקרטיה הפך למוסד טפילי הבולע 80 אחוזים מן התקציב במשכורות ומבזבז את סיוע החוץ. בשנים 1968-9 היו כ-13,525 פקידים.
בערים הוקמו בתי-החרושת הראשונים – לטקסטיל, למשקאות קלים ולמצרכים ביתיים. הם נבנו הן על-ידי הון פרטי זר והן בעזרת ברית-המועצות וסין. הבורגנות התימנית המקומית המשיכה להתרכז במסחר; ייבואה ההולך וגדל של תימן הוסט מעדן לחודיידה. לאחר הלאמות של חברות זרות בדרום-תימן, בנובמבר 1969, החלו פירמות מסחריות מעדן, ובתוכן הגדולה ביותר, לעבור לחודיידה. כתוצאה מן השוק השחור הפורח ומן היבוא הבלתי-מאוזן של מוצרי צריכה גדל בצורה מדהימה הגרעון המסחרי ב-1968. הוא מומן באמצעות מלוות חוץ. ערך הריאל התימני ירוד (מ-6.6 שילינגים דרום-תימניים ב-1964 ל-1.2 שילינגים ב-1970).
הסוחרים שפיקחו והרחיבו את המסחר היו בעיקר שפעיים, שהיו בגלות בתקופת האימאם; מטרתם העיקרית: להקים מונופול על סחורות מערביות יקרות, כמקור לרווח נכבד. לדוגמה: הם הקימו מונופול ליבוא סיגריות "רוטמן" מארצות הברית למרות שהמבחר הסיני היה זול פי 4. (אגב, היגיון דומה הסתתר מאחורי ההחלטה לנתק את היחסים עם הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית ב-1969 ולכונן מחדש יחסים עם ממשלת בון).
ההפיכה האחרונה ברפובליקה הערבית התימנית היוותה את שיאו שזל מאמץ בן 8 שנים, שנעשה מצד האימפריאליזם והריאקציה הערבית, כדי למחוץ את המהפכה.
ההתערבות הבריטית
בריטניה שיחקה בתימן תפקיד מרכזי יותר מכל כוח ריאקציוני אחר – להוציא את ערב הסעודית (ערב הסעודית סיפקה את עיקר הנשק והכספים למלוכנים, אך תרומות צנועות הגיעו גם מירדן ומפקיסטאן. המלוכנים אף שלחו צשלחץ לישראל ב-1963, אך הישראלים העריכו כי הבעיות הלוגיסטיות הן חמורות מדי. על כך דווח ב"לה מונד", ב-16 במאי 1967). פרשה אפלה זו הוסוותה במידה מסוימת על-ידי העיתונות הבריטית. אנשי צבא בריטיים שפעלו ולחמו בתימן כונו "שכירי חרב", והזרם הבלתי-פוסק של נשק, ציוד וכסף הוסתר על-ידי שתיקה שאננה. הבריטים ראו בנוכחות החיילים המצריים בתימן סכנה ישירה לעצמם. במוחות הבריטיים ואף בעיתונות התעוררה הגזענות האנטי-ערבית הכמוסה, ששככה מאז התבוסה של 1956 בסואץ.
הסיוע בנשק ובכסף מעבר הגבול אל תימן המלוכנית נעשה דרך מדינת בייהאן, אחת המדינות המרכיבות את הפדרציה של דרום-ערב. האדם שנבחר לשמש כמתווך היה שליט בייהאן בכבודו ובעצמו – השריף חוסיין. שיירות גמלים יצאו מבייהאן באופן סדיר, כשיעדן הרי המלוכנים סביב צנעא (מובא בספר "תימן": המלחמה הבלתי ידועה", שיצא בלונדון ב-1968, מאת דאנה אדמס שמידט. הספר נכתב מתוך אהדה למלוכנים). השריף סיפק למלוכנים, בין השאר, מכוניות מטיפוס לאנדרובר, ייעץ ואף סייע בידי משפחת האימאם כבר בימיה הראשונים של המהפכה. הוא המשיך בתמיכתו ללא הפוגה, עד שגורש ויצא לגלות בקיץ 1967. עתה הוא משמש אחד ממנהיגי הקונטר-רבולוציה בגלות. הוא עצמו היה מנהיג שבטי מרושש, שהיה תלוי בחסדי הסיוע הבריטי. אך לפתע, ב-1962, הפגין קבל עם ועולם כי הוא הבעלים של כמויות עצומות של אספקה, נשק וכסף. היה ברור שהוא משמש כסות למבצע ביון בריטי. הוא אף קיבל כספים מקרנות סעודיות, שתועלו והועברו דרך הסניף העדני של Grindlays Bank.
אמצעי נוסף כדי לסייע בידי המלוכנים היה משלוח שכירי-חרב בריטיים ב"דימוס" – אולם, כפי הנראה, עדיין קצינים בשירות פעיל – שאורגנו על-ידי סוכנויות שונות. אחת הסוכנויות החשובות היתה .Watchguard lnternational Ltd, שנוהלה על-ידי קולונל דייויד סטרלינג, גיבור של "השירות האווירי המיוחד", קבוצת קומנדו שפעלה מאחורי קווי האויב במלחמת העולם השנייה (מובא ב"סאנדיי טיימס", ב-18 בינואר 1970). הסוכנויות ושכירי-החרב התיימרו להיות עצמאיים ולא כפופים לממשלת בריטניה. אך עובדות מסוימות מעוררות ספק בכך. ב-1967, למשל, הציע סטרלינג לממשלת סעודיה תוכנית לפיה יישלח לתימן "כוח משימה" של שכירי חרב, כדי "לגרום הרס במימדים גדולים" (תוך כדי שימוש בטכניקות מתוחכמות). הוא אף הוסיף שמבצע זה יאפשר גישה של כוח מיוחד של הצבא הבריטי ("סאנדיי טיימס", כנ"ל). הוכחה אחרת לקשר (בין שכירי-החרב לממשלת בריטניה): אנטוני אלכסנדר בויל, שלישו של הנציב העליון הבריטי בעדן, נמצא מקיים קשר עם קבוצות משכירי החרב; ובשעה שכלפי חוץ לא היה עוד בשירות סדיר, הרי שהיה אורח קבוע באזורי המלוכנים. שכירי-החרב לא יכולים היו לפעול בלי הסכמה ובלי עידוד בריטי רשמי.
השכירים הראשונים הגיעו לתימן ב-1963. הם עסקו בעיקר באימון חיילי המלוכנים ובניהול מערכת התקשורת. אך ב-1964 נמצאו כבר שכירי-חרב בריטיים מפגיזים את צנעא בעת התקפה מלוכנית. ב-1967 ביקר בשטחי המלוכנים סופר "לה-מונד" הפריסאי, העיתונאי אריק רולו. הוא מצא שכירי-חרב בריטים מנהלים את מערכת הקשר; הם קיבלו את שכרם מ"מרכז מיסתורי בלונדון, שכונה בשם 'האירגון'. סבורים שהוא נוהל על-ידי… קולונל סטרלינג ורב-סרן ברוק". כששאל העיתונאי מנהיג שבטי מלוכני אחד על-אודות שכיר-חרב בריטי שראה, נענה: "הוא אחד מאותם היסטוריונים בריטים החוקרים אותנו על המצב הנוכחי בתימן". רולו דיווח על כך בעיתונו ב-16 במאי 1967.
שכירי-החרב קיבלו משכורות ענקיות, ומעריכים שמספרם הגיע ל-500 בתקופה שבין 1964 ל-1967. עיקרם היו בריטים, אך גם צרפתים ובלגים נטלו חלק באימונים, היו אלה, בין השאר, ותיקי אלג'יריה וקונגו ששנאו את "הנאצריסטים, ידידי הווייט והפלאחים".
* * *
[בחלק הדרומי של תימן התנהל באותה התקופה מאבק מסוג שונה: ב-1959 הקימו הבריטים במושבה שלהם בעדן "פדרציה" של מדינות חסות. ב-1963 פתחה החזית לשיחרור לאומי של דרום-תימן במאבק מזוין לסילוק הבריטים, וב-29 בנובמבר 1967 העבירו הבריטים את השלטון לידי החזית לשיחרור לאומי. כעבור שנתיים תפס השמאל ב"חזית לשיחרור לאומי" את השלטון והקים משטר סוציאליסטי בדרום-תימן].
