צר לי שמכתבי זה בא הרבה אחרי זמנו. אך כיוון שנושאנו חשוב הוא ונשמר חי כיום על ידי הציונות בכל העולם, מרשה אני לעצמי להתייחס לבעיית יהדות ברית המועצות בכלל, ולהצהרת האירגון הסוציאליסטי הישראלי (אס"י) בגיליון מס' 57 בפרט, ולחסר שבה בפרט שבפרט, אפילו בשעה מאוחרת זו.
אין ספק שחלקים ניכרים מתוך 3 מיליוני האזרחים הסובייטיים, ממוצא או מקרוב מוצא יהודי, מכירים בעצמם בתור מיעוט דתי-לאומי. לחלק זה, ואך ורק לו, אתייחס במכתב זה בשם יהדות ברית-המועצות.
אמת ראשונית היא שיהדות ברית המועצות היא מיעוט לאומי מדוכא. דיכוי זה מוצא את ביטויו בחוסר ההכרה המעשית של השלטון הסובייטי במיעוט זה כמיעוט לאומי, וממילא שלילת זכויותיו הלאומיות היסודיות. זכויות אלו מהן?
אלו הזכויות של כל מיעוט לאומי אחר כפי שהוכרו מלכתחילה על ידי המהפכה הבולשביקית. המהפכה אפילו הכירה בזכותם להגדרה עצמית, אלא שלא במקומות מושבותיהם. עניין ההגדרה העצמית אינו חשוב בעצם, מכיוון שמעולם לא דרשו יהודי ברית המועצות לממש זכות זו, כלומר, להקים מדינה עצמאית יהודית בתחומי שלטון המהפכה.
זכויותיהם, אם כן, הן בעיקר תרבותיות ונובעות מזכותם להתפתח בצורה חופשית מבחינה תרבותית וחברתית: להקים בתי ספר משלהם, תיאטרונים וכיוצא בזה. השלטון הסובייטי, אפילו בימי סטאלין, הכיר בזכויותיהם אלו והיהודים עשו בהן רבות. זה נכון בעיקר בעשר השנים הראשונות של המהפכה, בהן חלה התעוררות נמרצת ביותר בתרבות היהודית (=האידית).
בשנת 1951, כתוצאה מאחד השינויים הזיגזגיים במדיניות סטאלין, ולא בלי קשר להקמת מדינת ישראל ולהצהרות מנהיגיה על אוריינטציה מערבית, החלה הביורוקרטיה הסובייטית בדיכוי שטני של יהדות ברית המועצות, בתור שכזאת. מנהיגיה התרבותיים נרצחו, בתי ספר נסגרו, ומה שנשאר מחופש פעולתם התרבותי בוטל (ראה למשל "סטלין" של י. דויטשר). מדיניות זו של הביורוקרטיה הסובייטית אינה מיועדת כלפי יהודים בלבד כי אם נדבקה בחומת המדיניות כלפי מיעוטים רבים אחרים. הטטרים מקווקז, למשל, הוגלו מאדמתם על ידי סטאלין באשמת שיתוף פעולה עם הנאצים ואף על פי שנוקו מאשמה זו על ידי חרושצ'וב, עדיין אין הם מורשים לחזור למולדתם, ומוחזקים בגלות במצב של דיכוי לאומי.
חובה על חברי האירגון הסוציאליסטי הישראלי להכיר במיעוט היהודי ולהכיר בעובדת דיכויו. חובה עלינו לנסח את עמדתנו בכל העניין הזה בצורה הבהירה ביותר ולא לחזור ולשנן הכללות על "אנטישמיות-ציונות-אימפריאליזם" מול "סוציאליזם ובינלאומיות פועלית".
ניקח למשל את ההצהרה "על משפט לנינגרד" ב"מצפן" מס' 57. באופן כללי, כל ההצהרה אחרי הפיסקה השנייה, עוסקת בהכללות שכאלו, שכשלעצמן מלאות הן בשגיאות. הבה נמנה כמה מהן.
- המשפט הראשון "אנו סוציאליסטים…" וגומר, מכיל טעות יסודית: הביורוקרטיה הסובייטית איננה מנסה לפתור את הבעיה הלאומית ואנו מצידנו איננו דוחים בשאט נפש את האמצעים הביורוקרטיים אלא את עצם הדיכוי של מיעוטים לאומיים. כיצד אפשר לדבר על "שיטות ואמצעים"… "לפתור" את הבעיה, כאשר לא לפני ניסיון לפתור אותה אנו ניצבים אלא מול ניסיון לחסל אותה, או להשתיקה.
- "יותר יהודים נדחפים אל הציונות" – זוהי רק חצי אמת: דיכוי לאומי גורר תמיד מרירות, ובסופו של דבר התעוררות והתמרדות. המרירות הזאת, וההתעוררות, מוצדקות הן, כי הן מופנות כלפי כוחות אנטי-מהפכניים. כך שגם בלי קשר לציונות, יותר יהודים נדחפים להכרה לאומית בגלל הדיכוי.
הציונות מנסה לנצל את המרירות הקיימת לצרכיה-היא על ידי זיהוי הכרה לאומית יהודית עם הכרה ציונית ועידודה בתור שכזאת. אל לנו, ל"מצפן", לעזור לה לציונות ביצירת זיהוי זה.
- "היכולה להיפתר רק על ידי שינויים בשיטה הכלכלית והפוליטית הבינלאומית" – זהו משפט הלוקה בחסר. מהי "השיטה הכלכלית הבין-לאומית"? לדעתי יש לפחות שתי שיטות שונות: הקפיטליסטית והביורוקרטית. צריך שייאמר במפורש "שינויים – הן במערב והן במזרח". ביתר דיוק, הבעיה ניתנת לפתרון רק על ידי המהפכה הסוציאליסטית העולמית.
- "הבטחת זכויות היהודים" – צריך לפחות להירמז מהן זכויות היהודים? (אולי להגר לא"י-פלשתינה? אולי לדבר יהודית?…)
עד כה הערות על המצוי בהצהרה. ברור כבר מההערות הללו שהצהרה זו היא דוגמת לכתיבה פזיזה. במקרה כזה מוטב היה שלא לכתוב כלום אם אין זמן.
* * *
ועתה, כמה הערות על שאינו מצוי בהצהרה זו ושחייב להיות מצוי, לפחות ברמז, בכל דיון על יהדות ברית המועצות.
אחת השאלות המרכזיות – שאלת ההגירה – בכלל לא מוזכרת בהצהרה. אל לנו להתחמק מלענות על השאלה, האם ליהודי ברית המועצות יש זכות הגירה לא"י- פלשתינה? לדעתי, תשובתנו היא חד-משמעית – לא!
עלינו להבהיר שאין זו שאלה אישית של יהודי סובייטי זה או אחר. השאלה המוצבת כיום על ידי הציונות היא האם למישהו (לציונות, למשל) יש "זכות", האם מותר לה לארגן "עלייה" (המונית או שאינה המונית) של יהודים לא"י-פלשתינה. כמובן שלאור התפקיד ההיסטורי של הגירה זו במזרח הערבי אנו מתנגדים לכל "עלייה". אחזור אל נושא זה בסוף המכתב.
עלינו לענות על שאלה נוספת: האם מאבק יהודי ברית המועצות לזכויות לאומיות בתוך ברית המועצות ראוי הוא לתמיכתנו? ושוב, לדעתי צריכה תשובתנו להיות חד-משמעית, אלא שהפעם – כן!
אולם, החשוב מכל, עלינו לחשוף את התפקיד הבוגדני והצבוע של הציונות בקוראה ל"עלייה": אין הם קוראים לזכויות לאומיות יהודיות בתוך ברית המועצות, אם כי הם מציגים את עצמם כמגיני היהודים שם. אין הם קוראים לחופש לימוד השפה היהודית (אידיש) בברית המועצות אלא רק לזכותם להגר (או יותר נכון לזכותם של הציונים לכנסם בא"י), כלומר להפכם לאבני בניין למפעל הקולוניאלי של הציונים במזרח הערבי. על ידי כך הם בוגדים למעשה ביהודי ברית המועצות, ומנצלים את מרירותם. כן הם שוללים יהדות זו מכמה מטובי ערכיה התרבותיים.
לדוגמא: לקחת אמן-זמר ששר ביהודית ולהביאו ל "ארץ ההבטחה" – זהו חטא משולש: 1. נגד הפלשתינאים (ברור); 2. נגד יהודי ברית המועצות (נשלל מהם זמר טוב); 3. נגד הזמר האידי עצמו (בארץ אין מי שיקשיב לו). עובדה לא כל כך ידועה היא שהציונות דיכאה בארץ את התרבות האידית של עולים ממזרח אירופה (אם כי במידה פחותה מדיכוי תרבותם של יהודי המזרח).
עלינו להבהיר ליהדות ברית המועצות שבמלחמתם נגד הביורוקרטיה הסובייטית אל להם להישען על הציונות כי משענת קנה רצוץ היא, ונביאיה נביאי שקר הם. וחלק מן המהגרים שנתפתו לבוא לגן העדן הציוני כבר חזו זאת על בשרם.
הערה נוספת בקשר ל"זכות" ההגירה. יש אנשים שטוענים בשם מוסריות בין-לאומית כללית שלכל אדם יש זכות להגר לכל מקום, בכל זמן. כזהו אורי דייוויס, למשל, ולכן יתמוך הוא בזכות החזרה של הפלשתינאים ובזכות ההגירה של יהדות ברית המועצות לפלשתינה – בהבל פה אחד. (כלומר זכות שווה למתנחל-מנשל יחד עם זכות המנושל לחזור). טענה זו אין אנו יכולים לקבל.
אלא שעלינו להבהיר שתי נקודות:
ראשית, ה"זכות" של שליטי ברית המועצות לאסור כל הגירה של אזרחי סובייטיים אל מחוץ לגבולות ברית המועצות, 54 שנים אחרי המהפכה – מוטלת בספק רב מאוד. ספק זה אין לו שום קשר לביטחון שלציונות אין זכות או רשות לארגן "עלייה" לארץ.
שנית, כאשר היגר יהודי זה או אחר לישראל, זכותו היא להישאר שם. משל למה הדבר דומה? לאדם שהוליד בן לאשת איש אחר (בניגוד לרצונה או בהסכמתה), או לאשה שהרתה לשאינו בעלה. אם כי לפי חוקי המוסר והמשפט הבורגניים אין לו "זכות" להוליד ואין לה "זכות" להרות, משנעשה הדבר זכותם של שניהם על היילוד אפילו בעיני המשפט הבורגני שרירה היא וקיימת.
וכיוצא בכך בעניין אכילת אוכל גנוב… היצווה השופט להוציאו מקרביו של הגנב?
