"אנו מצדיעים לידידתנו החפרפרת הקשישה, היודעת כה יפה לנבור במחתרת ולפתע להופיע – המהפכה" (ק. מרכס)
לעניין:
שקלתי במה אוכל לעניין את קהל קוראי? מהו הנושא שעדיין לא נאמר עליו מה שאני עומדת לומר? בעודי תוהה ומתעמקת בשאלה כשעיתון פרוש לנגד עיני, צצה כותרת צנועה "מודעות נגד חוקי גיור בישראל התפרסמו בארצות הברית". ידעתי כי מתנהלים ויכוחים נוקבים בשאלת יסוד זו, וכי קיימת סכנה ל"זהות העם היהודי כולו". הבנתי כי לפני נושא המעסיק מוחות רבים; יותר מכך, זכתה ארצות הברית לתקומת אירגון נוסף: "למען קיום היהדות". זו ארצות הברית המבורכת בהתאגדויות מהתאגדויות שונות; החל בפשיסטים וכלה ב"אגודת שומרי משקל". לכן אין חשש כי תעלינה תהיות ויוטלו ספקות בדבר אופיו של הכרוז אותו מיהר האירגון הצעיר לפרסם: "חוק מסוכן זה ("חוק הגיור") מבטל את המחיצה בין יהודי לשאינו יהודי, מעודד נישואי תערובת והתבוללות…"
באמריקה הגדולה, כאמור, אימצו להם האנשים סובלנות, אדישות מיוחדת נוכח התבטאויות קיצוניות. מצטערת, לא הצלחתי עדיין להתרגל ולהתעלם מתופעות כגון אלה. אני מקבלת בחילה.
ואם בענייני בחילות ושאט נפש עסקינן, נזכרתי בחבר הכנסת מנחם פרוש הדור הפנים; גם הוא נתקף ודאי בתחושות מסוג זה כשהובאה בפניו הצעת עמיתו, ח"כ אורי אבנרי, לדון בביטול החוק האוסר הומוסקסואליות. כל אדם ושטחי בחילתו. פרוש הנכבד סבור שאין מקום לנושא זה; הוא רגיל לחוקים פרימיטיביים.
הוא סבור ודאי כי דחוף יותר לקיים מסיבת יום-הולדת למלאות 10 שנים לכהונת שגריר ארצות הברית בישראל. הוא הקשיב בתשומת לב להשתפכויות הידידותיות של… והתמיכה ב… והביטחון כי… והוא יצא בוודאי בהרגשת נועם ושובע. כן, שכחתי, ארוחת ערב היתה שם. בטלווויזיה ראיתי את דיין לועס.
חשבתי לכתוב גם על הפנתרים. כל אדם המכבד את עצמו מגבש לו מספר משפטים על הבעיות הסוציאליות של החברה הישראלית. גם הסמכויות נתבהלו והעמידו את הנושא בסדר עדיפות עליונה. גולדה נבהלה: היא זקנה כבר, היא מעדיפה סכנה חיצונית ולא פירוד פנימי, כדי לשמור על אחדות העם והארץ. איש איש ותפיסתו, איש איש וסדר עדיפויותיו.
ואז חשבתי: מתי כבר אוכל להקדיש טור זה לניתוח השיטה החדשה שהונהגה בחישוב ציוני הבגרות? מתי אוכל לנתח את תופעת מזג האוויר, את השקעים הברומטריים למיניהם, ולהבין מדוע מעוננים השמים ויורדים גשמים בעונה זו של השנה.
דלה
לזכרו של מולה
כשהתרחשה מלחמת ששת הימים המפורסמת הייתי בן 14. לא הבנתי הרבה במה שהולך. או, ליתר דיוק, הבנתי את כל מה שרצו מורי ומחנכי שאבין. מאז חלפו כמה שנים טובות, ההופכות נער בן 14 לצעיר בן 18. כשר לצבא.
הזיכרון העמוק ביותר שנותר לי מאז המלחמה היה מולה. כי מולה אגין היה אחד החברים הכי אהובים והכי נערצים על צעירי הקיבוץ ומאז ועד היום, מדי שנה בשנה, עושים אזכרה למולה. בשנה שעברה גם הקימו קרן לזכרו ומפ"ם אף עושה כינוסי אזכרה בצורת סימפוזיונים ודיונים פוליטיים.
דבר אחד שוכחים כל מזכירי שמו – את אחד המכתבים האחרונים שכתב מולה, בשעה שכבר היה מגויס. המכתב מופיע בספר לזכרו, והריני מעביר לכם את תוכנו, בציון המקור, כדי שתפרסמו אותו. לא שאני מסכים איתכם בכל, אלא פשוט לא מצאתי מקום אחר שיתן פרסום למכתב הזה.
בתקווה שתיענו לבקשתי,
א', קיבוץ שובל
להלן נוסח המכתב (עמוד 252 מתוך קובץ זיכרון למולה אגין, בהוצאת קיבוץ שובל) שנשלח ליעקב ["קובה"] ריפטין, אז חבר מפ"ם והיום מראשי "ברית השמאל":
לקובה רב שלום!
כתבתי זה עתה מכתב למאיר יערי והריני משתדל לשלוח את שני המכתבים במהירות.
מכאן נראה הדבר כוודאי שהולכת מלחמה. ישראל בשיתוף עם וילסון וג'ונסון הולכת לבצע שוב פעולה תוקפנית גדולה.
התמיכה הבינלאומית נראית חזקה מזו שלפני עשר שנים, משום כך יהיה עומק הכישלון המדיני לטווח-ארוך גדול פי כמה.
קובה, למותר להסביר עד מה חמור הדבר. תבעתי ממאיר שהמפלגה תנקוט בעמדה ברורה וחד-משמעית נגד הקנוניה הזאת, ולא תנסה להצדיק מדיניות שאין ביכולתה לפתור את בעיות הביטחון של ישראל. זה ודאי עניין של ימים ספורים עד שיתברר סופית לאן מכוונים המהלכים הצבאיים, אך נהיר לגמרי הוא הקו המדיני המנחה.
קובה יקירי, אני נקרע לגזרים בבואי לפקד על יחידה (ולו קטנה) במבצע כה גדול שאני מתנגד לו מבחינה מדינית. מתנגד מא' – [ועד] ת'!
איך נוכל שאת זאת.
– – – עשו מאמץ עליון לשנות את פני הדברים מבחינה מדינית!
בב"ח
שלך מולה
אי שם, 24.5.67
משרד החינוך מתנצל
מוקדש למורה שלי לספרות, שגילה לי את ביאליק של "המתמיד" והסתיר ממני את ביאליק שאמר: "אני שונא ערבים, כי הם דומים לספרדים".
אני לא מבין למה דווקא אוסטרליה אימצה לה את הקנגורו ובת היענה כתווית זיהוי, ואילו ישראל ממשיכה להסתתר מאחורי מנורה ועלי זית. עלי הזית כבר לא מטעים אף אחד, אבל מי שעוד לא מבין מה מחליף אותם – יתבונן בהתרחשויות האחרונות ויראה את בת היענה שראשה טמון בקומץ דולרים והיא מקרקרת: "כולנו שווים", "מיזוג גלויות". הוא יוכל גם לראות כיצד אותה בת יענה הופכת לקנגורו ומתחילה לדלג ו"לסתום חורים".
הוא יוכל גם לראות אותה אחרי שתי הפגנות "הפנתרים השחורים" ורבע בקבוק מולוטוב. היא הופכת אז לקנגורו ומתחילה לדלג ו"לסתום את החורים" בהקצאת כמה מעות, בשתיים-שלוש סיסמאות חדשות ובעיקר – משתדלת להטליא את הקרעים בהסברה.
במסגרת מסע "סמוך על השלטון" נזעק משרד החינוך לבתי ספר להשיב על שאלות. והשאלות היו רבות ונוקבות. הפליית בני עדות המזרח משתרעת על שני תחומים: האחד – אי מתן סיכויים שווים לכל התלמידים בגלל תנאים גרועים בשכונות העוני ובעיירות פיתוח (מורים גרועים, יחס של זלזול לתלמידים וציוד קלוקל), והשני – בתוכנית הלמודים. תוכנית הלימודים לבתי הספר בישראל איננה מתייחסת לתרבות, לספרות ולהיסטוריה של למעלה ממחצית האוכלוסייה. החומר היחיד מתרבותם העשירה הנלמד בבתי הספר הוא הריה"ל [ר' יהודה הלוי] והרמב"ם.
מצויד ב"תותחים כבדים" ירד משרד החינוך לבית הספר בוייר. פרופ' אטינגר, המלמד היסטוריה באוניברסיטה העברית ומחברם של ספרי הלימוד בהיסטוריה; ומר פלד, מנכ"ל משרד החינוך ואלוף צה"ל (מיל') (הקשר שלו לחינוך , לטענתו, הוא היות צה"ל. גוף מחנך) ענו על השאלות.
פרופ' אטינגר אמר כי לדעתו ההיסטוריה של היהודים בארצות ערב אינה עשירה דיה. הוא טוען כי אין מספיק חומר בנושא, ובניגוד להיסטוריה היהודית באירופה, הממלאת את כל תוכנית הלימודים, אין שום עניין מנקודת מבטו של היסטוריון אובייקטיבי להכללת חומר זה בתוכנית הלימודים. לדעתו של פרופ' אטינגר נכנע משרד החינוך ללחצים של קבוצות כ"פנתרים השחורים" והדגיש לאחרונה, ולא לצורך, נקודות היסטוריות מסוימות שאינן מייצגות את ההיסטוריה של יהדות ערב.
מר פלד טען כי משרד החינוך בודק את מבחני הסקר של בני עדות המזרח בקנה מידה שונה מזה של האחרים, וזאת כדי לאפשר לאחוז גבוה יותר לעבור את הסקר. ברור שעצם העובדה של הצורך בקנה מידה שונה מעורר את השאלה – מה הוליד את אותו צורך. מכל מקום, גם אם הטענה נכונה – הרי הדרך בה נוקט משרד החינוך מוטעית מעיקרה. בדרך זו אפשר, אמנם, להשתיק הרבה מתלוננים בטענה שמשרד החינוך עושה כמיטב יכולתו למען קידומם, אבל למעשה דבר זה איננו מקדם אלא מנוון. למרות שעברו את בחינות הסקר, רובם אינו מסוגל להמשיך את הלימודים ולעבור את בחינות הבגרות. הם לא מסוגלים להתחרות בתלמידים מרקע שונה, ואינם מקבלים הכשרה מיוחדת לשם כך. להיפך – התסכול הנובע ממפגש כזה מעכב ומונע אפשרות לימודם.
מנכ"ל משרד החינוך אמר שמשרדו מקיים כל מיני פרויקטים לקידום "טעוני טיפוח" מבני עדות המזרח. כדוגמה הביא את בית הספר על שם בוייר. בבית הספר לומדים תלמידים ירושלמים ויש בו גם פנימייה לתלמידים מחוננים בני עדות המזרח. אך בל נטעה, תלמידי הפנימייה אינם מייצגים את הרמה הכללית של תלמידי עדות המזרח. הם העידית שבעידית, והם נבחרים מתוך קבוצה גדולה של תלמידים מחוננים. לכאורה, "טובה" עושה משרד החינוך לעדות המקופחות, אולם למעשה בית הספר אינו מייצג את האוכלוסייה הנחשלת ואינו משרת אותה. הוא נועד להיות חלון ראווה ל"צמצום הפער" ובכך מטשטש את הבעיה.
דוגמה נוספת ל"פעילות הענפה" של משרד החינוך הוא בית הספר ליד האוניברסיטה העברית בירושלים. בבית ספר זה מרבית התלמידים הם בני משפחות יוצאות אירופה ואמריקה. הכניסו שתי כיתות תלמידים בני עדות המזרח והיה אף ניסיון לפזר אותם בין הכיתות. אולם הם לא נקלטו לא בלימודים ולא בחברת התלמידים ונאלצו ללמוד בכיתות נפרדות. דבר זה מנע מהם בחירה חופשית של מגמות הלימוד, ואולי מנע מהם הצלחה רבה יותר בתחומי התעניינותם. אמנם את הבגרות בבית ספר זה עבר אחוז גבוה יחסית לבני המזרח, אולם למרות טענת משרד החינוך שהניסיון הצליח – לא המשיכו במחזור נוסף.
להגנת משרד החינוך טען מר פלד כי צה"ל הוא גוף מחנך, ומי שקופח בבית הספר עתיד להתקדם בצבא, כי שם יש לכל אחד סיכוי שווה. מר פלד לא שאל את עצמו איך בצבא שוויוני אחוז הקצינים בני עדות המזרח קטן כל כך מחלקם באוכלוסייה ובצבא.
אם נצא מתוך הנחה (לא מוכחת) שמשרד החינוך אמנם עושה את כל שביכולתו כדי לצמצם את הפער העדתי, מדוע איננו שולח את המורים הטובים לאזורים נחשלים, לשכונות ולעיירות פיתוח? מדוע אינו דואג לפיתוי המורים בהקלות במסים ובהבטחת תנאים טובים יותר? מדוע אינו משנה את שיטת החלוקה בבתי ספר יסודיים ומחייב בני שכונת מגורים ללמוד בצוותא? בתי הספר בישראל הם מעמדיים-עדתיים, כיוון שהשכונות הן מעמדיות-עדתיות, והתוצאות ניכרות.
מדוע מפוטרים באוניברסיטה כל שנה עובדי הניקיון (רובם מעדות המזרח) ונשכרים שוב? כדי לא להעניק להם קביעות. כדי שהאוניברסיטה לא תצטרך לאפשר לילדיהם לימוד חינם כפי שניתן לילדי שאר העובדים באוניברסיטה.
האם אנשי משרד החינוך טיפשים? האם אין בהם מומחים ואנשי חינוך מקצועיים היכולים לפתור את הבעיות? או אולי לא שמעו על קיומן?
נראה לי כי מוסכם על כולנו שהם אינם טיפשים, ויש ביניהם אנשי מקצוע היודעים את המצב. לכן אין מנוס מהמסקנה העולה ממכלול העובדות: המסקנה היחידה היא כי הדבר נעשה במכוון!
זוהי מדיניות משרד החינוך, והוא אינו מעוניין לפתור את הבעיות ולשפר את המצב.
גם אצלנו, כמו בכל מדינה נורמלית, מייצג משרד החינוך את מדיניות הממשלה, והוא עושה זאת בשטחו שלו – החינוך. משרד זה אחראי לחינוכו ותודעתו של האזרח בישראל מגן הילדים ועד הצבא. זוהי תקופה מספיק ארוכה כדי לעצב אזרחים נאמנים ומסורים למופת. חומר הלימודים הממוין מחדיר לתלמיד את הדעות הרצויות, את חלקי האמיתות המתאימים ואת הגירסאות ההולמות. משרד החינוך משרת את מדיניות המשטר גם במיון כוח העבודה בישראל. המשטר איננו מעוניין בשילוב בני עדות המזרח (המהווים יחד עם הערבים את כוח העבודה השחורה בישראל) באינטליגנציה. ברור לכולם כי המדינה צריכה פועלים כדי שיעבדו בבתי חרושת ובבניין. לא רק פועלים צריך, צריך גם עודף פועלים לא מקצועיים, צריך שיהיו מספיק מובטלים כדי לשבור שביתות ולהוריד שכר עבודה. זו הסיבה להבאת עולים מארצות המזרח כדי שיהוו כוח עבודה זול עוד בזמן המאבק על "כיבוש העבודה". הדוגמה הבולטת היא עלייתם של התימנים (עיין "מצפן" מאי 1971, מאמר על עליית התימנים).
משרד החינוך, במסגרת הקפיטליסטית הקיימת, אינו מעוניין ואף אינו מסוגל לאפשר לפועלי העתיד, בני עדות המזרח והערבים, לרכוש השכלה גבוהה יותר. הוא צריך שואבי מים וחוטבי עצים. גם פעולות ההסברה של משרד החינוך היום לא נועדו לאפשר השכלה יותר גבוהה, אלא כדי לסתום למתלוננים את הפה.
הרצאת נציגי משרד החינוך בבית ספר בוייר, וריצתם הבהולה מבית ספר לבית ספר, אינן מעידות על שיפור לעתיד. "ההתעניינות" נועדה להוות שסתום ביטחון נגד התמרמרות התלמידים, ולהבטיח להם שיש מדינה, וראשי מדינה, ובכלל, יש על מי לסמוך…
ראוה ראובן
Power to the People
Power to the People
Power to the People
Power to the People
Power to the People right on
Say we want a revolution
We better get it on right away
Get on your feet
And out on the street, singing
Chorus: Power to the people
A million workers working for nothing
You better give ’em what they really own
We got to put you down
When we come into town, singing
Chorus: Power to the people
I gotta ask you comrades and brothers
How do you treat your own woman back home
She got to be herself
So you can free yourself
Chorus: Power to the people
IF
ביום החמישי האחרון אני מוצא את עצמי חוזה בסרט If, מרד אלים של צעירים כנגד הדיכוי בקולג'. "ברוך השם, אצלנו זה לא יקרה" (אפשר לתת להם לראות את זה). הקהל נפלא. רובו סטודנטים אמיתיים, בלי חליפות ועניבות. חלקם מגודלי שיער.
"אלה מורדים נחמדים, יודעים את גבול המותר". את המראה הטוב מפריעה קבוצה קטנה של בני תשחורת. "מה לעזאזל הם עושים בסרט שמעל הבנתם הטבעית, הם יכולים להפריע בהבנת הסרט המהפכני".
הסרט נמשך ללא הפרעה, עד לקטע הקרוי "מחתרת". כל החששות נתאמתו. שם, בפינה בשורה הרביעית, נשמעות מחיאות כפיים, וקריאות קצובות "פנתרים", "פנתרים".
מה כבר אפשר לדרוש מהם? אפילו גולדה אמרה עליהם שהם לא נחמדים.
אמיתי