לציון מאה שנה לקומונה הפריזאית נערכו ברחבי העולם כנסים ועצרות לציון המאורע. גופים שונים מן השמאל המהפכני, המפלגות הסטאליניסטיות ואף הסוציאל-שוביניסטים דנו בקומונה, העלוה על נס או קטרגוה, קילסו או הספידו – כל אחד בהתאם לעמדתו הפוליטית. בגיליון "מצפן" האחרון הובאו קטעים מחיבורו המונומנטלי של מרכס, "מלחמת האזרחים בצרפת", המהווה תיאור בהיר ונוקב של הקומונה וניתוח רב ערך של הפוטנציאל שהיה גלום בה.

עבורנו, כמהפכנים, המרכסיזם הינו הניסיון הנצבר של מעמד הפועלים במלחמת המעמדות. חשיבותו של ניסיון הקומונה אינה בעמידתו ההרואית של פרולטריון פריז מול הבורגנות האירופית כולה. החשיבות נעוצה בלקחים התיאורטיים והמעשיים שהעניק ניסיון מפואר זה.

מרכס קובע כי הקומונה היתה ממשלת פועלים. אמנם חלק גדול מתקנות הקומונה היו רפורמות שהוזנחו על ידי הבורגנות, אולם הגשמתן הכרחית היתה עבור פעולתו החופשית של מעמד הפועלים. רוב חברי הקומונה היו פועלים, ואופיה המעמדי התבלט עוד יותר עם התפטרותם של הנבחרים הבורגנים. תוכניתה (שלא הספיקה לצאת לפועל), כי פועלים יפעילו בתי חרושת שהושבתו או הוזנחו על ידי בעליהם, היא המאפשרת למרכס לקבוע בוודאות כי הקומונה עמדה לבטל את הקניין המעמדי ולהפוך את אמצעי הייצור, הקרקע וההון למכשירים פשוטים של העבודה החופשית והמאוגדת. אם כן, אין ספק כי הקומונה הפריזאית כבר קיפלה בתוכה, בצורה עוברית, את ראשית אירגונו של הפרולטריון כמעמד שליט, את ניצני הדיקטטורה של הפרולטריון.

קביעתו החשובה של מרכס בבואו לתאר את הקומונה היא כי "לא ייתכן שמעמד הפועלים ייקח בידו את מנגנון המדינה וישתמש בו למטרותיו שלו". פיסקה זו היא התוספת החשובה למהדורות המניפסט הקומוניסטי שהוצאו לאחר ניסיון הקומונה. רק הניסיון ההרואי של פרולטריון פריז מספק את החומר ההיסטורי המאפשר קביעה זו בפסקנות.

מהו מנגנון המדינה "כמות שהוא"?

מנגנון המדינה – צבא הקבע, המשטרה, הביורוקרטיה, מערכת השיפוט – כל אותם כלים נוצרו בראשיתם על ידי החברה, לשם סיפוק והסדרת צרכיה בדרך של חלוקת עבודה פשוטה. מערכת זו הולכת ומתפתחת באופן עצמאי, והופכת ממכשיר לשירות החברה לאדון לה. השלטון הציבורי מתגבר והולך ככל שמחריפים הניגודים המעמדיים.

המדינה, המתהווה מתוך עצם ההתנגשות המעמדית ומתוך הצורך לרסנה, הינה מכשיר של השלטון המעמדי – כלומר, של המעמד החזק ביותר – המשמשת לדיכוי מעמדות אחרים תוך כדי יצירת "הסדר" המשווה אופי חוקי לדיכוי ומייצבו, תוך מיתון ההתנגשות המעמדית. המדינה היא, אם כן: אירגון המעמד המנצל לשם קיום תנאי הייצור שלו, הנקבעים על ידי אופן הייצור הקיים. המדינה הדמוקרטית בת זמננו, המדינה הבורגנית, היא אירגונו של המעמד הקפיטליסטי כמעמד שליט, על מנת לקיים ולהנציח את תנאי הייצור שלו – כלומר, את ניצול הפרולטריון.

זהו "מנגנון המדינה כמות שהוא", זוהי הדיקטטורה של הבורגנות. תמצית מושג זה הוא בהכרה כי אם יבוא איום על בסיס קיומה של הבורגנות (הקניין הפרטי) לא תגביל זו את עצמה לשיטות הגנה חוקיות ותחוקתיות.

לעומת זאת, אימוץ המושג דיקטטורה של הפרולטריון על ידי מפלגה מהפכנית פירושו: הנכונות להשתמש בכוח נגד המהפכה הנגדית, כלומר, מיגור התנגדותם של המעמדות הרכושניים באותם אמצעים שבהם השתמשו הם לדיכוי הפרולטריון.

אחרי מיגור הבורגנות ישתמש מעמד הפועלים במדינה על מנת להפקיע כל הון מידי הבורגנות, להגדיל ככל האפשר את הייצור ולרכז את אמצעי הייצור בידי המדינה – כלומר: בידי הפרולטריון המאורגן כמעמד שליט, בידי הדיקטטורה של הפרולטריון.

הדיקטטורה של הפרולטריון איננה מתבטאת בשום אופן בקיום מפלגה אחת. נהפוך הוא. זוהי צורה גבוהה יותר של דמוקרטיה שלשם קיומה הכרחית מערכת רבת מפלגות, שהמכנה המשותף לכולן הוא קיום תנאי הייצור החברתי – בסיס הקיום של הפרולטריון.

מעמד הפועלים, שהוא ביטויה האחרון והאוניברסלי של חלוקת העבודה – כוח העבודה – אינו זקוק למדינה אלא לשם דיכוי המיעוט המנצל. לא לשם ריכוך הניגודים המעמדיים, לא כדי לשוות אופי חוקי לדיכוי ולייצבו, אלא לשם ביטולה של חלוקת העבודה המעמדית, לשם אירגונה של החברה על בסיס אוניברסלי, ולשם ביטול קיומו שלו כמעמד. משום כך זקוק הפרולטריון לא למדינה סתם, אלא למדינה "גוועת".

סימנים ראשונים של "גוויעת" המדינה היו כבר בקומונה הפריזאית. הפקידות וצבא הקבע, שהינן טפיל על גב החברה הבורגנית – טפיל שהוא פועל-יוצא מהסתירות הפנימיות שלה – אינם יכולים לשמש את הפרולטריון. זהו מנגנון המדינה שיש לנפץ, ולא לכבוש כמות שהוא. ואמנם, פעולתה הראשונה של הקומונה היתה ביטול צבא הקבע והחלפתו בעם המזוין.

הקומונה הורכבה מנציגים שנבחרו על פי זכות בחירה כללית, היו אחראים בפני שולחיהם וניתן היה לפטרם בכל עת. כאלה היו המשטרה וכל ענפי המינהל. שכרם של העוסקים בענייני ציבור היה שווה לשכרו של פועל. מעשה פשוט זה עירטל מיד את המנגנון מכוח השררה הפוליטי שהיה בידו עד כה והפכו לכלי שרת של הקומונה – לא מערכת עצמאית מעל לחברה, אלא כלי שרת לחברה.

הקומונה לא נועדה להיות קורפורציה פרלמנטרית, אלא גוף עובד, מחוקק ומוציא לפועל בעת ובעונה אחת. בהיותה נציגות נבחרת של כל האוכלוסייה, אחראית בפני הבוחרים וניתנת לפיטורין בכל עת, שוב אינה עטופה באותה מיסטיפיקציה לה נזקקת הבורגנות לשם שלטונה, באותה אגדה של הפרדת הרשויות האמורה "להגן על הדמוקרטיה", אך למעשה מיועדת להנציח ולשוות אופי חוקי ל"סדר" הקיים.

צורת ממשל זו של העם המזוין, מאוגד בקומונות, שנציגיו אחראים אך ורק כלפי שולחיהם, איננה צורה מקרית וחד פעמית. מקבילים לצורת התאגדות זו הסובייטים ברוסיה במהפכות 1905 ו-1917; הסובייטים באירופה עם ניצני המהפכה אחרי מלחמת העולם הראשונה, והוועדים העירוניים בצפון ירדן במלחמת האזרחים אשתקד. בכל מקרה בו אין המשטר מסוגל למלא את הפונקציות הדרושות למהלך החיים התקין, ותפקיד זה מוטל או נלקח על ידי המוני העם – מהווה צורת התארגנות זו דרך ותנאי להמשכת החיים החברתיים. הצורה הספונטנית בה מתארגנים ההמונים במקרים כאלה מצביעה על היותה הדרך היחידה בה יכולים הם להשתתף בצורה פעילה בדמוקרטיה. מאידך מורה הניסיון ההיסטורי, כי דווקא ספונטניות זו אין בה כדי להבטיח את ניצחונם במאבק.

לאחר שעמדנו בקצרה על אופיה המעמדי של הקומונה הפריזאית ועל פוטנציאל החברה החדשה שהיה טמון בה, עלינו לענות על שאלה שמרבים לשאול, והיא, ללא ספק, בעלת חשיבות מכרעת: האם היה לקומונה הפריזאית סיכוי כלשהו? במלים אחרות: האם היה מדובר במשבר מהפכני שיכול היה להתפתח למהפכה סוציאליסטית, או אולי היתה הקומונה רק התפרצות, הרואית אמנם, שבשום פנים לא יכלה לערער את שלטון הבורגנות בצרפת?

לדעת "חוקרים" מסוימים לא היו התנאים בשלים דיים, ולכן הקומונה כרעיון מהפכני היתה מוקדמת מדי; בשביל אחרים נכשלה הקומונה אך ורק בגלל "תקלות טכניות" וטעויות. אולם נדמה כי אלו הן תשובות פשוטות מדי לשאלה החורגת מעבר לעניין הקומונה הפריזאית ונשאלת שוב כעבור כמאה שנה, לגבי מאי 68' בצרפת. על מנת למצוא הסבר ממצה יותר (אם כי רחוק מלדון בכל פרטי הבעיה) הבה נתייחס תחילה למשמעות המושג "משבר מהפכני".

נפתח בהערה מתודולוגית: אופן הייצור הקפיטליסטי כפי שמתאר אותו מרכס ב"הקפיטל" הינו מודל מופשט ופורמאלי, שלעולם אינו מתקיים בצורתו הטהורה במציאות. אופן ייצור הוא מערכת תיאורטית. לכן נכון יותר להשתמש במושג "תצורה חברתית" שהוא אחדות כלכלית חברתית בה שולט אופן ייצור ספציפי אחד (יחד עם שרידים של אופני ייצור קודמים). אי אפשר לדבר על משבר של מודל תיאורטי, אלא על משבר של חברה קונקרטית, בה פועלים כוחות חברתיים ממשיים ובה מתממשות הסתירות של אופן הייצור.

אמת ידועה היא, כי אופן הייצור הקפיטליסטי מוליד משברים כלכליים כרוניים. אך משבר כלכלי איננו עדיין משבר מהפכני. לאחר משבר כלכלי יכולה המערכת הקפיטליסטית להמשיך להתפתח על בסיס בריא יותר (על ידי ריכוז הון והרכזו, רנטביליזציה וכו'). "רק תודעת הפרולטריון יכולה להראות איך לצאת מהמשבר הקפיטליסטי. כל עוד אין תודעה כזו, המשבר נשאר תמיד, ומחדש את השיטה", כתב בבהירות לוקץ'.

למשבר כלכלי בתצורה חברתית מסוימת יש תפקיד מערער, אך לא מכריע: לכל היותר יכול משבר כלכלי לפתוח מצב מהפכני. המשבר הופך למהפכני. כלומר, פותח אפשרות ליצירת חברה חדשה, רק כאשר הוא מתבטא בכוחות החברתיים, רק כאשר מעמד לוקח על עצמו להיות הנושא של השינוי החברתי. לוקץ' מבהיר היטב נקודה זו: "ההבדל האיכותי בין המשבר האחרון של הקפיטליזם – המשבר המוחלט – והמשברים הקודמים לו, אינו נעוץ באיפיון מיוחד של התפתחותו לעומק או לרוחב. ההבדל מתבטא בכך כי הפעם חדל הפרולטריון להיות מושא גרידא של המשבר".

המשבר מתרחש איפוא בתצורה חברתית מוגדרת. אך הוא הופך למהפכני רק כאשר נושא חברתי (מעמד) פועל לפתירתו בתקפו את המדינה, את אותו גוף המחזיק ומייצב את יחסי הייצור, המונעים את התפתחותם של כוחות הייצור החדשים.

באשר לנושא החברתי – יש להבדיל בין נושא חברתי תיאורטי לבין נושא פוליטי. הפרולטריון כמעמד חברתי הינו תולדה של אופן הייצור: הוא נשלט כלכלית ואידיאולוגית ואיננו יכול להיות כשלעצמו כוח פוליטי. לעומת זאת, רק חלק קטן של הפרולטריון מודע למקומו בייצור ולאינטרס המעמדי שלו, ורק הוא יכול להיות הנושא למאבק הפוליטי של המשבר המהפכני.

לדעת לנין, קיומו של נושא פוליטי הוא נקודת המעבר בין מצב מהפכני למשבר מהפכני: "כל עוד לתנאים האובייקטיביים (משבר כלכלי וחברתי, קיטוב והתרוששות, הגברת פעילות ההמונים) לא מתווסף שינוי סובייקטיבי, כלומר, גורם המסוגל להוליך את ההמונים להפלת השלטון – וזה לעולם לא ייפול אם לא יפילוהו – לא יהיה זה המשבר האחרון של השיטה".

ניתן איפוא לומר כי שלושה תנאים דרושים לקיומו של משבר מהפכני:

  1. סתירות כלכליות המתבטאות במשבר כלכלי (או מצב משברי מתמשך).
  2.  נושא חברתי המסוגל לארגן את החברה על בסיס חדש.
  3.  נושא פוליטי המכוון את המאבק של המעמד הנשלט לכיוונים פוליטיים: להפלת השלטון הישן, ולבניית הסדר החברתי החדש.

שני התנאים הראשונים היו קיימים בקומונה הפריזאית. הקפיטליזם הצרפתי המחפש שווקים חדשים מסתבך במלחמה עם פרוסיה – אויב שצרפת אינה מסוגלת לנצחו בשל רמת הפיתוח שלה. לאחר התמוטטות האימפריה של נפוליאון השלישי, מתבהרת לפרולטריון הצרפתי מידת התרוששותו, והוא יוצא למאבק לאחר עשרים שנות רגיעה. זהו בדיוק תיאורו של לנין על מצב מהפכני: "אין אפשרות למעמדות השליטים להחזיק את שלטונם ללא שינוי... ההמון אינו רוצה להמשיך לחיות כקודם, השליטים אינם יכולים; העמקת העוני והמצוקה של המעמדות הנשלטים; הגברת פעילות ההמונים".

הפרולטריון הצרפתי משתלט על פריז. ליתר דיוק, לאחר סירובו להחזיר את הנשק, נופל השלטון לידיו. אולם לאחר מכן אין לו פרספקטיבה ברורה. מיד בתחילת שלטונו חש הוא לשחרר את אלה שעתידים לרצוח את מיטב הפרולטריון עם חיסול הקומונה; במקום לרדוף את השליטים הבורחים, הוא נותן להם שהות להתארגן; במקום להקים תיכף ומיד שלטון של המשמר הלאומי הוא קורא לבחירות; אין קשרים רציניים עם הפרובינציה; לא נוגעים בזהב של הבנק המרכזי, דבר שהיה מהווה, ללא ספק, ערבות טובה יותר מהארכיבישוף של פריז...

הספונטניות המהפכנית של ההמון, ויהיה הוא מסור ככל שיהיה, אינה מספקת כדי לנצח את הבורגנות המאורגנת היטב, השולטת על כוחות הסדר והכלכלה. ההתקוממות המזוינת ואירגון מלחמת האזרחים דורשים יותר מאשר גיוסם הספונטני של ההמונים. העובדה שבאוקטובר 1917 הצליחו הבולשביקים במקום בו נכשלו ב-1871 בפריז מלמדת על חשיבותה של מפלגה מהפכנית להפלת המשטר הישן ולכינון חברה חדשה.

אין זו הנחה ספקולטיבית. מה שחסר לקומונה הפריזאית הוא מפלגה מהפכנית בעלת פרוגרמה ברורה, שמנהיגיה נהנים מאמון בקרב מעמד הפועלים. בספטמבר 1870 כותב מרכס, לאחר שהוא שולל התקוממות כשיגעון: " ש(הפועלים) ישתמשו בחופש הרפובליקאי כדי לבסס בשיטתיות את אירגונם המעמדי".

מפלגה מהפכנית המודעת למטרת המאבק לא היתה נותנת לאויביה לברוח ב-18 במארס, לא היתה מהססת ליטול את זהב הבנק המרכזי, לא היתה מאבדת זמן יקר למשא ומתן עם השליטים הקודמים. אך לשם בניית אירגון מהפכני היה דרוש זמן. הבורגנות הצרפתית הבינה זאת ולא נתנה לקומונה את השהות ללמוד זאת. כאן טמון סוד כישלונה של הקומונה הפריזאית.

לנין וטרוצקי לא חזרו על טעות זו ב-1917; כבר באפריל קובע לנין: "מה שאנו רוצים זה השלטון". ולמטרה בלעדית זו הוא פועל ומחנך את הפרולטריון הרוסי עד שהוא תופס את השלטון. חצי שנה של התארגנות, חינוך פוליטי והעלאת סיסמאות המצעידות תמיד את המאבק בצעד אחד קדימה לפתרון המשבר – למהפכה. לאחר שהפרולטריון תופס את השלטון בבירה, הבולשביקים שולחים "מסיתים" לכל רחבי רוסיה, שתפקידם לצרף למהפכה את ההמונים הרוסים הרחוקים מהמאבק המתנהל בפטרוגרד. ב-1917 לא מדובר על משא ומתן עם השלטון הישן, על הסדר ועל בחירות כדי לשמור על הפורמאליות: הפרולטריון מתארגן תיכף כמעמד שליט, כדי לשמור על שלטונו החדש והחלש.

אלה המתפעלים מהספונטניות של הקומונה הפריזאית אינם מבינים כי הם מתפעלים ממה שגרם לנפילתה. גם קאוטסקי הביא כדוגמה את הספונטניות של הקומונארים, וטרוצקי כותב עליו:

"קאוטסקי מרבה להוכיח כי הקומונה הפריזאית לא תוכננה 'באופן מלאכותי', בניגוד למהפכה הרוסית של אוקטובר-נובמבר, שתוכננה היטב על ידי מפלגתנו... מכיוון שאין הוא מעז לנסח באופן ברור את עמדותיו הריאקציוניות, קאוטסקי אינו אומר לנו בפירוש אם המהפכנים הפריזאים זכאים לשבחים, משום שהם לא התכוננו להתקוממות הפרולטרית, או אם אנו זכאים לגינויים מפני שלקחנו בחשבון את הבלתי נמנע והתכוננו באופן מודע למאורעות".

לסיכום בלתי ממצה ניתן לומר כי מניסיון הקומונה קנה לו מעמד הפועלים את הלקחים הבאים: הבורגנות, משקיים איום על בסיס שלטונה, איננה מהססת מלהשתמש בכל כוח, ויהיה זה אויבה מאמש, על מנת למגר את מעמד הפועלים. כנגדה מציב הפרולטריון לאחר תפיסת השלטון את הדיקטטורה של הפרולטריון, את אירגונו שלו כמעמד שליט. הפרולטריון אינו יכול להשתמש לתכליותיו במנגנון המדינה. מנגנון זה עליו לנפץ, להמיר את צבא הקבע בעם המזוין ואת נושאי השררה המדיניים בנבחרי הציבור. אך לשם כיבוש השלטון, לשם ריכוז העוצמה והאנרגיה של ההמונים יש צורך באירגון מהפכני, אירגון בעל פרספקטיבה ברורה, המודע לתפקידו ומסוגל להוביל את הפרולטריון להפלת המשטר הישן ולבניית הסדר החברתי החדש. קיומו של אירגון מהפכני כזה הוא הגורם לניצחון מהפכת אוקטובר. העדרו הוא סיבת מפלת הקומונה הפריזאית, וכישלון מאי 68' בפריז. ללא אירגון כזה מתנדפים האנרגיה והמרץ כקיטור ללא גליל.

רק מאה שנה חלפו מאז קמה הרפובליקה הפרולטרית הראשונה. אחרות קמו מאז ואחדות נפלו. הבורגנות עדיין חוגגת בסתר את ניצחונה, בעוד סוכניה בקרב מעמד הפועלים – הביורוקרטיה הסובייטית ושליחיה, ששים להספידה היום וחוששים פן ירדפם צילה מחר. כשם שלחובת הבורגנות נזקפת הפלת הרפובליקה ב-1871, כך אחראים הסטאליניסטים למיגורה במדריד ב-1936 ולאי הקמתה בפריז במאי 1968. אלה גם אלה, כל שומרי הסדר הישן, עוד יפרעו את החוב ההיסטורי במלואו.